אודות | צור קשר | עיתונות | הצטרפות | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גליון #16
דצמבר 2016 - יוני 2017
דרמה מאופקת | שיחה עם טל גור, מעצב התערוכה מבט על
עדי המר 26 ינואר, 2017 /

טל גור, מעצב תעשייתי ומעצב תערוכות, שיתף פעולה עם המוזיאון בתערוכה מבט על ועיצב את הגלריה העליונה, בה מוצג האוסף של האופטומטריסט והאספן קלוד סמואל. עדי המר, עורכת האתר, פגשה אותו לשיחה על האתגרים בעיצוב תערוכות בכלל ובתערוכה הזו בפרט.

עדי המר: ספר לי קצת על התהליך של עיצוב התערוכה מבט על.
טל גור: מבחינה כרונולוגית, תהליך העבודה מתחיל כבר בשיחת הטלפון. הראש כבר עובד  ומתחיל לסדר, לחשוב ולבחון יש התחלה של עיבוד נתונים. במקרה הזה, הכרתי כבר את חלל המוזיאון ואת אוסף המשקפיים אז מיד התחלתי לחשוב איך לשלב בין שני הדברים הללו.
השלב הבא הוא כבר חלק מהפרקטיקה. בכל פגישה ניסיתי ללמוד נדבך נוסף של האוסף. במקרה של המשקפים – אובייקט קטן מצד אחד אך פריטים רבים מן הצד האחר - האתגר עוד יותר גדול. ל"מה" – אותם פריטים שנבחרו לתצוגה - הזה לקח זמן להתהוות ובגלל לוחות הזמנים הצפופים היה צריך להתאים הרבה לפני כן "איך" מודולרי, שהפך לתפיסה כללית של התערוכה. המטרה מבחינתנו היתה לתכנן אמצעי תצוגה שיוכל להתאים עצמו לאפשרויות שונות. כך שהיתה מחשבה מוקדמת על עיצוב התערוכה והחלל עוד כשהקונספט האוצרותי הלך והתגבש. 


צילום: שי בן-אפרים

בגלל שהתהליך התקיים במקביל, והעיצוב והאוצרות נעו זה לצד זה, יכול להיות שהעיצוב השפיע על האוצרות או הוביל אותה למקומות מסויימים?
כל תערוכה בנויה על שיח. העיצוב הגביל כמות מסוימת של מוצגים. היתה איזושהי הבנה שזהו אוסף מאוד גדול ואי אפשר להציג את כולו, כך שמה שנבחר צריך לשקף את כל האספקטים והקטגוריות המאפיינים את האוסף. 
דוגמא להחלטות בתהליך העבודה היא למשל גודל הוויטרינה, 70*70. היו לבחירה היבטים פונקציונאליים כמו מה העומק המקסימלי לצפייה, שלא תהיה רחוקה מידי. מגודל שטח תצוגה ניתן היה לגזור כמה פריטים יוצגו ומה יהיה אופי ההעמדה במרחב הנתון.

אילו עקרונות עומדים לנגד עיניך כמעצב תערוכה שעליהם אתה צריך לתת את הדעת?
קודם כל, נלקח בחשבון אופי האובייקטים שרוצים להציג. במקרה של המשקפיים נשאלה מיד השאלה כיצד מציגים את האובייקטים הקטנים הללו בחלל מלבני פתוח וגדול מאוד, בלי שייעלמו וילכו לאיבוד. אחד הפתרונות הוא מערכת היחסים בין הוויטרינה לבין החלל והתיווך של הוויטרינה בין האובייקט לחלל. ייצרנו חללים קטנים ואינטימיים יותר בתוך החלל הגדול וסביבות נוחות ומדודות יותר למשקפיים ביחס לחלל. מהלך הדרגתי, של חללי ביניים נוחים ומדודים שבהם מוצגים הפריטים, שמאפשרים תנועה ומרחב צפייה אינטימי. כמו שאספן לא יראה לנו את הכל אלא ישלוף פריט אחד ממגירה או יצביע על דף של אלבום שהוא חשוב, כך גם בתערוכה יש היי-לייטים.


צילום: שי בן אפרים

אם אני מתבוננת מנקודת המבט של המבקר - הבחירה בחללי הביניים מחייבת ומאלצת את המבקר להשתהות בנפרד על כל פריט, לא?
אז פה באמת נכנס הקונספט האוצרותי וההחלטה של האוצרת, מיה דבש, לחלק את האוסף לנושאים ובתוך הנושאים לעשות הקשרים שחלקם נוגעים לחומר, טכנולוגיה או לנושאים תרבותיים אבל הם יוצרים אבחנות ומספרים סיפור. עם זאת, עדיין התכנון של התערוכה הוא מהלך דמוקרטי כי המבקרים יכולים ללכת לפי הקווים האוצרותיים אבל יכולים גם לבחור לסטות מהם וללכת באופן חופשי יותר. המהלך של מעבר מפתח הצצה אחד לאחר מייצר הפתעות וגם פרספקטיבות מעניינות בתוך התערוכה. המבקר נתקל בעיניים שמביטות בו ומזמינות אותו להתקרב, הבחירה לעשות זאת או לא היא  אינדיבידואלית. למעשה, כמו בכל תערוכה, עד שהתערוכה לא עומדת לא יניתן לדעת אם הקסם יקרה.

יש את הדיון הנפוץ, שאתה בוודאי ער אליו, על השתלטות העיצוב על המוצגים עצמם - איפה צריך לתת לאובייקטים לדבר בעד עצמם ואיפה צריך לעזור להם קצת ומה המינון. היו רגעים שחששת שהעיצוב אולי עלול להשתלט על המוצגים הקטנים? 
זה עניין של אופי. מעצב תערוכה נדרש להיות קשוב ולהגביל צעדיו מבחינה קונספטואלית. אני חושב שניתן לחלק את החווייה בתערוכה לכמה שלבים, וכאן טמון גם הייחוד שלה בין היתר: כשנכנסים לגלריה רואים סוג של מיצב שהוא למעשה החווייה הוויזואלית הראשונה שמרמזת על ההמשך. מהר מאוד המבקר נשאב אל עבר פתח הוויטרינה וברגע שהוא עומד מולה הוא מגלה את המשקפיים המוצגים בה במלוא תפארתם. אמצעי התצוגה בסיסיים מאוד והם רק תומכים או מגביהים היכן שצריך. בחרנו בחומר מאוד טכני, כמעט בנאלי, ניתן לומר, שמאפשר פתרונות היכן שנדרשים כאמצעי עזר. 

ומה עם התאורה? בכל תערוכה זהו נושא לא פשוט אבל כאן היה אתגר ממשי, נכון?
נושא התאורה היה עניין מרכזי בתערוכה הזו. ברגע שהחלטנו על ויטרינות היה ברור שניתן לסגור אותן מלמעלה ואז להתקין תאורה פנימית (כמו שבדרך כלל נהוג לעשות בתצוגה כזו) החלטתי להשתמש בתאורה הקיימת וזו היתה בחירה מאתגרת שבזכותה הגעתי לפתרון של ויטרינות שפתוחות מלמעלה. לא היה ברור אם זה יעבוד. זה עלול היה להיות בעייתי. בסופו של דבר, הבחירה בצבעים הבהירים בתוך הוויטרינה והצבע הכהה מבחוץ שבולע את כל האורות מסביב (שהתחיל אגב כרעיון של המעצבים הגרפיים, אביגיל ריינר ושלומי נחמני) יוצר תחושה של מערה ובה אוצרות. הניגוד חזק מאוד אבל לא מסנוור, ואפשר לומר שהבחירות האלו עשו את התערוכה, מבלי לייצר דרמה.
ההסתמכות על התאורה העליונה השפיעה גם על סידור הוויטרינות כי הן היו חייבות להתיישר לפסי הצבירה, וכך הם הפכו להיות ציר של מהלך ונוצר מבנה עם הרבה הגיון. הקבוצות מסודרות באופן ליניארי מתחת לפסי התאורה וזה מתכתב עם ארכיונים או ספריות. קלוד משווה את התחושה לזו של צוללן בים, או כמו דג קטן שנתקל בצוללות ומציץ פנימה. אני חושב שמהבחינה הזו נוצרו דברים מעניינים וגם התנועה תרמה לזה. כל פעם מגלים משהו חדש.


צילום: שי בן-אפרים

אם האור היה פנימי, בתוך הוויטרינה, אז לא היה נוצר הצל שמתחת לקופסאות.
נכון. הצל על הרצפה הוא חלק מהתערוכה והוא מהווה שכבה נוספת במישור התחתון ומוציא את הרצפה מהדו-מימדיות שלה. זה קשור גם לזכוכיות של הוויטרינות שבולטות החוצה מלמעלה ומרמזות גם על עולם האופטיקה - על בדיקות האופטומטריסט למשל, שמכניס ושולף עדשות לתוך מסגרת. הזכוכית שבולטת למעלה גם עוזרת להבין את הכיוון שאליו פונה פתח ההצצה ולאיזה צד של הוויטרינה יש לפנות. 

כמה חשבת תוך כדי, אם בכלל, על התערוכה הקודמת שהוצגה במוזיאון, של סטודיו ננדו? אפשר היה לייצר בקלות חלל שדומה לה, מבחינת המקבצים הלא ליניאריים.
זו לא היתה נקודת התייחסות כיוון שכל תערוכה וכל מעצב יש לו את הדרך שלו. שתי התערוכות מתעסקות בדברים שונים בתכלית. 

עיצבת בשנים האחרונות כמה תערוכות גדולות וחשובות כמו זו של ורד קמינסקי במוזיאון תל אביב לאמנות או עדות מקומית במוזיאון ארץ ישראל. האם תהליכי העבודה בתערוכות האלו תרמו לך משהו לתהליך בתערוכה כאן?
לפעמים בתערוכות מתחילים מאפס ולפעמים עובדים עם תנאים יותר מגבילים. זה חלק מהכיף, כי בסופו של דבר מדובר ביצירה. בתערוכות שיש הרבה התייחסות לתלת-מימד ושמציגות הרבה פריטים, האתגרים הרבה יותר גדולים כי נוסף גם פיתוח של אמצעי תצוגה והעבודה עם החלל מורכבת יותר.

ספר לי על התערוכה הראשונה שעיצבת ואיך הגעת לתחום? או שהיה ברור שמעצב תעשייתי עושה גם עיצוב תערוכות?
עיצוב תערוכות דורש חושים והבנה טובה של חלל – שזה קנה מידה ומערכת יחסים אחרת מעיצוב מוצר. עם השנים נמשכתי לאתגרים הללו והתחלתי לעצב תערוכות, ואני מאוד שמח מזה.

אז כמעצב תערוכות שגם עוסק בעיצוב מוצרים שהם one of a kind אתה יכול לפגוש את המוזיאון בכל פעם בכובע אחר - פעם כמי שמעצב את התערוכה ופעם כמי שמציג בה. ולפעמים אפילו לחבוש שני כובעים במקביל, כמו שקרה לך בתערוכה הזו.
כן, נכון, וזה סוג של בונוס נחמד וכיף גדול.


צילום: שי בן-אפרים

לפרויקט של טל גור, שמוצג במסגרת התערוכה >

עוד על התערוכה מבט על >

תערוכות
עיצוב בישראל
ראיון
הדרקון הראשון שלי
אמנון זילבר ומיכל בן צבי-שפיגל | תרגום סימולטני: מריה איבנובה
לקראת תערוכת "שורשים משותפים" שתפתח באמצע נובמבר אירחנו במוזיאון בתמיכת המכון הפולני את המעצבת הצעירה אלנה טרפימובה. במהלך התערוכה הקרובה יעביר אגף החינוך סדנאות לבניית "הדרקון המעופף" (Smok Latajacy בתרגום חופשי לפולנית) - מוצר זוכה פרסים שעיצבה טרפימובה. רגע לפני שהיא נוסעת להצטלם עם הדרקון במדינה נוספת, קיימנו עם אלנה ראיון קצר.
להמשך »
למה בננות הן מעוקלות? או מה זה עיצוב
מיה דבש
ישנם נושאים שנדמה לנו לעתים שאין צורך לעסוק בהם עוד, נושאים שאנחנו נוטים לפטור כ"נחלת העבר". כמו טראומות או זיכרונות עבר הם לא רלוונטיים להתנהלות היומיומית שלנו. נדמה לנו שהתגברנו עליהם, פתרנו אותם. אחד מן הנושאים האלה הוא ההשוואה בין אמנות לעיצוב, שנדמה שהיא צפה ועולה מחדש בתקופות מעבר, בין העונות, בעיתות משבר, בזמנים של ספקות, שינויים, תהיות.
להמשך »
כתבות
עיצוב בכל מקום | פסטיבל העיצוב לונדון 2013
מיה דבש
תחת הכותרת "עיצוב נמצא בכל מקום" נפתח השנה "פסטיבל העיצוב של לונדון 2013". יו"ר הפסטיבל סר לורנס סורל הדגיש את הצורך להעלות את המודעות לעיצוב על ידי הפניית תשומת הלב לעובדה שעיצוב הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו ומשחק תפקיד מרכזי בשיפור איכות חיינו.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס