אודות | צור קשר | עיתונות | הצטרפות | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון עכשווי
יוני 2016 - נובמבר 2016
ראיונות
בינך לביני | מריה כריסטינה דידרו בשיחה עם אוקי סאטו
03 יולי, 2016

מריה כריסטינה דידרו: איך אתה מגדיר את המרחב ש"בין לבין" בחיים שלך? האם זהו המרחב בין חייך המקצועיים לחייך האישיים?

אוקי סאטו:
אין הרבה מרחב בין החיים המקצועיים והאישיים שלי - אני חושב כל הזמן על עיצוב. אף פעם לא ממש חשבתי על עיצוב כעל "עבודה". זה פשוט חלק מחיי היומיום שלי, כמו לנשום או לישון. אני חושב שהיום שבו אתחיל לחשוב על עיצוב כעל עבודה יהיה יומי האחרון כמעצב. אבל אם הייתי באמת חייב לבחור איזשהו רגע, הייתי אומר שזה הזמן שאני מבלה על בסיס קבוע במנוחה עם הכלב שלי, שנמצא איתי תמיד בבית ובמשרד. הרגעים הקצרים האלה הם קרוב לוודאי היחידים שבהם אני "מכבה את עצמי". אם תיקחי את הסימן היפני לשם שלי, אוקי, ותוסיפי סימן שנראה כמו פסיק בפינה (‘), תקבלי את הסימן למילה "כלב". וזה בדיוק ככה - הכלב שלי הוא מין סימן פיסוק בחיים שלי, שמסמן לי איפה לעצור לרגע.

מכד: איך היית מתאר את החלל שבין אובייקטים? סוג של רֵיק, או מרחב חופשי שבו אפשר להתערב?

אס:
אני חושב עליו יותר כחלל מושגי מאשר כחלל פיזי. לכל אחד מאיתנו יש רעיונות קיימים לגבי כל מיני דברים. כשאנחנו מתווים את קווי המתאר שלהם, אנחנו יכולים לשים לב למרחב העמום והרב־משמעי שביניהם. הרעיונות או המושגים האלה הם דרך מקובעת שבה אנו חושבים על דברים, אבל המחשבות שמתקיימות במרחבים האלה שבין לבין הן גמישות ונזילות. אני פונה לאזורים האלה ברוח משחקית, כאילו שאני לש ועובד עם חימר.



מכד:
איך אתה עובד בצוות? האם עבודה משותפת עוזרת לך לפתח את הרעיונות שלך?

אס:
על כל פרויקט בננדו אחראי מעצב אחד. אני עובד יחד עם כל אחד מהם, כך שאנחנו צוותים של שני אנשים שאחראים על כל פרויקט ומדברים עליו בזמן הפיתוח שלו. אני זה שהוגה את הרעיון שבגרעין של כל פרויקט, אך לעיתים קרובות מתפתחות סיטואציות בלתי צפויות, או שפרויקט פונה לכיוון אחר או מתרחב בצורה משמעותית במהלך העבודה עליו. קשה למדי לצפות כיצד הגרעין הרעיוני הראשוני יתפתח לאורך הדרך והמוצר הסופי תלוי במידה רבה ביכולות של המעצב ובאופן שבו הוא או היא מתמודדים עם הבלתי צפוי. אלמנט הלא נודע הוא אחד החלקים
המרגשים ביותר של תהליך העיצוב.

מכד: כולנו זקוקים לקצת אושר: הפרויקטים שלך כוללים לעיתים קרובות פרטים שמזכירים צעצועים, מרכיבים משחקיים שמייצרים תחושות חיוביות כלפי אובייקטים שאינם בדרך כלל מעוררי השראה, כמו למשל יחידות האחסון. מה משמעות המילה "אושר" עבור אוקי סאטו או עבור ננדו?

אס:
אני חושב שיש צד טוב וצד רע לכל דבר בעולם הזה, והיחסים ביניהם דומים ליחסים שבין אור וצל. להסב את תשומת ליבו של המתבונן לחלק ה"מואר" של האובייקט הוא אחד מתפקידיו של כל מעצב. בכך הוא מאפשר לעולם להיות מקום עשיר ויפה יותר. לכן אני מנסה להכניס קצת הומור לחפצים שאני מעצב ולגרום לאנשים לחבב אותם.

מכד:
מהו סוד היצירתיות שלך? ישנו פתגם הגורס ש"יצירתיות היא מעל לכל אויבת של סודות". האם אתה מסכים?

אס:
לי באופן אישי אין למרבה הצער אף סוד שקשור לתהליך היצירתי שלי. מצד שני, אני מרגיש שזה חשוב להתעניין בפרטים הקטנים שאנשים אחרים אינם מתעניינים בהם.

מכד:
מהו (או מיהו) השותף החשוב ביותר שלך בתהליך היצירתי?

אס:
תהליך חשיבה על רעיונות חדשים הוא תהליך שעושים ביחידות. יחד עם זאת, האנשים, הסביבה והמידע שסובבים אותי כולם תורמים להיווצרותם של רעיונות חדשים.

מכד: ישנה אמרה ארגנטינאית ש"כדי להיות משורר, עליך להרחיק לכת עד הגיהנום ולחזור". בהנחה שאתה משורר של עיצוב תעשייתי, האם הרחקת אי פעם עד הגיהנום? ובמידה שכן, האם אתה יכול לתאר אותו?

אס: בכל השנים שבהן אני עובד כמעצב, אף פעם לא שמחתי בדיעבד על כך שבחרתי בדרך הקלה. תמיד כשאני צריך לבחור בין דרך "קשה" ודרך "קלה", אני בוחר את הקשה, ורוב מה שלמדתי וחוויתי במהלך השנים הוא תוצאה של הבחירות
האלו. אני צריך לכפר על העדרו של כשרון יוצא דופן באמצעות עבודה קשה. אני כל הזמן מנסה למתוח את גבולות היכולת שלי, ודורש את אותו דבר מהמעצבים האחרים של ננדו, מהשותפים שלנו מחוץ לסטודיו, ואפילו מהלקוחות. אבל אני לא ממש יודע אם אפשר לקרוא לזה "גיהנום"!

מכד: האם אתה חושב שזה אפשרי להגיע לאיזון בין תעשייה ושירה?

אס: כמובן שכן. אני קורא לזה איזון בין האונה הימנית לאונה השמאלית של המוח. לא מומלץ לפעול רק על בסיס אינטואיציה ורגשות, או רק על בסיס מה שהוא רציונלי, כמו מושגים והשערות. מה שמעניין אותי זו הנקודה שבה הם חוברים יחד.

מכד: אומרים ששיגעונות ותשוקות הופכים את חיי היומיום לקשים יותר, אבל במקרה הטוב גם גורמים לכך שהעבודה תהיה מעניינת יותר. האם אתה מסכים?

אס: הייתי אומר שזה מתאר את המצב שלי באופן מושלם!

מכד: אתה מעצב בהצלחה יוצאת דופן טיפולוגיות רבות של אובייקטים שונים בתכלית: עד שנדמה כי ננדו מתפרש על העולם כולו. האם אתה מרגיש בנוח כשאתה מעצב באותו זמן קוביית שוקולד וטלפון חכם? והאם אתה ניגש לעיצוב שלהם באותה דרך?

אס: תהליך העיצוב הוא אותו תהליך, בלי קשר לאובייקט. כמובן שיש מספר הבדלים טכניים בין עיצוב פיסה קטנה של שוקולד וחלל פנימי גדול, אך בשני המקרים מדובר בבני אדם שיבואו במגע עם התוצר הסופי. המטרה היא לעורר באנשים האלה איזושהי תגובה רגשית - והיא לא משתנה בכלל.

מכד: נראה שאתה הולך שבי אחרי העבודה שלך עצמך, ומרשים לראות באיזו קלות אתה יוצר את הפרויקטים שלך (קלות שבאה לידי ביטוי באופן שבו אתה שומר על האיכות למרות הכמות, שהרי אתה מעצב פורה מאוד). איכשהו נדמה שהעיצובים באים ישירות מהלב שלך, בצירוף עם ידע מעמיק לגבי החומרים. האם ישנו גשר שמקשר בין אינסטינקט לניסיון?

אס: זה נכון שאני חותר ככל האפשר לייצר מוצרים שמשקפים באופן כן ובלתי מתחכם את מה שאני מרגיש. אני חושב שיש מוצרים שהם קצת כמו תבשיל קדירה, כלומר שהטעם שלהם מתפתח אחרי שמבשלים אותם לאורך זמן. אבל התהליך שלי דומה יותר להכנת סושי, במובן זה שאני מקדיש חשיבות רבה לטריות של הרעיונות. אני מנסה לעבוד בידיים זריזות, לטפל בדג לפני שחום הגוף שלי עובר אליו. לרוע המזל, יש פעמים שבהם הניסיון מפריע לאינטואיציה. ככל שרוכשים יותר ניסיון, קל יותר לחזות דברים מראש. זה אמנם מפחית את הסיכון, אבל אני חש שזה גם מגדיל את הפונטציאל לסיכון הגדול מכל, שהוא אימוץ תהליך חשיבה שמתנזר מכל סוג של סיכון משמעותי. להבין איך למצוא את האיזון הנכון בין ניסיון לאינטואיציה הוא, עבורי, אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שאני צריך לפתור ככל שאני מתקדם.

מכד: יש פתגם אנגלי שגורס ש"מי שלא מסתכן, לא מרוויח". מהו הפרויקט המאתגר ביותר שאתה יכול לחשוב עליה מבחינה רעיונית? מה הוא האתגר המסוכן ביותר שהיית שמח להתמודד איתו בתחום העיצוב? או שאולי יש איזשהו פרויקט חלומי שהיית רוצה לקבל?

אס: אני עושה מאמץ לא לחשוב על הדברים האלה, כי הפרויקט המסוכן או המאתגר ביותר עבורי הוא מן הסתם משהו שאני לא יכול בכלל לדמיין. הפרויקטים שאני יכול לדמיין כרגע רחוקים מלהיות מה שאני הייתי מגדיר כמסוכנים.

מכד: האם יש איזשהו רגע, אירוע, גרסה של עצמך שאתה אוהב במיוחד? מהי הגרסה האהובה עליך ביותר של עצמך?

אס: ובכן, מכיוון שאני הכי פרודוקטיבי כשאני חושב על רעיונות חדשים, נראה לי שהייתי אומר שזו הגרסה הכי טובה שלי. נראה לי שזה תלוי באופן בו את מגדירה "הכי טוב" (צוחק).

מכד: נראה שתהליך העיצוב שלך התחיל כסוג של תשוקה והפך לתלות, מעין התמכרות. אתה מה שנקרא ביפנית "דיזיין-אוטקו", ואם אני מבינה נכון את משמעות המינוח, זהו מישהו שמכור לעיצוב באופן חיובי. איך אתה יכול להיות כל כך יצירתי ופרודוקטיבי בעת ובעונה אחת, ואיך אתה מצליח להתאים את הפילוסופיה של ננדו לטיפולוגיות שונות כשאתה עובד עם לקוחות שונים?

אס: אני חושב שלהיות "מכור לעיצוב" היא הסיבה שאני יכול להיות גם יצירתי וגם פרודוקטיבי בעת ובעונה אחת. כשאני מתבונן בדברים, אני תמיד חושב מחשבות כמו "מעניין איך זה היה נראה אם המעצב הזה והזה היה עובד על זה" או "מעניין אלו גימורים היצרן ההוא היה מכניס כאן?". לפנטז על כל הדברים האלה זה כמעט סוג של תחביב עבורי, ואני חושב שזה תורם גם ליכולות שלי כמעצב. אין לי שום קושי ללכת ב"דרך של ננדו" תוך שיתוף פעולה עם לקוחות שונים. וזה משום ש"הדרך של ננדו" אינה מתייחסת לאף סגנון או מראה מסוים, אלא מגדירה את הדרך שבא אנו ניגשים לפתרון בעיות. מה שמאפיין את הדרך הזו היא נקודת המבט שלנו. בהתאם, אנחנו מנסים במתכוון לשלב את הסגנון של הלקוח במרכיבים השטחיים יותר ככל הניתן, וליצור משהו שמשתלב באופן טבעי בקטלוג של הלקוח. זהו מבחינתנו האידיאל. יחד עם זאת, נכון שיותר ויותר לקוחות מבקשים מאיתנו מרכיבים מינימליסטיים בגווני לבן שניתן לראות ברבים מהעיצובים שלנו. אם זה מה שהלקוח רוצה אז זה בסדר גמור, אבל אני מרגיש קצת כאילו מהות היצירתיות אובדת. אני חושב שזה אפשרי לשלב את הדרך של ננדו אפילו אם העיצוב אינו לבן
וגם אם הוא מורכב יותר.

מכד: יש לך שני משרדים, אחד בטוקיו ואחד במילאנו. הצוות שלך מורכב מאנשים צעירים מאוד ונראה שהסטודיו של ננדו הוא גן עדן לפיתוח כישורים, וגם פלטפורמה נפלאה כדי להתחיל ללמוד את עולם העיצוב. הוא מייצג אולי את בית הספר שכל מעצב צעיר היה רוצה ללמוד בו אחרי סיום הלימודים: מי העניק לך את ההזדמנות הראשונה להפוך למי שאתה?

אס: אני לא יודע איך הארגון של ננדו שונה מזה של מה שאנשים מתייחסים אליו בדרך כלל כ"משרד עיצוב". כי אף פעם לא עבדתי במשרד כזה, אפילו לא בתור מתמחה או במשרה חלקית. כשסיימתי ללמוד הקמתי משרד משלי ולמדתי דרך הרבה מאוד ניסוי וטעייה, ועד היום אני לא באמת יודע אם אני עושה את הדברים בדרך הנכונה. לדוגמה, הייתה תקופה שבה התבססתי על מודל של חברות ייעוץ ותאגידים פיננסיים וביקשתי מכל עובד לכתוב מה עשה בכל פרק זמן של 30 דקות. פעם בשבוע אספנו, בדקנו, ושוחחנו על הנתונים. הרעיון היה להפחית את
המתח של העובדים. רציתי למנוע מצב שבו מישהו עובד יותר מידי, ולוודא שלכל אחד הייתה הזדמנות לקחת על עצמו משימות חדשות. אפילו עשיתי ניסיון שבו חישבתי את התשלום בהתבסס על שעות העבודה. אבל בסופו של דבר הבנתי שכל העבודה הזו רק גרמה לעוד מתח עבור כל העובדים, אז אחרי שישה חודשים זנחנו את זה (צוחק). זה ממש תהליך מתמיד של ניסוי וטעייה. אף פעם לא הצטיינתי כשהתבקשתי לעמוד בפני הכיתה בבית הספר ולתת הרצאה, אבל אני מקיים דיאלוג אישי עם כל אחד מהמעצבים שלי ואנחנו עובדים יחד כדי להתגבר על כל מכשול שצץ. זה מאפשר להם להרגיש תחושת אחריות ואני חושב שזה מאפשר לי להיות קשר ישיר איתם בנוגע למגוון נושאים. רעיון הוא שכדי להתפתח מבחינה מקצועית, מעצב חייב להתנסות. מה שבתי ספר לעיצוב - במיוחד ביפן - עושים, זה בערך כמו ללמד מישהו שאף פעם לא ראה
מים לשחות בהתכתבות. היה קל יותר פשוט לזרוק אותם למים (צוחק). התפקיד שלי הוא לשחות לצידם ולמשות אותם החוצה לפני שהם מתחלים לטבוע. זה קורה לעיתים די קרובות שחברות או משרדי עיצוב גדולים מחזרים אחרי המעצבים שלי אחרי שהם עובדים אצלי במשך כמה שנים, וזה גם יכול להיות טוב עבורם. זה כמעט כאילו שננדו הפך למעין מעבדת פיתוח עבור תעשיית העיצוב ביפן. אם כי זה לא בדיוק היה החזון שלי... (אני אומר את זה בצחוק).

מכד: אתה לא נמשך להגזמה ועודפות, ואתה צנוע בבחירות הצבעים שלך, אבל התוצאה תמיד חדשנית ומרשימה. לאיזה סוג של הגזמה, אם בכלל, אתה נמשך?

אס: כשמחפשים פיתרון, קל מאוד להוסיף עוד אלמנטים, אבל באופן אישי קשה לי לעשות את זה. לפעמים החופש מרגיש כמו מגבלה, ואני חושב שהחופש שמאפשר תהליך ההוספה הוא כנראה משהו שלא הבנתי עדיין איך להתמודד איתו. עבורי, תהליך העיצוב דומה יותר לתהליך הגיזום של עץ בונסאי - אני מנסה לבטא את עצמי באמצעות זוג מספריים אחד. העלים והענפים גדלים באופן טבעי, אבל אני גוזם אותם בדיוק במידה הנכונה כדי לתת לעץ צורה, ולאפשר לו להמשיך לגדול במשך מאות שנים. ייתכן שה"ההגזמה" שלי באה לידי ביטוי באמצעות החסרה של
מרכיבים רבים ככל האפשר. כשאתה באמת מתרכז במרחב שבין אובייקטים, בקווים התוחמים שלהם, אתה מתחיל לראות עולם שונה לגמרי, והעולם הזה מרתק אותי.

מכד: אפלטון טען ש"חיים נעדרי חקר הם חיים חסרי משמעות". מה אתה חוקר כרגע?

אס: עבורי באופן אישי, כל מרכיב בחיי היומיום הופך ברוב המקרים לנושא מחקר. אני לא חושב שיש הרבה טעם לחקור משהו בנקודה מסוימת בזמן. אני חושב שמחקר הוא באמת משמעותי כשהוא מתמשך ונפרש על פני תקופה מתמשכת. רק כשאתה בוחן תופעה מסוימת לאורך זמן, אתה יכול לגלות גילויים מעניינים. אני כל הזמן בוחן את מה שמסביבי.

מכד: נדמה שההשראה אצלך נובעת מהנפש, מקבלת פרשנות שכלתנית, מועברת לנייר באמצעות עיפרון המוחזק ביד ובהמשך מקבלת ביטוי חומרי בידיו של מישהו אחר. האם אי פעם יצרת את אחד האובייקטים שלך במו ידיך?

אס: אני כמעט אף פעם לא מעצב אובייקטים במו ידיי. אני מכבד את הכישורים של בעלי המקצוע. הם מומחים לייצור ואני מומחה לעיצוב, ואני נהנה מתהליך העבודה איתם כשווה בין שווים. אנחנו נמצאים בדיאלוג וחולקים רעיונות זה עם זה כדי ליצור משהו.

מכד: אני חושבת עליך כמספר סיפורים, יוצר של דימויים מוחשיים. כאשר אתה משרטט את הקווים הראשונים על הנייר, האם אתה פשוט נותן ביטוי לרעיון יצירתי, או שאתה כבר לוקח בחשבון את תהליך הייצור של האובייקט? כלומר, האם אתה מתחיל ממה שהטכנולוגיה כבר מציעה לך, או שאתה מעדיף להאבק כדי למצוא דרכים חדשות להפוך את הסקיצה למשהו שאפשר באמת לייצר?

אס: אני משרטט את הרעיון בצורתו הטהורה ביותר, ועדיף שהשרטוט יהיה כמה שיותר מופשט ומעורפל. שרטוט מפורט אומר שהרעיון כבר מוצק, בעוד ששרטוט נזיל יותר מאפשר מגוון פרשנויות ומשאיר יותר מקום לפיתוח שלו. מעצבים לפעמים נכנעים לפיתוי של מודלים ושרטוטים יפהפיים בתלת מימד ושוכחים את המהות. זה כמעט כמו סוג של סם. או שאולי אני פשוט מנסה לתרץ את כישורי השרטוט האיומים שלי.

מכד: האם אתה חושב שיש לעיצוב משמעות חברתית, והאם הוא צריך/יכול לעזור לאנשים לחיות טוב יותר?

אס: כמובן שכן. אני לא בטוח כמה עיצוב יכול להשפיע על החברה באופן ישיר, או כמה מיידית יכולה להיות ההשפעה שלו, אבל זה חשוב לנסות לשפר באופן הדרגתי את פני הדברים, גם אם מדובר בשיפור קטן מאוד.

מכד: מה אתה עושה בזמנך החופשי?

אס: 1. שותה קפה. 2. מטייל עם הכלב שלי. 3. ישן הרבה ככל האפשר.

מכד: כולנו זקוקים למישהו שיטפל בנו. אתה מטפל בננדו, אבל מי מטפל באוקי?

אס: הכלב שלי.

מכד: כפי שאמר פעם ז'אן לוק-גודאר, "העניין הוא לא מאיפה אתה לוקח את הדברים, אלא לאן אתה לוקח אותם". האם תוכל לומר על זה משהו?

אס: אני מסכים שהאופן שבו אתה נותן ביטוי למקורות ההשראה שלך הוא חשוב, אבל תחושתי כמעצב היא שהמקורות מהם אתה שואב השראה והתהליך שבו אתה מגיע להשראה חשובים באותה מידה.

מכד: כולנו יודעים מאיפה אתה בא. אני רוצה לדעת לאן אתה מתכוון לקחת את ננדו בעתיד הקרוב?

אס: ידיי מלאות בפרויקטים שאנחנו מחוייבים אליהם כרגע, אז אני לא מבלה הרבה זמן במחשבות על העתיד. אני מאמין שאם אשקיע את כל כולי במה שאני עושה עכשיו, זה יוביל באופן טבעי לדברים טובים בעתיד. עד כה, האמונה הזו הוכיחה את עצמה.

מכד: ניתן היה לחשוב על האובייקטים שלך ככלי נשק מתוקים לפיתוי ההמונים. כלומר, אני אישית מכירה יותר מאדם אחד שקנה מוצר שעיצבת כי הוא לא יכול היה להתאפק: מדובר בסוג של התאהבות. בתעשיית העיצוב, כולם רוצים אותך וכולם מעוניינים בעבודה שלך. באחד הראיונות שלך אמרת: "אני לא רוצה להיות 'קול' (Cool), אני פשוט רוצה להיות עצמי". האם הרגשת פעם איך זה להיות מבוקש או 'קול' כל כך- אפילו אם אתה לא אוהב את המילה הזו...

אס: לצערי אני לא יכול לומר שאי פעם חשבתי על עצמי כמבוקש או "קול". היה לי הכבוד לקבל חשיפה תקשורתית ומגוון של פרסים, אך למרות שזה משמח אותי, זה רק גורם לי להרגיש מתח ולחץ גדולים יותר להמשיך ולעשות דברים ראויים. בנוסף, קבלה של הכרה מסוג זה דורשת הקרבה עצומה - לא רק מצידי, אלא גם מצד הסובבים אותי, כך שלמען האמת קשה לי להרפות ולהתרגש באמת כשאני חושב על
הוויתורים שנעשו בתמורה. אם היה מדובר במשהו שלא הייתי צריך לעבוד עבורו, כמו זכייה בפיס, אז בהחלט היית רואה אותי חוגג!

מכד: מהי מערכת היחסים שלך עם ההיסטוריה הבינלאומית של העיצוב? האם יש מישהו שאתה חושב עליו כמורה שלך, או של ננדו?

אס: הרקע שלי הוא בארכיטקטורה, אך האמת היא שאני חושב על סדרת המנגה היפנית דורימון (Doraemon) כעל ה"מורה" שלי. בכל סיפור, הגיבור הראשי נקלע  לצרה ובכל פעם יש איזשהו גדג'ט שמציל אותו. הוא לא החכם בחבורה, אבל הוא מצליח להשתמש בכלים האלה בלי שום סוג של חוברת הדרכה מכיוון שיש להם עיצוב אינטואיטיבי, והם גם כיפיים ובעלי מראה מושך. בנוסף, הם אף פעם לא מושלמים, אבל זה מה שגורם לעלילה להתפתח, כך שלמעשה זה סוג של עיצוב אופטימלי. העיצובים שדורימון שולף מהכיס שלו משתנים בכל פרק - אין להם סוף.

מכד: האם יש גיבורים אישיים בחייך?

אס: אבא שלי. הוא אולי לא האבא הטוב בעולם, אבל הוא האבא היחיד שלי והוא ראוי לכבוד שאני רוחש לו.

מכד: יש איזה כישרון שהיית רוצה שיבוא לך בטבעיות? למשל, נגינה בפסנתר, ריקוד?

אס: היכולת לזהות איזה לקוחות אינם מתאימים לי. זה לקח לי הרבה יותר מידי זמן (צוחק).

מכד: אם כך, הכישרון הזה כבר בידיך. נראה שהעיסוק החביב עליך הוא רישום. מאילו עוד עיסוקים אתה נהנה?

אס: רישום הוא העיסוק השני האהוב עלי ביותר. הראשון הוא פשוט להתבונן בדברים.

מכד: אמרת שאתה מכור לעיצוב ושאתה נהנה ממה שאתה עושה. מאילו דברים נוספים אתה נהנה במיוחד?

אס: האמת היא שזה הכול. זה נעים לי לעשות את אותם הדברים שוב ושוב. בכל יום אני הולך במורד אותו רחוב, שותה את אותו קפה באותו כיסא באותו בית קפה, ולובש את אותם בגדים - חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, תחתונים וגרביים שחורים. זה נותן לי שלווה נפשית. הפרויקטים שלי מלאים שינויים, ואני לא מרגיש צורך לחפש שינויים במקומות אחרים.

מכד: אמרת ש"אם הלקוח לא רואה את הפתרון, את הסיפור מאחורי האובייקט, אני לא ממשיך בשיחה". טוב ויפה, אבל מתי אתה מרגיש שהשיחה עם הלקוח הגיעה למבוי סתום? האם יש לך מין סימן מיוחד שהרדאר שלך קולט?

אס: אם הלקוח מגיע כשהוא מחפש משהו מסוים ואני יכול לספק אותו, אני עושה זאת בשמחה. כשהלקוח אינו בטוח מה הוא מחפש, אנחנו מנסים יחד להבין מה זה יכול להיות. כשהלקוח מתעקש על משהו שפשוט אינו אפשרי, אני מסביר לו שזו המציאות. ואם הוא ממשיך להתעקש על אותו הדבר, אז אני מסיים בנימוס את מערכת היחסים בינינו.

מכד: אמרת פעם שעיצוב טוב הוא עיצוב שניתן לתאר אותו בטלפון ושכל אחד יכול הבין בקלות. האם עיצוב הוא בסופו של דבר סוג של תקשורת?

אס: אני תמיד מחפש רעיונות שיכולים לגרום לתגובה רגשית אצל אנשים בלי קשר לצורה שלהם. אלה הם הרעיונות שמרחיקים מעבר לגבולות של תרבות זו או אחרת ומתעלים מעל למגבלות של מרחב וזמן כדי לגעת באנשים רבים ככל האפשר. ליצור אובייקט שאינו מבוסס על רעיון זה לא באמת עיצוב. זו קליפה ריקה.

מכד: אתה טוען שהאובייקט צריך לספר סיפור, לתקשר רגשות. איזה מהמוצרים שעיצבת מספר לדעתך את הסיפור המעניין או הרלוונטי ביותר?

אס: לכל מוצר יש סיפור ייחודי לו, ואני לא מסוגל לבחור אחד מהם כטוב ביותר. אבל דוגמה אחת היא אולי הכיסא קווים שחורים דקים. זה התחיל כשראיתי פיסת נייר ועליה שרטוט של איזשהו כיסא, ובמקרה היה שם מחק שמישהו הניח על הנייר. לפתע היה נראה לי כאילו המחק באמת יושב על הכיסא, וכך נולד העיצוב לכיסא שדומה לרישום שטוח ודו־מימדי.


קווים שחורים דקים | צילום: Masayuki Hayashi

מכד: אמרת ש"אין חדשנות בלי חלומות". רגשות וטכנולוגיה מסתדרים היטב יחד בעבודות שלך. מה הגישה שלך לטכנולוגיה ולאמנות? ובאיזו מידה רגשות הם באמת משמעותיים לפרויקט?

אס: אלמנטים רגשיים תמיד ישחקו תפקיד מרכזי בעבודה שלי. אבל אז נכנס העניין של בחירת הטכנולוגיות, החומרים והטכניקה המסורתית המתאימה ביותר לאלמנטים הרגשיים האלה. זה כמעט כמו להרכיב פאזל. כשהחתיכות מתחברות זו לזו באופן מושלם - זה הרגע שבו מתרחש חידוש. יחד עם זאת, רק במקרים נדירים קורה שלחומרים עצמם יש ערך רגשי משלהם, ובמקרה כזה אני מתייחס אליהם בתשומת לב מרבית כדי להציף את הערך הזה. הפרויקט כיסא כרוב הוא אולי בקטגוריה הזו.

מכד: כפי שאתה בעצמך אמרת, המילה האנגלית פונקציה- "function"- מכילה בתוכה את המילה- "fun"- כיף. האם כיף הוא דבר מהותי עבורך? מה עומד  בבסיס הגישה שלך לעיצוב?

אס: אחת המלכודות שעיצוב פשוט ומינימליסטי נופל אליהן היא תחושה של נוקשות וקור, מכיוון שהמימד הפונקציונלי חשוף לחלוטין לנגד עיניך. אני חושב שהשימוש ברגשות כמו שמחה והפתעה כאילו שהם תבלינים יוצר תחושה אינטימית של קשר בין אנשים לאובייקטים או לחללים.

מכד: שוני מייצר רעיונות. האם אתה מסכים? לדוגמה, אתה ולוקה ניקטו (Nichetto) שונים מאוד, אבל שיתוף הפעולה ביניכם הוביל תוצאות מעניינות מבחינת המוצר הסופי.

אס: שוני יכול להיות מרתק, אבל חייבת להיות גם תחושה של כבוד והבנה הדדית, אחרת זה עשוי להיות מסוכן מאוד.

מכד: עיצוב עוסק בדברים מוכרים ורגילים מנקודות מבט חדשות. אבל לפעמים, גם הרגיל מעניין. מה רגיל עבורך? ומה הוא בלתי רגיל?

אס: אני לא חושב שיש דבר כלשהו בעולם הזה שאפשר לקרוא לו "רגיל". כשמישהו מסתכל על משהו והוא נראה לו רגיל, אני חושב שהמשמעות היא שרק שהדרך שבה הוא מתבונן בדברים היא רגילה.

ראיונות
גינון משנה מציאות
צליל בוסנק
מחנך, גנן גרילה ולוחש לחתולים. כך מוגדר יואב שפרנק באתר של קולקטיב אנייה - מנבטה לסביבה עירונית. קולקטיב המורכב מאנשי תכנון, עיצוב וחברה הפועלים ליצירת מקומות חיוביים המארחים טבע ואנשים בעיר. צליל בוסנק, מדריכה במוזיאון וסטודנטית לעיצוב גרפי בסמינר הקיבוצים, שוחחה עם יואב לקראת שיח הגלריה שיתקיים בשבת הקרובה
להמשך »
ראיונות
חולמת בפולנית
מיה דבש
ראיון עם היזמית, האוצרת והמעצבת ילידת פולין, מטילדה קז'יקובסקי, שעבודתה המוצגת בתערוכה "שורשים משותפים", נראית אמנם לא מושלמת אבל משקפת עולם שלם של זכרונות ילדות.
להמשך »
כתבות
ימאמוטו - מעבר למופע
דר' ויקטור פרוסטיג
"ימאמוטו" הוא שם משפחה נפוץ ביפן ומשמעו "למרגלות ההר". נראה שיוז'י ימאמוטו מטפס, עם כל קולקציה שהוא מעצב, ממרגלות ההר עד לפסגה, מתיישב לרגע בראשה ומיד חוזר לנקודת ההתחלה. הוא עושה זאת כשש פעמים בכל שנה לאורכם של כארבעה עשורים, וכל פעם באופן שונה. הדינמיות המתמדת מאפיינת את פועלו, לא רק במובן של תנועה, אלא גם במובן של השתנות. זו אינה רק דרך עבודה, אלא גם דרך חיים והשקפת עולם.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס