אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון 23
דצמבר 2020 - יוני 2021
ראיונות
מעבר לקשת | ראיון עם יעקב קאופמן
עדי המר יעקבי 17 ינואר, 2021 /

איך התחיל העיסוק בקשתות? ולמה דווקא קשת?

העבודה על הקשתות התחילה בתקופת הסגר הראשון. קניתי שיפודי במבוק שטוחים, והתחלתי לשחק איתם כחומר גלם ולייצר מהם סקיצות. אבל העיסוק שלי בנושא הקשת החל עוד קודם, באיזשהן כמה נגיעות. הייתה לי איזו הסתקרנות שהחלה עוד בסדנא, בסטודיו, והתבטאה באנרגיה הטמונה בקשת. בזמן הסגר חבילות הבמבוק שקניתי, השיפודים, החלו להניב האחד את השני. בעצם נוצר אוסף, ומהאוסף הזה נוצר עוד אוסף, ובסוף קניתי כנראה את כל הסטוק בסופר.

כשנגמר הסגר הראשון וחזרתי לעבוד בסטודיו, עשיתי בדיקה עם כמה דגמים גדולים שבניתי מעצים וממה שהיה, כדי לבחון איך זה נראה. בסטודיו יש לי את הכלים ואת האמצעים וזה נראה בסדר. מאוחר יותר, בניתי קולקציה מסודרת והפכתי את זה למן "מוצר". הקשתות המוצגות בתערוכה הן אחידות מבחינת חומר הגלם. זה היה מכוון, כי זו תערוכה קטנה ויש הרבה חומר אז לפחות שהתשתית תהיה אחידה.

תקריב על קשת המייצגת מהלך של אריגה בין חומרים שונים במבנה (צילום: אורי שיפרין ענבי)


הקשת משמשת במקור לירי, אך אתה בחרת לשחרר אותה משימוש זה. איזה תפקיד יש לקשת במחקר מבחינתך?

השתמשתי בקשת כמין אמצעי שיש בו אנרגיה טמונה בפנים. במקור האנרגיה הזו נוצלה כדי לירות חץ אבל אני השתמשתי בה בשביל להפעיל או למנף רעיונות, אבל זה דבר מאוד פנימי. בילדות דרך אגב, עשיתי לי קשת ויריתי בה ועשיתי דברים לא תקניים. זה היה מאוד מסוכן אבל זו הייתה תקופה אחרת, ילדים הכינו לעצמם דברים, לעומת היום שדברים בעצם קנויים, וקשת כזו כמשחק או כצעצוע לא הייתה עוברת שום תקן בשום חברת צעצועים רצינית.

על אילו קשתות נסמכת במחקר המורפולוגי שלך?

הרפרנס ההיסטורי היחידי הוא המהפך בתולדות הקשת שנוצר עם הקשת המונגולית. בשלב מסוים בעשייה, רציתי להגביר את עוצמת הקשת ואז נזכרתי בקשת המונגולית, שיש בה מן היפוך כזה. העמקתי את ההכרות שלי איתה ועשיתי כמה גרסאות משלי. אפשר להגביר את עוצמת הקשת על ידי הפניית קצה אחד שלה לעומת הקצה השני, לא במקביל אלא בהטיה מסוימת. השיטה, האסטרטגיה של בניית ההטיות, היא מוכרת, ואפשר לראות אותה בתערוכה בכמה דוגמאות. היא מתבצעת על ידי פיתול הקשת או על ידי לקיחת חומר גלם גושני – מין מרובע וחיתוך שלו משני הכיוונים. העניין הזה של יתר עוצמה, זה בהחלט סקרן אותי, אבל לא למטרת ירי אלא כדבר בפני עצמו.


פרשנויות שונות לקשת המונגולית בה פיתול החומר משמש לחיזוק המבנה (צילום: אורי שיפרין ענבי)


הפיתול הוא בעצם כלי על מנת לחזק את המבנה כולו

כן, כי הקשת היא מין מלבן כזה – רך לכיוון אחד ובלתי אפשרי לכיוון השני. כשיוצרים פיתול זה גורם ליתר עוצמה ולחיזוק המבנה, כתוצאה מהעיוות המורפולוגי, הצורני.

ובאמצעות אותם העקרונות אפשר גם להחליש את חומר הגלם, נכון?

כן, יש בתערוכה כמה דוגמאות של החלשת חומר הגלם על ידי חיתוך, או על ידי רידוד באופנים שונים, ואפשר לראות באוסף שלמעשה בדקתי את כל הרצף מהעצמה ועד להחלשה. 

יש קבוצה של קשתות שבה נדמה שהמבנה כולו משמש לנשיאת משקל

כן, שאלתי את עצמי איך הדבר הזה יכול להיות מארז או אריזה – מושגים מרכזיים בעולם העיצוב. איך אתה אורז משהו? לכאורה זה לא נראה סביר, אבל בדקתי את שתי האפשרויות, החל מהניסיון שהקשת ״תכיל״ אבן אחת ועד קבוצת דברים: במקרה אחד נוצרה מין סמי-רשת כזאת שבעצם היא מארג של חוטים שאוחזים את העצים, ובמקרה אחר יש הכלאות של האבן בתוך מין חור כזה והיצמדות. בעצם נוצרו שתי מורפולוגיות שהן שונות, והתוצר הסופי, הקשת הזו שאני תולה אותה, היא כמעט מפסיקה להיות קשת כי היא הופכת לאמצעי אחיזה. הקשת מתחילה להיות משנית יותר. מבחינה ויזואלית אין לה כבר את המעמד הזה, היא קצת יותר ברקע, ומתפקדת כשחקן משנה.


קשת כאמצעי לנשיאת משקל (צילום: אורי שיפרין ענבי)


דיברנו על מקורות השראה מההיסטוריה של האובייקט, על אילו מקורות נוספים נסמכת?

יש קשתות שמזכירות חפצים אחרים. יש קשת שנראית כמו סיכת ביטחון גדולה מאוד. גם הקשת וגם סיכת הביטחון, הם חפצים שטמונה בהם אנרגיה. סיכת הביטחון, כשפותחים אותה, יש בה מין קפיץ וגם קפיציות לאורך השדרה ולאורך חומר הגלם. ראיתי דמיון מסוים בין שני האייקונים האלו – הקשת וסיכת הביטחון, וניסיתי לשדך או לזווג בין שתיהן, כך שצד אחד הוא הקשת וצד שני הוא מין סיכת ביטחון. האתגר שלי היה איך שני אלה משתלבים, ושזה יראה טבעי כאילו זה היה כך מאז ומתמיד. בכל מקרה תמיד אפשר להפריד אותם ולומר יש סיכת ביטחון ויש קשת.

מלבד סיכת הביטחון, יש עוד קשת שבה הועתקו עקרונות טכנולוגיים או מורפולוגיים ממוצרים אחרים?

כן, כשבונים אוהל יש שיטת מתיחה של היתד ושל מין כפיס עץ כזה שיוצר את המתיחה. מכיוון שיש בקשת את המיתר ויש משהו שאפשר למתוח באמצעותו, השתמשתי באותו העיקרון. כך נוצרה שוב צורה מסוימת הלקוחה מעולם אחר. יש עוד דוגמה של מסור הנגרים המסורתי, שמבוסס על שימוש בשני מיתרים המתלפפים אחד על השני וביניהם כפיס עץ שיוצר את העצירה. השתמשתי ממש באותה השיטה, ואפשר לראות את העיקרון הזה באחד מהמוצגים. אלה שני ארכיטיפים שניסיתי להשתמש בהם, ואפשר לראות בתוצרים את שני האובייקטים בו זמנית.


שידוך בין קשת לסיכת ביטחון (צילום: אורי שיפרין ענבי)

 

אחת השאלות המעניינות שעולות כשמסתכלים על הקשתות, היא מתי קשת נראית פתאום כמו משהו אחר? כי הרי יש מקרים שבהם הסטיילינג בלע את המיתר עד כדי כך שהוא לא נוכח.

המילים סגנון, סיגנון, או סטיילינג לקוחות מהז'רגון של עולם העיצוב, החל מאופנה וכלה בכלי רכב. כל מוצר עובר איזשהו סיגנון מסוים או אי-סיגנון שזה גם סוג של סגנון. לפעמים אני לוקח את זה עד לקצה, כמנייריזם, שהוא מושג המשתמש לגנאי הרבה פעמים, אבל אני עוסק גם בו. הסתכלתי על הקשת שהיא בעצם צורה שאי אפשר להתווכח עם היופי שלה, ואמרתי לעצמי, בוא נמשיך את הסגנון הזה. כי הרי יש הבדל – המיתר הוא קו ישר, הקשת היא קשתית. ניסיתי לשדך, להמשיך את הקשת וליצור אחדות צורנית, כאילו הדבר הזה הולך וזורם ועושה את העבודה עד הסוף. מין ניסיון סטייליסטי שכזה. לא רציתי לפסוח במחקר על האטיוד הזה של עולם העיצוב. 

יש קבוצה של קשתות שבהן פתאום ניתן לראות את החץ, על אף שלא הייתה כוונה לייצר קשתות שיורים בהן. יש לחץ מטרה אחרת?

כן, את קוראת לזה "חץ". אני קורא לזה " מוט" או "המשהו הזה", שיוצר את המתיחה של המיתר. בזיכרון הקולקטיבי שלנו המשהו הזה נקרא "חץ", אבל יש לו כל מיני תצורות. זו מין הפעלה שמאפשרת לשנות את הצורה ואת המאזן בין החלקים של המבנה ולהתאתגר, מהמילה אתגר. מה אפשר לעשות עם הדבר הזה? What next?


קשת ובה חלק נוסף שמותח את המיתר ועשוי להתפרש כייצוג לחץ (צילום: אורי שיפרין ענבי)


בחלק מהמקרים הקשת שנוטה להיות דו-ממדית הפכה למבנה תלת ממדי

בהחלט, כן, הדו והתלת-ממד. הקשת היא די דו-ממדית במבט מרחוק, אבל היו כוונות לראות איך הדו ממד הופך לתלת ממד. הדברים נוצרו מעצמם. זה לא שחשבתי, "בוא נעשה עכשיו משהו תלת-ממדי", לא, זה פשוט התפתח כך.

נראה שאתה עובד בשני צירים: ציר שבו אתה בכובע החוקר, שמושא המחקר שלו משתנה כל פעם והציר שבו אתה מעצב תעשייתי – האם הצירים נפגשים לעיתים?

הרבה מאוד פעמים. הייתי אומר שאם אני אבדוק את עצמי אחורנית, חלק גדול מהמוצרים שיצאו לשוק בעצם נבעו מאיזשהו כורח משחקי, או כורח של עיסוק במורפולוגיה וצורה. גם היום כשאני מסתכל על הקשתות אני אומר: "אוקיי, מה אפשר להוציא מזה בשביל שזה יהיה יישומי ושימושי, ונקרא לזה יום-יומי?" זה דורש להחליף אונה מסוימת בשביל לומר: "אוקיי עכשיו משפשפים ידיים ויוצאים לעולם התכלס." זה עיסוק בפני עצמו. זאת אומרת, אני כל הזמן שואל את עצמי איך אתה לוקח את בנק האינפורמציה שאתה יוצר ומניב ממנו משהו. התחומים הם מגוונים ויכולים להיות החל מעולם המשחקים, ועד עולם התאורה שאני עוסק בו, או הרהיטים. ברוב המקרים דבר מניב דבר ואף אחד מהם בסוף לא מגיע לצריכה המונית, אלא הם מוטציה של הדבר הזה שהופך להיות שוב, נקרא לזה, עשייה מורפולוגית. 

 

המראיינת, עדי המר יעקבי, חוקרת במסגרת הדוקטורט שלה את פרקטיקות העבודה של יעקב קאופמן, ואוצרת את תערוכת היחיד "חוקר-מעצב-אוסף" שתיפתח בקרוב במוזיאון העיצוב חולון.

 

תערוכות
ימי קורונה
ראיונות
גינון משנה מציאות
צליל בוסנק
מחנך, גנן גרילה ולוחש לחתולים. כך מוגדר יואב שפרנק באתר של קולקטיב אנייה - מנבטה לסביבה עירונית. קולקטיב המורכב מאנשי תכנון, עיצוב וחברה הפועלים ליצירת מקומות חיוביים המארחים טבע ואנשים בעיר. צליל בוסנק, מדריכה במוזיאון וסטודנטית לעיצוב גרפי בסמינר הקיבוצים, שוחחה עם יואב לקראת שיח הגלריה שיתקיים בשבת הקרובה
להמשך »
ראיונות
מיה דבש בשיחה עם קלוד סמואל
מיה דבש
מה עוד אוסף קלוד סמואל מלבד משקפיים ואיפה בדיקת ראייה והתאמת מסגרת משקפיים פוגשות את נפשו ואישיותו של הפציינט? ראיון ייחודי מתוך קטלוג התערוכה מבט על
להמשך »
כתבות
ארכיאולוגיה עתידית כחומר למחשבה
עדי המר
רגע לפני שהיא ננעלה, ביקרתי בתערוכה "ארכיאולוגיה עתידית" של המכון לאמנויות בתל חי. שם גיליתי, בנוסף לעבודות מעניינות ומקוריות, מעצבים מסוג קצת אחר. מה יש שם, בחומר האנושי שבעמק החולה, ששונה כל כך מזה שבמרכז הארץ?
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס