אודות | צור קשר | עיתונות | הצטרפות | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גליון עכשווי
דצמבר 2016 - אפריל 2017
משקפיים - בין עיצוב לרפואה
יונתן ונטורה וגלית שבו 04 ינואר, 2017 /

משקפיים בעלי שני מוטות. מאחר שמדובר באביזר אופנה ממדרגה ראשונה, יש לדאוג לכך שהם יהיו רק בעלי זגוגית אחת, או שיהיו שתי זגוגיות בצורות שונות, בכדי שלא יחשבו שהם מאפשרים קריאה, שכן אז עלולים לחשוב כי אתם זקוקים להם. משתמשים בהם בכדי לא לראות איתם דבר.
Journal des dames et de modes, 1978

במשך שנים רבות נהניתי מגוון עור בריא, בין בהיר לכהה, עיניים מלאות חיים וראייה חדה, שלצערי נטשה אותי לאחר הגיעי לגיל שישים, והכריחה אותי, למורת ליבי, להרכיב משקפיים. בעוד שבעבר זכיתי לבריאות טובה, הזיקנה הביאה עימה מגוון של בעיות מוכרות.
פרנצ'סקו פטרארקה, המאה ה-14

אני תמיד חושב על המשמעות של הרכבת משקפיים. כשאתה מתרגל למשקפיים אינך יודע כמה רחוק יכולת באמת לראות. אני חושב על כל האנשים שחיו לפני המצאת המשקפיים. זה בטח היה מוזר כי כל אחד ראה באופן שונה בהתאם למצב העיניים שלו. כיום, משקפיים הופכים את הראייה של כולם לראייה סטנדרטית של 20-20 . זוהי דוגמה לאופן שבו כולם הופכים להיות דומים זה לזה. אלמלא המציאו את המשקפיים, כל אחד היה רואה באופן שונה.
אנדי וורהול, 1975

היסטוריה, תרבות וחברה

הסיטואציה המפחידה ביותר עבור כל מרכיב או מרכיבה של משקפיים היא האפשרות שאלה יישברו ויותירו אותנו עיוורים לסביבה. רובנו שוכחים את העובדה שמדובר במוצר רפואי שמתקן פגם בריאותי משמעותי בגופנו. ואולם, למרות בדיקות הראייה שאנחנו עוברים אצל האופטומטריסט, את המשקפיים אנחנו לא רוכשים בבית־חולים ולא אצל רופא מומחה אלא בחנות משקפיים שבסבירות רבה נמצאת בקניון המקומי. יתרה מכך, מרביתנו משקיעים פחות מחשבה בהיבטים הפיזיולוגיים־רפואיים של עובדת היותנו סובלים מבעיה רפואית, ויותר בשיקולים העיצוביים־אופנתיים ברכישת זוג המשקפיים הבא שלנו.


חלק מקמפיין למשקפיים של חברת L.A Eyeworks. פנים: אנדי וורהול, מסגרת: by L.A ,Eyeworks LAX צלם: גרג גורמן, 1985.

במהלך המאה ה־ 19 , חפצים החלו לעבור תהליך של מדיקליזציה - מעבר מהגדרה חברתית או תרבותית להגדרה רפואית. דוגמה קלאסית לתהליך זה היא בקבוק ההנקה. בעוד שעד המאה ה־19 בקבוקי ההנקה התבססו בדרך כלל על אלתור מקומי של בקבוקי חרס שיוצרו לצרכים הכלליים של משק הבית, במהלך המאה ה־19 , רופאים בשיתוף תעשיינים החלו לייצר בקבוקי הנקה ייעודיים (,Ventura and Ventura forthcoming). שינוי זה נבע מתהליך סוציו־תרבותי כפול: ראשית, ההבנה שהילד הוא יצור אוטונומי בעל צרכים ייחודיים, הדורש השקעה והגנה החלה להתפשט ברחבי אירופה, מה שהוביל לצורך בפיתוח מוצרים בעלי עיצוב ייעודי וייחודי לילדים. שנית, הפחד מתמותת תינוקות, מחלות, היגיינה ועלייה ביוקרת תחום הרפואה הובילה להעברת תחומים רבים לאחריותם. השינוי בא לידי ביטוי בהיבטים הרפואיים שהחלו להתגלם בעיצוב בקבוק ההנקה - שנתות, בעזרתן ניתן למדוד בדיוק את הכמות שהתינוק יונק; מבנה ארגונומי שמונע חנק ומקל על בעיות גזים ועוד. גם שיווק בקבוקי ההנקה נעשה על־ידי רופאים, כאשר רופא מצליח פיתח את הבקבוק וכאשר זה זכה לפופולאריות - הרופא גם הפך למותג בקבוקים מקומי. במידה רבה, גם המוצץ שהחל את דרכו כאמצעי הרגעה (ומכאן שמו האנגלי - pacifier) הפך לאמצעי ארגונומי־פיזיולוגי המחקה יותר ויותר את מבנה השד ומנסה לשפר את גדילת השיניים ולשמור על בריאות החניכיים של התינוק.

אולם, לצד תופעה זו של מדיקליזציה של מוצרי צריכה, מוצר אחד יחיד מסוגו, עבר תהליך הפוך של מעבר מעולם הרפואה לעולם תרבות הצריכה והאופנה - משקפיים. בניגוד למרבית המוצרים שעברו תהליך של מדיקליזציה, משקפיים עברו תהליך של מדיקליזציה הפוכה, בה במקום לתקן את הפגם, כפי שנעשה במוצרים רפואיים אחרים, הפגם מודגש דרך ובעזרת עיצוב. ההיבט הסוציולוגי הקלאסי של סטיגמה המקושרת לפגיעות פיזיות או מנטאליות שונות, מעניין בהקשר של השוואה מהירה בין מוצרים רפואיים. אם נבחן "משפרי" חושים, כדוגמת מכשירי שמיעה, קטנים ככל שיהיו, או עזרי דיבור, לעומת משקפיים, היחס החברתי אותו חווים משתמשים שונה באופן אינהרנטי (Newman, 2016). בעוד משקפיים הפכו לסממן אופנה כמעט הכרחי בתחומי תעסוקה מסוימים, כבדי שמיעה או דיבור "יזכו" לתיוג של נכות, מוגבלות או פגם פיזי או רפואי. יתרה מכך, בניגוד למוצרים רפואיים אחרים אותם ניתן להסתיר במידת הצלחה כזאת או אחרת, המשקפיים מדגישים את המקום המרכזי בגופנו - הפנים ובעיקר העיניים.

במאמר זה ננסה לעמוד על תופעה ייחודית זו תוך מתן דגש לבחינת ממדי העיצוב של המשקפיים לאורך השנים. אין בכוונתנו להציג תמונה היסטורית של פיתוח המשקפיים, אלא לבחון את הממדים התרבותיים של מוצר מורכב זה, תוך הישענות על מחקר חומרי קלאסי - החומרים, טכנולוגיות הייצור, הצבעים והצורות המרכיבים את המוצר שאנו רואים דרכו את המציאות היומיומית של העולם בו אנו חיים. הגישה בה נציג את השינויים שעברו המשקפיים לאורך ההיסטוריה היא גישה קלאסית של תרבות חומרית (material culture). לפי תפיסה זו נחקור את ההיבטים השונים של אובייקטים כפי שהם משקפים את השינויים והתמורות הכלכליים, התרבותיים והחברתיים לאורך ההיסטוריה (Harvey, 2013). בדרך זו, לדעתנו, ניתן להבין עיצוב בצורה מורכבת ומעמיקה הראויה לחפצים המלווים את חיינו היומיומיים משחר ההיסטוריה.

משקפיים לגזירה: "אדריכל ברגע" (tnatsnI tcetihcrA) מבוססים על המשקפיים האיקוניים של האדריכל הנודע לה קורבוזיה

למרות שמלומדים סינים וערבים קישרו בין פיתוח עדשות לשיפור הראייה כבר בסוף המאה ה־10, המשקפיים, בקונפיגורציה שאותה אנו מכירים כיום, נולדו באירופה. במהלך המאה ה־ 13 בצפון איטליה, מלומדים יצרו את אביזר הראייה הראשון המכיל שתי עדשות מלוטשות וקעורות. מכיוון שהמשקפיים שימשו בעיקר לקריאה ועלות הייצור הייתה גבוהה הם יצרו אפקט מרשים בקרב הצופים ושידרו יוקרה וחוכמה (Magner 2002; Ilardi, 2007). מעניין שלמרות שמשקפיים היו מחזה נדיר בתקופה זו (בשל מיעוט יכולת האוריינות והעלות הגבוהה), אמנים ציירו דמויות מפתח (במיוחד את הקדוש הירונימוס) בעלי משקפיים, כדימוי לחכמה, למדנות ויוקרה (Vogel and Burke, 2009; DeMello, 2012). בהיבט התרבותי, הצורך במשקפיים ככלי לשיפור רוחק ראייה הפך משמעותי עם תפוצת יכולות האוריינות בקרב סוחרים שהיו צריכים לקרוא הזמנות וחשבונות, מה שהפך בוער אף יותר עם המצאת הדפוס במהלך במאה ה־15 . בתקופה זו ניתן לזהות שני תהליכים עיקריים שהובילו לאבולוציה בעיצוב המשקפיים: הדפוס ואמצעי הייצור. עד שלהי המאה ה־15 משקפיים כבר יוצרו ממגוון חומרים ובתצורות רבות, חלקן מקצועיות וחלקן על־ידי שרלטנים ונוכלים. בשילוב עם דרישה גוברת והולכת, הודות לפיתוח הדפוס של גוטנברג נוצר צורך בעיצוב אחיד ותקינה של איכות (Veyrat et (al, 2008. 

בעוד שבראשית דרכם, כמו מוצרים חדשים רבים לאורך ההיסטוריה, אנשים התייחסו למשקפיים בחשש ואף ברתיעה (במאה ה־ 17 משקפיים זכו לכינוי "מרסקי־אף"), בהמשך הדרך משקפיים הפכו לסמל של ניסיון וחוכמה, מה שהוביל לטרנד של הרכבת משקפיים נטולי־מספר כסממן של אינטליגנציה. מעניין לציין שדוכס מילנו, פרנצ'סקו ספורצה (Sforza, 1466-1401) דאג להזמין לעצמו תריסר זוגות משקפיים ללא מספר, כאות ליכולת האוריינות והאינטליגנציה שלו. המשקפיים בתקופה זו נועדו לשימוש לזמן קצר בלבד ולכן לא צוידו בידיות, אלא נשענו על האף, כאשר האדם אוחז ביד אחת בצדם. כאשר החלו להשתמש במשקפיים לקריאה למשכי זמן ארוכים יותר, נעשה שימוש ברצועות עור ואף חוט בעל משקולות בשני קצותיו. טכנולוגיה מתוחכמת יותר, כדוגמת משקפי בי־ פוקאל מיוחסת לבנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin), המדינאי והממציא האמריקני הנודע, שככל הנראה למד זאת מאופטומטריסטים בריטיים. במהלך המאה ה־ 18 השוויצי פייר לואי גינאר (Guinard) פיתח טכנולוגיית ייצור זכוכית באופן סדרתי, אחיד וללא חשש מבועות או עיוותים במשטח עדשות המשקפיים, טכנולוגיה שאומצה על־ידי ענקית המשקפיים Zeiss המוכרת באיכותה גם היום (Pitts-Taylor, 2008; Goes, 2013).

בעוד המונוקל המשיך לשמש כסמל סטאטוס גברי, בעיקר בקרב דוברי גרמנית עד מלחמת העולם השנייה, הלורנייט שויך בעיקר לנשים. מבחינה עיצובית, שתי הקונפיגורציות הללו מעניינות שכן מדובר בניסיון לשבור את הארכיטיפ הקלאסי של המשקפיים כאביזר רפואי לתיקון הראייה. בין אם מדובר בצורת אחיזה, ברכיבי העיטור או ביצירת פעולה פיזית חדשה, אם לשאול את המונח המפורסם של האנתרופולוג הצרפתי מרסל מוס (Mauss, 1973) המשקפיים הם האובייקט הראשון במעלה הנשען על עקרונות הכרחיים ואינהרנטיים לעיצוב של ארגונומיה, פיזית וחברתית. שכן, מלבד הנוחות ההכרחית של זוג המשקפיים, הן על האף והן על האוזניים, הדבר הראשון שרואה אדם ברחוב או במקום העבודה הוא הפנים שלנו ועליהן - זוג משקפיים.

טכנולוגיה, חומרים, צבעים וצורות

כפי שצרכנים התייחסו (ועדיין מתייחסים) בחשש למשקפי המציאות הרבודה של גוגל (Google Glass), כך גם צרכני הרנסאנס חששו מהמשקפיים. למרות שכיום אנו מתייחסים למשקפיים כאביזר אופנתי המשפר את האופן בו אנו רואים את העולם, בראשית דרכם סבלו המשקפיים מתדמית בעייתית, של עיוות הראייה. שניים מענקי המדע, גליליאו וקפלר שאישש את מחקרו של הראשון, הפריכו את החששות ודיברו בשבחן של העדשות האופטיות. עם זאת, למרות הקבלה החיובית לה זכו המשקפיים בקרב הקהילה המדעית, צרכנים ואנשי רפואה המשיכו בדעתם כי משקפיים עלולים להזיק לראייה, עד המאה ה־19 . בנקודה זו כדאי שנבחן את האבולוציה של המשקפיים כפי שזו משתקפת בשינויים ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים לאורך השנים.

היסטוריון העיצוב הנודע הנרי פטרוסקי מתאר את הכישלון ככלי מרכזי המוביל לעיצוב של מוצרים חדשים לאורך ההיסטוריה. בתזה המפורסמת שלו טוען היסטוריון העיצוב כי למרות שצורך או תשוקה מולידים חדשנות, הרי שכישלון הוא אבי ההצלחה והפיתוח, ובוודאי בכל הקשור לחדשנות עיצובית. בדוגמה מפורסמת מתאר פטרוסקי את פיתוח הקערה מחפינת מים בעזרת היד, דרך חרס, קרמיקה ועד חומרים לא־אורגניים בעידן המודרני. הדבר נכון גם לגבי פיתוחים הנדסיים: כאשר מוצר מפסיק לענות על צורך מסוים, או לא מצליח להתמודד עם צרכים חדשים שעולים משינויים סוציו־תרבותיים, הדבר מוביל לפיתוח שלב נוסף באבולוציה העיצובית של המוצר (Petroski, 1996;2006). כפי שנראה בהמשך, גם האבולוציה של המשקפיים מתפתחת בהתאם לצרכים חדשים של האדם המודרני.

שתי קונפיגורציות של משקפיים - המונוקל והלורנייט - שימשו לתיוג המוצר כאובייקט אופנתי ומוצר צריכה ולא מוצר רפואי. שני המוצרים יועדו לשימוש קצר־טווח ולכן נשענו על אפקט ה"שליפה" מהנרתיק, מה שהוביל לעיצוב מרשים של המשקף והנרתיק גם יחד. בנוסף, מכיוון שגודל המונוקל מותאם למבנה הפנים הספציפי של הלקוח, מה שמאוד ייקר את ייצורו - התכנון והעיצוב של המונוקל הפכו את המוצר מלכתחילה לסמל סטאטוס ואביזר אופנתי (בדומה ל"אביו" הרוחני של המונוקל - ה־ quizzing glass - שסימל אף הוא את ה־ dandy האירופי במיטבו). בדומה ללורנייט הנשי, במהלך המאה ה־ 18 גברים השתמשו בסוג משקפיים המכונה Martins Margins הבנוי ממסגרת ותוספת הנרכסת בצד האחורי של הראש. משקפיים בעלי תצורה דומה, שהיו בשימוש בתקופה זו נקראו "משקפי פאה" (wig spectacles) והתאימו לכללי הלבוש והאופנה של הגבר המעודכן. באותה תקופה, קונפיגורציה נוספת של משקפיים שימשה גברים שלא  רצו להיראות כ"בעלי משקפיים" ונקראו "משקפי מספריים", בשל התצורה המשתנה שלהם.

מבחינה קונפיגורטיבית־עיצובית ישנו הבדל מהותי במבנה המשקפיים המוקדמים לעומת תוצרי המאות ה־18 וה־19 . בראשית הדרך, לאור הקונפיגורציה של הלורנייט, משקפי הציר (rivet) המוקדמים והמונוקל — הם הוחזקו ולא נלבשו. כלומר, הייעוד שלהם היה לפרקי זמן קצרים, על־מנת לשדר "העסקים כרגיל", ולכן העיצוב התמקד באופן בו היד תוכל לאחוז בזוג המשקפיים מבלי ללכלך את העדשות. מבחינה ייצורית, מעניין לשים לב שעד המאה ה־15 נזירים היו המעצבים, היצרנים והמשתמשים של המשקפיים, מה שיצר תהליך ייחודי בהיסטוריה של העיצוב (Veyrat et al, 2008). בתקופה מוקדמת זו, אם כן, העיצוב התמקד בפונקציה שתאפשר להחזיק בעדשות ללא חסימת זווית הראייה. די מהר הנזירים שמו לב לבעיה העיצובית הטמונה במוצר בעל ציר - המשקפיים יכולים לצאת מאיזון ובכך להקשות על הראייה, מה שהוביל לפיתוח משקפיים בעלי קונפיגורציה דומה אך נטולי ציר. היתרון במהלך עיצובי זה טמון בהפחתת המשקל והעובי של המשקפיים, אולם נוצרו קשיים חדשים כדוגמת האופן בו היד תחזיק במשקפיים וכיצד לאזן אותם על־גבי האף. ואכן, מבחינה עיצובית, מתכנני משקפיים במאות ה־16 וה־17 התמקדו בפיתוחים שהיום היו מסווגים תחת הקטגוריה של ארגונומיה, או במילים אחרות, "כיצד לגרום למשקפיים להישאר על האף".

חלק מקמפיין המדגיש את האפקטיביות של המשקפיים לדימוי האישי )ללא משקפיים - רוכב אופנוע כבד, עם משקפיים - מעצב אופנה.
2007, חברת האופטיקה Oogmerk , בלגיה.

במודלים המתייחסים למורכבויות הסוציו־תרבותיות של המשקפיים לאורך ההיסטוריה, ניתן לראות כיצד שינויים טכנולוגיים (פיתוח עדשות לדוגמה), חומריים (מתכות ולאחר מכן בקליט ופלסטיק) ועיצוביים מושפעים ומשפיעים על הסיטואציה העיצובית בה משתמשים במשקפיים. לדוגמה, כאשר המשקפיים משמשים לקריאה במשך זמן קצר, הם מעוצבים להחזקה ביד אחת. לעומת זאת, כאשר סביבת החיים דורשת עיצוב אסתטי למגוון מופעים חברתיים ובנוסף לאפשר למשתמש להמשיך לתפקד במגוון של סיטואציות (בגן המשחקים עם הילדים, בעבודה, בבית ובחוץ), כולל מגוון של סוגי מזג אוויר, הקונפיגורציה של המשקפיים, האסתטיקה והחומרים כולם משתנים בהתאם. גם מבחינת היצרן ואנשי השיווק מדובר בסוג אחר של מהלך. המשקפיים הופכים למוצר ורסטילי, יומיומי אך נחשק, חזק ועמיד אך גם אסתטי ומיוחד — וזאת תוך התחשבות ביצרנים מתחרים ובעמידה במחיר יעד תחרותי. גם מבחינת המשתמש מדובר במהלך לא פשוט. אם במאה ה־17 הצורך המרכזי היה לאפשר זמן קצר שבו המשקפיים יישארו על האף, במאות הבאות החל תהליך פיתוח אבולוציוני של ארגונומיה מתקדמת שתאפשר למשקפיים להתממשק בצורה טובה יותר עם הפנים. במאה ה־20 וביתר שאת כיום, את מקום הגוף הפיזי תופס הגוף החברתי, המופשט, והמשקפיים משמשים לבניית חלק מתדמית אופנתית ספציפית המתארת את הטעם התרבותי־אופנתי שלנו לצד יכולותינו הכלכליות.

ניתן לתאר את האבולוציה של המשקפיים לאורך ההיסטוריה בשני צירים. בראשית הדרך התקבעה הפונקציה, אך לאחר שזו התקבעה היא נותרה זהה - לאפשר לאנשים לתקן את לקות הראייה שלהם (רוחק ראייה, קוצר ראייה וכו'). במידה רבה, הפונקציה המרכזית של המשקפיים - לאפשר לנו לראות - נותרה זהה למעלה מ־ 500 שנה. מה שכן השתנה לאורך האבולוציה של המוצר הוא הגדרת הסיטואציה העיצובית וכתוצאה מכך הטריטוריה ואופני השימוש ומהם נגזרו הארגונומיה והאסתטיקה (חומרים, צבעים וצורות). בשלב השני של פיתוח המשקפיים (החל מהמאה ה־16), אם כן, עיצוב המשקפיים מתמקד בשלושה מישורים:

1 > שימוש: מהו אופן השימוש הנדרש ממשקפיים? האם מדובר בשימוש קצר או ארוך טווח? האם בבית או גם בחוץ? מכאן כמובן ניתן לגזור גם חומרים שיאפשרו למשתמש מגוון שימושים.
2 > הסיטואציה העיצובית: המשקפיים המודרניים צריכים לשרת אותנו גם במקום העבודה (ומכאן נגזר עיצוב מכובד וייצוגי), גם בבית (ומכאן נגזרת קונפיגורציה ושימוש בחומרים שיאפשרו למשקפיים לשרוד, למשל, התזת מים או הפלה מגובה על־ידי ילד שובב תוך כדי משחק) וגם בפעילויות פנאי (משחק כדורגל או מטקות על חוף הים בלחות של תל־אביב, למשל).
3 > אופנה: השפה העיצובית, כמו גם הגימור של החומרים מהם מיוצרים המשקפיים (אין דין פלסטיק בגימור זול לפלסטיק בגימור יוקרתי של יצרן איכותי) מגדירים את השייכות הסוציו־תרבותית שלנו ויכולותינו הכלכליות. משקפיים הם אחד האובייקט היחידים שאנשים סביבנו רואים מיד ומצד שני, בשל מחיר העדשות הגבוה, איננו יכולים לפעול בהתאם לגחמה אופנתית כיוון שעל המשקפיים לשרוד באופן ממוצע כשנתיים־שלוש.

שלושת המישורים הללו מובילים להגדרה עיצובית מאוד מורכבת של מוצר שהוא יחסית פשוט מבחינה טכנולוגית. אמנם טיב ואיכות העדשות, משקלן ועוביין, הולך ומשתפר לאורך השנים, אך המורכבות העיצובית, הייצורית, הארגונומית ואופני השימוש הולכים והופכים מורכבים. משקפיים טובים צריכים לאפשר לנו קיום אוטונומי של כל אחד משלושת המישורים הללו וכולם ביחד. כלומר, על המשקפיים להיות חזקים, אופנתיים, ארגונומיים ונוחים, קלים וזולים. ואולם, בניגוד למדענים אחרים שפיתחו ופרצו דרך בכל הנוגע לעדשות המשקפיים, טוען המעצב והתיאורטיקן תומס מלדונדו (Maldonado, 2001) שהשפעתם של המעצבים שניה בחשיבותה. מבחינה רפואית, ממשיך מלדונדו, מעניינת השאלה מדוע בסביבות שנת 1280 התפתחה טכנולוגיית המשקפיים להתמודד עם בעיות של רוחק ראייה (כלומר, לאנשים שלא רואים טוב בטווח הקרוב) ואילו רק בסביבות שנת 1450 התפתחה טכנולוגיית המשקפיים להתמודד עם בעיות של קוצר ראייה (כלומר, לאנשים שלא רואים טוב בטווח הרחוק). כמובן שבמהלך ימי הביניים חיי אנשים שסבלו מרוחק או מקוצר ראייה לא היו פשוטים. קצרי הראייה עוררו בסובבים אותם בימי הביניים תחושות של חוסר נוחות ואף האשמות ברוע או לעתים כישוף (שלא לדבר על חשדנות כלפי עיוורון, אך על כך במאמר אחר). החלוקה בין הסובלים מלקויות הראייה השפיעה גם על חלוקת העבודה ובחירת העיסוקים המקצועיים, כאשר קצרי הראייה עבדו בסביבות אוריינות או מקצועיות, בעוד רחקי הראייה עסקו בעבודות פיזיות, בציד וכדומה. שני שלבי הפיתוח הטכנולוגי של משקפיים משקפים את ההשתלבות של שתי האוכלוסיות הללו. במאה ה־ 13 פותחו עדשות לטיפול ברוחק ראייה, בעוד במאה ה־ 15 (במקביל להמצאת הדפוס של גוטנברג) פותחו עדשות לטיפול בקוצר ראייה. אולם, מדוע עברו למעלה מ־ 150 שנים בין שתי ההמצאות?


קונרד ואן סואסט, שליח חובש משקפיים, פרט מתוך מזבח הפסיון, 1403, כנסיית הקדוש ניקולס, באד וילדונגן, גרמניה. ציור זה נחשב לתיאור העתיק ביותר של משקפיים צפונית להרי האלפים.

מלדונדו טוען כי הטכנולוגיה לייצור עדשות לרוחק או לקוצר ראייה אינה שונה במידה כה רבה שתוביל לזמן כה ארוך של פיתוח. אולם, טוען מלדונדו, עלינו לזכור שגם אנשים שלא סבלו מרוחק ראייה במהלך חייהם, עלולים להפוך לרחוקי ראייה לאחר גיל 40, מה שהיה עלול להוביל אותם לחיפוש אחר תעסוקה "באוויר הפתוח". כלומר, לולא הפתרון של המשקפיים לתיקון קוצר ראייה, אנשים אלה היו מוגבלים לעבודה פיזית בלבד.

בעולם בו מקומות התעסוקה החדשים דרשו ישיבה לשולחן, קריאה וכתיבה, משקפיים הפכו לפיתרון כמעט הכרחי. לפי דעתו של מלדונדו, השינוי בחלוקת העבודה בחברה בשלהי ימי הביניים וראשית הרנסאנס הוביל לצורך בפיתוח אמצעי טכנולוגי שיאפשר לאנשים בעלי ראייה תקינה להמשיך לעבוד בסיוע של משקפיים, גם כשיהפכו בבוא העת לסובלים מרוחק ראייה. יתרה מכך, השוני בעיצוב ובפיתוח הטכנולוגי מסמל עבורנו את המעבר מכוח עבודה פיזי הדורש ראייה למרחוק, לעבודה מדויקת הכרוכה בקריאה וכתיבה. במילים אחרות, מדובר בתהליך שבו החברה "דוחפת" והטכנולוגיה "מושכת", כאשר שני התהליכים הללו מגולמים באובייקט יחסית פשוט טכנולוגית. אם כן, פתרון עיצובי־טכנולוגי נולד במשולב כתוצאה משינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים באותה תקופה.

מרבים להשתמש כיום במונח "טכנולוגיה לבישה", לתיאור זליגה של טכנולוגיות מתוחכמות לאובייקטים הנמצאים על גופנו לכל אורך היום. אלה כוללים משקפי מציאות רבודה (augmented reality) לבוש העשוי מטקסטילים חכמים, צמידים וטבעות העוקבים אחר פעילות פיזיולוגית וחילוף חומרים, נעליים המשנות מראה או משדרות פרטים פיזיולוגיים לטלפון חכם ועוד. אולם, במידה רבה, משקפיים הם הטכנולוגיה הלבישה הראשונה ואולי כך תפסו אותן אנשי הרנסאנס המוקדם (Veyrat et al., 2008). יש לזכור כי למעט המסגרת שחומריה משתנים מתקופה לתקופה, בהתאם לפיתוח וייצור חומרים בכל תקופה היסטורית, העדשות הן מוקד המשקפיים. טכנולוגיית ייצור העדשות היא שהפכה את המוצר למרתיע ומרתק כאחד עבור אנשי הרנסאנס המוקדם. כמוצר ארגונומי המתממשק עם הגוף, נישא על הפנים באופן שגורם לנו כמעט לשכוח מקיומו (עד שהמשקפיים נשברים או מתלכלכים) או במילים אחרות - טכנולוגיה לבישה.

העיצוב הפך להיות הכלי המרכזי להחלפת עולם השימוש והייחוס התרבותי של המשקפיים - מעולם הרפואה לעולם האופנה והלייפסטייל. כמובן, שככל שהטכנולוגיה והשימוש בחומרים השתפרו, כך המעבר הפך להיות יותר ויותר משמעותי. אם ניקח לדוגמה את עדשות המגע או את המשקפיים המודרניים נטולי המסגרת, מדובר בניסיון מרחיק לכת אף יותר של הטמעת הסממנים הפיזיים לחלוטין וטשטוש "הפגם" הפיזי. אל מול הניסיונות הללו ניתן לראות את התופעה ההפוכה של הדגשת הפגם, שוב, בעזרת השימוש בעיצוב מוחצן. זוהי מגמה מעניינת, הניכרת בעיצוב מוצרים רפואיים. בהתמודדות עם פגמים פיזיים, מעצבים נעזרים באחת משתי דרכים, בהן עיצוב מסייע לנראות פיזית - הדגשה או העלמה. בהעלמה, מנסים המעצבים להטמיע את האובייקט על גוף המשתמשים, או להסתירו תחת מעטה ביגוד. בהדגשה, לעומת זאת, משתמשים המעצבים בחומרים ובטקסטורות או בצבעים להעברת המוצר הרפואי מעולם הרפואה לעולם ספורט, מוצרי אקסטרים או אופנה (Ventura and Gunn, forthcoming).

אכן, החל בשנות ה־ 1940 ועד לימנו, משקפיים הפכו לסממן של אופנה, סטאטוס סוציו־כלכלי ואינטליגנציה (Segrave, 2011) טירקל מציינת כי בכוחם של אובייקטים ליצור אפקט של איווי ויצירת חשק בקרב הצרכנים (Turkle, 2011). לכן, אפשר לזהות במהלך המאה ה־20 את הנטייה הגוברת והולכת של אלה לרכוש משקפי מעצבים המשקפים יותר מכל את כוחם של המותגים ומטשטשים אף יותר את נקודת ההתחלה של מוצר מורכב זה - תיקון לקות ראייה.

אם נחזור לנושא בו התחלנו, המעבר של המשקפיים משלטון הרפואה לחלק אינהרנטי מתרבות הצריכה, נוכל לראות את ה"שירות" שמעצבים מספקים בתהליך השינוי שחפץ שכיח זה עבר. משקפיים כאובייקט המשלב בין סגנון, אופנה, צריכה ורפואה מעניינים במיוחד לאור המהפך הכפול שהם עברו. מחד גיסא, משקפיים הפכו מאובייקט רפואי לאובייקט צריכה ומאידך גיסא, השכיחות של המשקפיים והייצור המתועש בו הם מיוצרים עבר שינוי מייצור ידני ממתכת או חומרים יקרים (שריון צב, למשל) לחומרים זולים, אמינים וחזקים שבראשם פלסטיק (DeLong and Daly, 2013). משקפיים הפכו לאחד האובייקטים המגדירים את הזהות שלנו, במידה כזו שבמקרים רבים הם אף נקברים איתנו (Harper, 2012).

מדיקליזציה הפוכה: הדגשת הפגם דרך עיצוב

כפי שראינו, מכיוון שמשקפיים הם האובייקט היחידי כמעט, שעבר באופן מוחלט מהעולם הרפואי לעולם האופנה, מעניין מאוד לבחון את המהלך הזה דרך ההיבטים של הגוף ובאופן יותר ספציפי, הפנים. בניגוד לתהליכים אבולוציוניים של הטמעה וספיגת טכנולוגיות אל תוך הגוף (בדומה לתהליך שעבר על פנסי הרכב, לדוגמה, שנטמעו לתוך גוף המכונית ועתה הם חלק מקו המתאר שלה ולא אביזר חיצוני הנתלה עליה), התופעה של שימור המשקפיים ואף העצמת מעמדם היא ייחודית. למרות שתהליך פיתוח טכנולוגיה שמסייעת לפיתרון להיטמע בגוף (עדשות המגע) הצליח, נכנס לשימוש נרחב ולכאורה "פתר" את סוגיית המשקפיים התלויים על האף, השימוש בהם לא פסק ואף התעצם. תופעה זו מעניינת לאור המגמה ההולכת ומתפתחת של מוצרים טכנולוגיים בעולם הרפואה המוטמעים בגופנו והופכים אותנו לסוג של סייבורגים, אם נעשה שימוש במונח הידוע של דונה הרווי (Haraway, 2006). אל מול הפרוטזה הביונית, עין מלאכותית בעלת תכונות מועצמות טכנולוגית וקוצבי לב, המשקפיים כאן כדי להישאר ועלינו לזכור כי מבחינה עיצובית גרידא למשקפיים אותה התצורה כבר כמה מאות שנים.


פרידריך הרלין, פטר הקדוש קורא בעזרת משקפיים פרט מתוך ציור מזבח, 1466, כנסיית יעקב הקדוש, רוטנבורג אוב דר טאובר, גרמניה

מוטיבציה אחת לנוסטלגיה העיצובית הזו היא מן הסתם נוחות, אך היא אינה היחידה, ניתן למנות עוד כמה המשמרות ומחזקות את התופעה. ראשית, משקפיים מספקים את התירוץ הטוב ביותר לעטות מסכה. ברגע שהרכבנו אותם, הם מספקים לנו, מלבד תיקון הראייה ושינוי הדרך בה אנו רואים את העולם, את שינוי האופן בו העולם רואה אותנו. כפי שכתבנו בראשית המאמר, משקפיים הם במידה רבה הטכנולוגיה הלבישה (wearable technology) הראשונה והמרכזית שהצליחה לאורך מאות שנים. יתרה מכך, לצד האיפור והתכשיטים שאנו עונדים, משקפיים הם עדיין האובייקט העיצובי המרכזי הנראה על־ידי הסובבים אותנו ומהווה גורם מרכזי המגדיר את הטעם שלנו, לצד השיוך המקצועי, הכלכלי והתרבותי שלנו.

שנית, אין ספק, שמלבד ההגנה הפיזית על העיניים, ישנן תופעות לוואי נוספות להרכבת משקפיים כגון הגנה מנטלית, שכן המשקפיים חוצצים ומתווכים בין הפנים שלנו, ההבעות והרגשות, לבין העולם. בסביבה האורבנית ההולכת והופכת יותר ויותר עמוסה בגירויים קוגניטיביים, חזותיים וקוליים, אם נחזור למאמרו הקלאסי של גיאורג זימל (Simmel), המשקפיים הם גלגל הצלה חומרי ומעוצב. ברגע שהאנושות הבינה את היתרונות הללו – השימוש במשקפיים כמסכה, גם אם אינם מתפקדים ככזו במובן הקלאסי של המילה, נכנס לשימוש כאביזר המשנה את דימוי הגוף והמאפשר לעצב את דימוי הגוף שלנו (היזכרו בסיפור דוכס מילנו, פרנצ'סקו ספורצה על תריסר זוגות משקפיו ללא הערך הפיזי של תיקון ראייה), באופן אקטיבי ומודע לעצמו. כך יכול זוג משקפיים אחד לשוות מראה "רציני" לאדם, וזוג אחר מראה "נאיבי". יתרה מכך, בתקופות מסוימות זוג משקפיים הופך אביזר אופנתי כמעט הכרחי, כך למשל הדימוי השחוק של משקפי הפלסטיק השחורים של היפסטרי ברוקלין העולה, כמעט מיד, בדמיון.
המסכה הלגיטימית הזו, בהיותה אביזר הניתן להחלפה בקלות, מאפשרת לנו להחליט בכל יום כמעט, מהו הדימוי המועדף עלינו, בהתאם לאירוע, מצב הרוח וטרנדים עכשוויים. במידה זו, אם כן, עיצוב המשקפיים, מעבר להיותו כלי רפואי ראשון במעלה, מאפשר לנו לעצב את זהותנו באופן אקטיבי לפי הסיטואציה בה אנו נמצאים במהלך היום. אנשים אוהבים שינויים, מחפשים אחר ה"חדש" ללא הרף, וגם אם ה"חדש" בא לידי ביטוי רק בצבע מסגרת שונה או במסגרת מחודדת, המשווה לפנים מראה "ינשופי".

בעוד האביזר הרפואי במשקפיים המתקן את הפגם הוא שקוף, כמעט ללא נוכחות, ויכול להיעלם, האובייקט שנושא אותו מקבל טיפול עודף ודקדקני, מודגש צבעונית, חומרית וצורנית, ומעלה את "חשיבות" העיגולים השקופים שבתוכו. כלומר כל ה"תפקיד האופנתי", מוטל בעצם על המסגרת, ולכן אין תמה שמרבית מרכיבי המשקפיים משקיעים מחשבה רבה יותר בבחירת המסגרת לעומת האזנה לפלאי הטכנולוגיה והאופטומטריה שאפשרו את יצירת זוג העדשות המאפשרות להם לראות. ה"מנשא" התרבותי הזה פיתח אבולוציה עצמאית, אמנם כזו הקשורה להתפתחויות טכנולוגיות של ייצור עדשות דקות, קלות ומדויקות, אך התצורות של המסגרת מגוונות, יצירתיות ומאפשרות פרשנויות חדשות, הרבה מעבר לתפקוד התקין של המשקפיים כ"מתקני ראייה". גם תופעה זו היא מקרה ייחודי שראוי לציון.

אם נבחר לקרוא את המשקפיים כמסמן, או ממסגר, ונבחר לדון במסגרת המשקפיים ולא בעדשות (הרכיב השימושי), יעלו מושגים מעולם הסמיוטיקה לתוך הדיון. כפי שהארנו במאמר קודם (Ventura and Shvo, 2016), כמו כל מוצר מעוצב, גם המשקפיים מורכבים מחומרים, צבעים וצורות, כאשר בכל אחד מהרבדים הללו מוטמעות נורמות סוציו־ תרבותיות ספציפיות. בלי להרחיב יותר מדי את הנושא, מימד הפונקציה של המשקפיים (לאפשר לאנשים לראות) חזק מספיק כדי לאפשר משחק סמיוטי מינימאלי, הנותר בגדר הצבעים, הצורות והחומרים. בין אם אלה משקפי קרן או צדף, פלסטיק, מתכת או למינציות עץ, ובין אם אלה מודפסים בתלת מימד, המשקפיים הם אביזר האופנה החשוב ביותר והנראה ביותר שבבעלותנו והם משקפים את השינויים הטכנולוגיים והתפישתיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בנורמות חברתיות ואופנות חולפות. נראה שהמשקפיים כאן כדי להישאר, גם אם נצטרך להמציא בכל פעם תירוצים חדשים להשאיר את ה"פרוטזה" הזו על קצה האף.



ד"ר יונתן ונטורה הוא עמית מחקר במרכז הלן המילטון לעיצוב, ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון. מרצה בחוג לעיצוב תעשייתי מכליל במכללה האקדמית הדסה; במחלקה לאדריכלות ובתוכנית לעיצוב אורבני בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים ובאוניברסיטה הפתוחה.
ב־ 2014 יצא לאור ספרו חפצים, וב־ 2016 יצא לאור הספר Alternative Perceptions of Design: From Lucy to Bernini בשיתוף פרופ' קני סגל. תחומי התמחותו כוללים אנתרופולוגיה יישומית, מחקר בתחום העיצוב הרפואי והחברתי, האנתרופולוגיה של העיצוב, תרבות חומרית וחזותית, מתודולוגיות מחקר בעיצוב ותיאוריות בעיצוב.

גלית שבו היא מעצבת יוצרת ומרצה לעיצוב, עוסקת במחקר, פיתוח ועיצוב ובפרויקטים עצמאיים, על הציר בין תעשייה ואקדמיה. בעשור האחרון מתמקדת בהיבטים רעיוניים, תרבותיים ואידאולוגיים של תחום העיצוב. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2003) והתכנית לתואר שני בעיצוב (בהצטיינות) בבצלאל (2007).


הביבליוגרפיה למאמר מופיעה בסוף הנוסח האנגלי>>

 

דרמה מאופקת | שיחה עם טל גור, מעצב התערוכה מבט על
עדי המר
טל גור, מעצב תעשייתי ומעצב תערוכות, שיתף פעולה עם המוזיאון בתערוכה מבט על ועיצב את הגלריה העליונה, בה מוצג האוסף של האופטומטריסט והאספן קלוד סמואל. עדי המר, עורכת האתר, פגשה אותו לשיחה על האתגרים בעיצוב תערוכות בכלל ובתערוכה הזו בפרט.
להמשך »
סיור אישי עם חיימה חיון בתערוכה פאנטסטיקו
מיה דבש
אתם מוזמנים לעבור בין העבודות של חיימה חיון ולהרחיב את הכתוב על קירות הגלריות בסיפורים מאחורי תהליך היצירה ומקורות ההשראה המתובלים בהומור ובקלילות האופיינים לו.
להמשך »
ארועים
שיתוף פעולה בין מוזיאון העיצוב חולון לבין מוזיאון העיצוב בלונדון
מוזיאון העיצוב חולון שביסס את עצמו בשלוש שנות פעילותו כאחד המוזיאונים המובילים בעולם לעיצוב ולתרבות עכשווית, משיק בימים אלה אוסף של פריטי עיצוב ומציין הישג נוסף בזירת העיצוב הבינלאומית: שיתוף פעולה בין מוזיאון העיצוב חולון לבין מוזיאון העיצוב בלונדון.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס