אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גליון #16
דצמבר 2016 - יוני 2017
כתבות
קח תרמיל
שי קירשנצויג 11 יוני, 2017 /

האבולוציה של תרמילי פגזים בתרבות החזותית הציונית

בימים אלה, מציינים בישראל חמישים שנה למלחמת ששת הימים. ישראל ניצחה את מדינות ערב המקיפות אותה ושילשה את שטחה תוך פחות משבוע. היה זה רגע של אופוריה - ניצחון של מעטים מול רבים. עם סיום המלחמה, שבו החיילים לבתיהם עם תרמילי פגזים שאספו כמזכרות משדה הקרב. גל של מיליטריזם שטף את ישראל. הצבא וחייליו הפכו למושא להערצה במדינה. תרמילי הפגזים זכו לשימוש חוזר, תוך הצבתם בסלון הבית, בתור אגרטלים, בהם שמו קוצים יבשים (תמונה 1), או עובדו לאובייקטים חדשים כמו מאפרות, חנוכיות, מעמדים למנורות וכו' כמופע מקומי של "אמנות שוחות" (Trench Art). היתה זו תופעה שצמחה בסביבות 1918, באירופה ובמזרח התיכון, עם תום מלחמת העולם הראשונה: ייצור מזכרות וחפצים דקורטיביים מפסולת בלתי מתכלה שנאספה בשדה הקרב.

איסוף תרמילי הפגזים ב-1967 הייתה פעולה אינטואיטיבית של החיילים, שלא נעשתה באופן ממוסד - לחזור הביתה משדה הקרב עם שלל, שלא הושג באמצות ביזה, אלא באמצעות איסוף פסולת והפיכתה לאוצר. תרמיל פגז הוא נשק, מריחים ממנו את אבק השריפה, זוהי פעולה של "להכניס את שדה הקרב הביתה". המשפחות בעורף רצו לחוש כאילו הן לקחו חלק בהגנה על המולדת. תרמילי הפגזים שימשו כ"מזכרות ניצחון", כמו "אלבומי הניצחון" שנוצרו באותה תקופה. תרמיל הפגז היה אובייקט סמלי: הרואי, פאלי, זכרי, צבאי, גדול ומרשים. הוא למעשה ייצוג של דמות החייל, אובייקט המחבר בין הפרט לקבוצה ומעורר גאווה ותחושת שותפות לאומית. באמצעותו, כל אחד הרגיש שייך לאופוריה הקולקטיבית שבאה בעקבות הניצחון הגדול.

השימוש בתרמילי פגזים כ"חפצי זיכרון" בישראל, לא החל ב-1967. מדובר בתהליך אבולוציוני שעבר הפגז בתרבות החזותית המקומית החל ב-1918, עם תום מלחמת העולם הראשונה ונמשך עד ימינו. אלו אובייקטים המשמרים בתוכם חוויות היסטוריות, זיכרונות קולקטיביים ואישיים.


 

 

 

 

 

תמונה 1: תרמיל פגז עם קוצים, 1967. מתוך "היה לנו אוצר", עדי יפת פוקס.
צילום: עמית גושר


בשנת 1918, בוריס שץ, מייסד "בצלאל" בירושלים, יזם ייצור מזכרות ציוניות מתרמילי פגזים כדי להתגבר על המשבר הכלכלי בו היה נתון הישוב היהודי בשל המלחמה. לאחר שירושלים נכבשה בידי הבריטים משליטת העות'מנים, החלו ב"בצלאל" לאסוף תרמילי פגזים עשוים פליז. הם השתמשו בטכניקות מעולם הצורפות והיודאיקה, בעיקר "מלאכת דמשק": טכניקת עיטור בה משובצת מתכת רכה (נחושת או כסף) במתכת קשה (פליז או ברונזה) - (תמונה 2). שץ שאף ליצר תרבות חזותית עברית, שתשרת את הלאום העברי ותהיה בעלת סגנון עברי ארצישראלי, תכלול טקסט עברי מהתנ"ך או טקסט ציוני, דימויים מסיפורי התנ"ך, ייצוגים של המקומות הקדושים (תמונה 3), נופים ארץ ישראליים ואלמנטים מהנרטיב הציוני כמו דמותו של הרצל (תמונה 4). הוא ראה באמנות כלי תעמולה בשירות התנועה הציונית - "אמנות לאומית" שמטרתה לעורר ולחזק ברוכשים את הזיקה הציונית לארץ ישראל. מזכרות אלו יועדו למכירה לחיילים בריטיים, תיירים ובעיקר ליהודים אירופאים בעלי ממון וזיקה ציונית.

  

תמונה 3: בצלאל, תרמיל פגז של תותח מעוטר בדימויי מקומות קדושים בארץ ישראל. 1920 בקירוב, פליז לחוץ,
חרוט, מוטבע ומשובץ כסף ונחושת בעבודת דמשק. מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: שי קירשנצויג
תמונה 2: פרט מתוך תרמיל פגז של תותח מעוטר בדימויי מקומות קדושים בארץ ישראל. 1920 בקירוב, פליז לחוץ, חרוט, מוטבע ומשובץ כסף ונחושת בעבודת דמשק. מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: שי קירשנצויג




תמונה 4: בצלאל, אגרטל הרצל, 1920-1918,
תרמיל פגז של תותח עשוי פליז, פח ונחושת חרותים, כסף בעבודת-דמשק,
מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים.

השלב הבא באבולוציה היה האיסוף העממי של תרמילי הפגזים לאחר מלחמת ששת הימים, שתואר בתחילת הכתבה. בשנת 1979, לאחר הסכם השלום עם מצרים, הופיע אובייקט ייחודי: אמן נחושת אלמוני יצר "אמנות שוחות" שלא בין השוחות: מזכרת שלום מתרמיל פגז (תמונה 5). הוא לקח דימוי המזוהה בתרבות המקומית עם שדה הקרב וכפה אותו על ההיפך הגמור - הסכם שלום. ניכר כי האמן הכיר את מסורות העבודה של "בצלאל" של 1925-1918 וכן הכיר בחשיבותו החזותית של תרמיל הפגז בתרבות הישראלית של אחרי 1967 והתייחס אליהם בעבודתו.


תמונה 5: אמן לא ידוע, תרמיל פגז, 1979, פליז, במרכזו לוחית נחושת, ניצב על שני תרמילי מקלע. צילום: קדם - בית מכירות פומביות

התרמיל שוכב על שתי רגליים עשויות שני תרמילי מקלע. מהלך "ההשכבה" מייצר דימוי חדש ומרוכך, המזכיר "ספינה בבקבוק" - מזכרת אירופאית קלאסית, המציינת את גבורתם של יורדי הים. במרכז התרמיל חוברה לוחית נחושת (תמונה 6) עם תבליט פניהם של גיבורי התקופה: מנחם בגין ואנואר סאדאת, מפנים גבם לכותל ופניהם לעבר הפירמידות, גמלים, בדואים ועץ תמר. בראש הלוחית מופיעה המילה "שלום" (בעברית, אנגלית וערבית), ומתחתיה הכיתוב "לא עוד מלחמה" בעברית ואנגלית.

תמונה 6: תקריב לוחית הנחושת. צילום: קדם - בית מכירות פומביות

מאז מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ישראל עברה תהליך של "דה-מיליטריזציה", בעיקר לאחר החתימה על הסכם השלום עם הרשות הפלסטינית וירדן בשנות ה-90. החברה הישראלית חדלה לקדש את מיתוס "החייל הגיבור", שאפיין את תקופת מלחמת ששת הימים, ונוצר פער בין הדימויים עליהם גדלנו לבין המציאות. בעשורים האחרונים, האמנים והמעצבים ממקדים את מבטם בעולמם הפרטי ועוברים לעסוק בזיכרון אישי על חשבון הזיכרון הקולקטיבי.

בשנת 2015, מספר חודשים לאחר "צוק איתן", חיים פרנס, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ב"בצלאל" ודוד סוסנובסקי - בוגר התואר השני בעיצוב תעשייתי ב"בצלאל", יצרו, כל אחד בנפרד, סדרות אובייקטים שנקודת מוצאן בתרמיל הפגז. פרנס עוסק בזיכרון קולקטיבי ובתרבות של חפצים אך מבסס את עיצוביו על זכרונותיו האישיים. הוא מחבר בין עבר והווה: מתייחס בעבודתו למזכרות ירושלמיות מתקופות שונות, ומושפע בעבודתו מעבודת "בצלאל" מתקופת שץ ומזכרונות ילדותו לאחר מלחמת ששת הימים. הוא הציג בתערוכה "מחוז חפץ", שנערכה במוזיאון מגדל דוד בירושלים, סדרת מזכרות משובשות והיברידיות בשם "גבעות התחמושת", ביניהן תרמילי פגזים עם דימויים העשוים בטכניקות מודרניות של צריבה וכבישה (תמונה 8). באובייקט משותף לו ולאשתו הקרמיקאית מיה מוצ'בסקי-פרנס, משתמש הזוג בדימוי הברוש (בניגוד לשימוש הנרחב בדימוי עץ התמר בתרמילים המוקדמים לו) - (תמונה 7).









תמונה 8: חיים פרנס, פגז הרצל ופגז בוריס, מתוך מקבץ "גבעות התחמושת", בתערוכה "מחוז חפץ", 2015. תרמילי פגז, צריבה פוטוכימית, רישום חופשי בחומצה וכבישה. צילום: אלעד שריג תמונה 7: חיים פרנס ומיה מוצ'בסקי פרנס, פגז ברוש, מתוך מקבץ "גבעות התחמושת", בתערוכה "מחוז חפץ", 2015. תרמיל פגז אלומיניום מנוסר ויציקת גבס.
צילום: אלעד שריג


גם דוד סוסנובסקי נע בין זיכרון קולקטיבי ואישי. הוא יצר את "105" - סדרת אובייקטים בדיוניים לגוף המתבססים על תרמיל פגז טנק 105 מ"מ, במסגרת לימודיו בתואר השני ב"בצלאל". עיצוב האובייקטים מתבסס על זיכרון החיבור שבין הנשק לגוף - הוא עוסק באדם ששב מהמלחמה ואינו מסוגל להתנתק ממנה. סוסנובסקי שבר את הדימוי המוכר של תרמיל הפגז וחיבר אותו לאצבעותיו כמו קיבועים ופרוטזות. הוא בחן בעבודתו את ה-DNA של הפגז, התעסק במהות של הצורה, זיקק את הדימוי של הפגז ואת מידת הזיהוי שלו בתוצרים שייצר. סוסנובסקי יצר אבטיפוס מפרוסה של תרמיל פגז (תמונה 9) ובהמשך הדפיס חלקי פגז בהדפסת תלת מימד ושילב אותם באובייקטים החדשים שיצר. זוהי פעולה פוסטמודרנית של פירוק, יצירת היברידים ושילוב הגוף באובייקט. סוסנובסקי אינו רואה באובייקטים כמזכרות, אך כן עוסק בזיכרון - הידיים זוכרות את הנשק. את אחד האובייקטים שיצר כרך המעצב סביב כף ידו עם רצועות עור, באופן המזכיר הנחת תפילין (תמונה 10). בפעולה זו, מוסיף סוסנובסקי רובד דתי לאובייקט שיצר ולחיבור בין הנשק והגוף.


תמונה 9: דוד סוסנובסקי, ארכיטיפ, מתוך סדרת "105", 2015, תרמיל פגז פליז מנוסר, חבק מתכתי. צילום: גדעון לוין


תמונה 10: דוד סוסנובסקי, מקבע 105 דור ב 3, מתוך סדרת "105", 2015, הדפסת תלת מימד ורצועות עור. צילום: גדעון לוין


כתבה זו נכתבה בעקבות מחקר לעבודת תזה בתכנית התואר השני בעיצוב בשנקר. המחקר שערכתי, ליווה את פרויקט הגמר שלי, בשם "שאט שלום", בהנחיית איילת כרמון. זהו פרויקט פוליטי המבקש לשמש תזכורת: הוא בוחן את מקומו של 'השלום' כנוכח נפקד בישראל של ימינו. במסגרתו, עיצבתי אובייקט הבוחן את דימוי תרמיל הפגז כיום, ביחס לאבולוציה של אובייקט זה בתרבות החזותית הציונית. יצרתי סיכה עשויה פליז מושחר בצורת קו המתאר של תרמיל פגז. הסיכה נענדת על חולצת טי לבנה, שבקדמתה מודפס זר קוצים שחור על חלקה הפנימי של החולצה (תמונה 11). כך נוצר דימוי דהוי וחמקמק של זר הקוצים, הנראה כשיער חזה גברי, שכה מזוהה עם הגבר הישראלי. הסיכה נענדת בתחתיתו של זר הקוצים ונוצר דימוי אחד המקשר בין ההדפס הדו מימדי שהודפס בטכנולוגיה עכשווית, לבין הסיכה התלת מימדית, שנעשתה בעבודת יד בטכניקות צורפות מסורתיות של כיפוף והתכה.


תמונה 11: שי קירשנצויג, חולצת פגז וקוצים, מתוך פרויקט הגמר "שאט שלום", תוכנית התואר השני בעיצוב, שנקר, 2016. חולטת טי לבנה עם הדפסה פנימי וסיכת פליז מושחר. צילום: שי קירשנצויג

קו המתאר החלול של הסיכה חושף כי מדובר בדימוי מזויף של אגרטל, הגבעולים לא נכנסים לתוך התרמיל ולמעשה מסתיימים בפתחו. הצופה מזהה את הדימוי השלם של זר הקוצים בתוך אגרטל העשוי מתרמיל פגז, כמו באובייקטים שהוצבו בסלון הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים. עם זאת, הוא מבין כי מדובר בדימוי מקולקל, חלול, רסיסים של זיכרון מקומי שאין להם אחיזה במציאות העכשווית, כמו "השלום", למעשה.

*הכתבה נכתבה בעקבות מחקר לעבודת תזה בתכנית התואר השני בעיצוב בשנקר, בהנחיית ד"ר מיכל חכם.

עיצוב-אמנות
עיצוב בישראל
מחקר עיצוב
כתבות
דבר אליי בקודים
מעין פוס, ניו יורק
"I communicate, therefore I am" - אני מתקשר - משמע אני קיים, כותבת האוצרת הראשית של מוזיאון המומה (MoMA), פאולה אנטונלי, במבוא לתערוכה TALK TO ME שננעלה ב-7.11.
להמשך »
כתבות
לונדון שלי
מיה דבש
בצל המהומות של החודש האחרון ייפתח בשבוע הבא פסטיבל העיצוב בלונדון ויחגוג את ייחודה של העיר ומרכזיותה בעולם העיצוב בשלל אירועים, מופעים ותערוכות. בחרנו חמישה מוקדים שלא כדאי לכם להחמיץ.
להמשך »
כתבות
היופי בהמחשת תהליכי מיון נתונים
עופר שפיגל
בדומה למשוואות מתמטיות אותן ניתן להמחיש באופן ויזואלי, ניתן גם להמחיש אלגוריתמים והתוצאה היא מרשימה לא פחות.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס