אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון 23
דצמבר 2020 - יוני 2021
כתבות
חומריות
דב גנשרוא 07 אפריל, 2021 /

חומריות היא הבסיס ליצירתו של כל אובייקט באשר הוא. החומר מבטא רעיון, מנחה את תהליך העיצוב או מציע פתרון לבעיות שונות. השלב שבו מתורגמת מחשבה לחומר הוא הרגע שבו משהו הופך ל"דבר עצמו". 

אף שאולי נדמה כי בחירות חומריות הן פשוטות למדי ונובעות משיקולים הגיוניים כמו שרידות, עלות או קיימות, הן מונעות מגורמים נוספים. כשאנו מתבוננים במוצרים מוגמרים, אנו נוטים לא לחשוב על צורתו הגולמית של החומר. ככל הנראה משום שבחברה מתועשת אפשר להשיג כל חומר במגוון צורות: פלפל טרי או יבש, גרוס גס או טחון לאבקה, פתיתי פלפל, משחת פלפל או תרסיס פלפל. מכיוון שלכל חומר יש זהות משלו, אנחנו יכולים לעמוד בקלות יחסית על טבעו באובייקט חדש, או לחלופין לקשור אסוציאטיבית בינו לבין אובייקט מוכר העשוי מאותו החומר. באופן זה, חומריות מגשרת בין המוכר לבין אובייקט חדש - באמצעות הזיכרון הקולקטיבי של תרבות מסוימת.

חומרים נושאים איתם גם ציפיות ספציפיות. שימושים המשבשים את התפיסה שאנו מורגלים בה בנוגע לחומר מסוים, מאירים באור חדש את הציפיות שלנו לגבי החומרים שמהם עשויים האובייקטים המוכרים – ולעיתים גם את הציפיות שלנו מהאובייקטים עצמם. אובייקטים מספרים סיפורים, והחומרים שהם עשויים מהם יכולים לתמוך בסיפור המוכר, אך גם לסתור אותו. הקשיבו לאובייקטים, ונסו להפריד את קולה של החומריות מרעשי הרקע.


פיטר מריגולד, קופסאות מפוצלות, 2010-2007

מערכת הקופסאות של פיטר מריגולד, המותקנת בדרך כלל על הקיר, חייבת את קיומה ל"בולי עץ" חתוכים המשמשים כמחברים בפינות של כל קופסה. החומר והצורה בלתי־נפרדים בבולי העץ. כיווניות סיבי העץ היא המאפיין החומרי שמאפשר לפצל את בולי העץ לאורכם. כתוצאה מהפיצול נוצרות זוויות רנדומליות שסכומן המשותף שווה להיקף המעגלי של ענף או גזע עץ, הזהה גם הוא ל־360 מעלות המאפיינות את סכום זוויות הפינה של קופסה. כפיסי העץ והצורות המפוצלות מזכירים עצי הסקה, המזוהים עם נראות של סביבה ביתית בתרבויות מסוימות, וקשורים אסוציאטיבית למלאכות יד כפריות ופשוטות.


פיטר מריגולד, קופסאות מפוצלות, 2010-2007. צילום באדיבות פיטר מריגולד


אבן יד, פליאולית תחתון

אבן צור הייתה הבחירה החומרית הרווחת ליצירת אבני יד בתקופה הפרה־היסטורית, אף על פי שגם חומרים אחרים שימשו למטרה זו, כגון בזלת, גרניט ואף עצמות גדולות של חיות. סביר להניח כי הבחירה בחומר זה נבעה מקשיחותה של האבן, וייתכן שהצור נתפס כקשה יותר מחומרים אחרים מכיוון שהתגלה כעדשות או כשכבות בתוך אבן הגיר הרכה יותר. אך לצד הקשיחות, צריך להביא בחשבון מאפיינים אחרים כמו זמינות, צורה ומבנה הומוגני. אבן צור, הכוללת זיהומים מינרליים מעטים ונעדרת שברים פנימיים, תאפשר תהליך עבודה קל יותר ושליטה רבה יותר בחומר. גוש צור בגודל מסוים "מציע את עצמו" לסתת. נדמה שאבן יד דמיונית ממתינה מתחת לפני השטח, כך שנחוצות רק מכות ספורות כדי לגרוע את עודפי החומר ולחשוף את הכלי המבוקש.


אבן יד, פליאולית תחתון. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020. 


טל גור, כד קטן, 2004

האגרטלים של טל גור הם אובייקטים היברידיים מבחינה חומרית, שכן הם מורכבים משילוב של פלסטיק ונייר אלומיניום. מבחינה טכנית, האגרטל עשוי לכאורה רק מפוליאתילן, אך נייר האלומיניום, שהשתמשו בו בתהליך הייצור השאיר את חותמו המקומט כחלק בלתי־נפרד מזהותו של האגרטל. תהליך יציקת הפלסטיק בתבנית העשויה נייר אלומיניום היא חלק בלתי־נפרד מסיבת הקיום של האגרטל (אף יותר מהיותו מערכת התומכת בחייהם של פרחים שנקטפו). הודות לתכונות החומריות והמכניות של נייר האלומיניום, לכל אגרטל תהיה צורה משלו, לפי המגבלות הגיאומטריות שהוגדרו על ידי גור.


טל גור, כד קטן, 2004. צילום: שי בן אפרים


שקיות אוויר

אוויר הוא חומר שלעיתים קרובות מתעלמים ממנו בעולם העיצוב. בעוד ארכיטקטים מתייחסים לאוויר כאל נפח בעל צורה הלכוד בין קירות, מעצבים נוטים לראות אותו, או לא לראות אותו, כמרחב אינסופי המתחיל במקום שהאובייקט נגמר בו. מעטפת מגינה המכילה אוויר ניתנת לדחיסה על ידי הפעלת כוח, ובו בזמן מבודדת תרמית. נוטים לראות באוויר חומר נגיש לכולם, חסר משקל וידידותי לסביבה – למעשה, תודעתית נדמה שאיננו קיים. מאז פרוץ מגפת הקורונה, האוויר איננו תמים עוד ולפתע עורר חשד, כך שתחילה חבילות שהוזמנו מסין עוכבו או נשלחו חזרה.


שקיות אוויר. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020. 


פיליפ סטארק עבור סאבא, טלוויזיה ניידת ״ג׳ים נאטור״, 1994

הטלוויזיה של סאבא, ג'ים נאטור, שהושקה בשנת 1994, נתפסה כאחד השיאים באבולוציה של טלוויזיות המבוססות על טכנולוגיה הנקראת CRT – "שפופרת קרן קתודית" (שק"ק). השילוב החדשני בין שבבית (chipwood) לבין פלסטיק אפור, האופייני למוצרי אלקטרוניקה, היה נועז מבחינה אסתטית. אך מעבר למראה המושך, היה המוצר מחווה להיסטוריה של הטלוויזיות, שאוחסנו תחילה בתוך ארגזי עץ והתיחסו אליהן כרהיטים לכל דבר. החידוש שהביאה עמה הטלוויזיה הוא השימוש בחומר "נמוך" מבחינה תרבותית, שנראה בדרך כלל בתעשייה, ולא בעץ קשה ואיכותי. ייתכן שמקור ההשראה לבחירה בשבבית הוא ה"רעש" הוויזואלי של שביבי העץ, המהדהדים את ה״שלג״, אותו רעש סטטי שנראה בזמנו על המסך כשהשידורים פסקו בשעות הלילה.


פיליפ סטארק עבור סאבא, טלוויזיה ניידת ״ג׳ים נאטור״, 1994. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020. צילום: דור קדמי


עמי דרך ודב גנשרוא, כיסאות פח, ״בולים״, 2000

אנו מותנים לקשור, לעיתים קרובות, בין אובייקט מסוים לבין מאפייניו החומריים, בעקבות תדירות החשיפה אליו. נדמה לנו, לדוגמה, שפח אשפה עירוני עשוי תמיד פלסטיק ירוק. הבחירה המודעת להשתמש בפחי פלסטיק צהובים כדי ליצור את הכיסאות אפשרה להסיט מעט את הקונטקסט של העבודה מהמרחב האורבני לחלל הגלריה. פחי אשפה עשויים פולימר תרמופלסטי, ולכן קל לשנות את צורתם באמצעות חימום וכיפוף. השימוש בפרפורציה – קידוח של קווים מחוררים אל תוך הפלסטיק, מסייע להכווין ולהגדיר את הכיפוף.


עמי דרך ודב גנשרוא, כיסאות פח, ״בולים״, 2000. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020. צילום: דור קדמי


סטודיו קאהן (מיי ובועז קאהן), מלחייה־פלפלייהמתוך הסדרה ״שביר״ – תבנית אם, 2008

קרמיקה היא חומר שביר. שבירות היא מאפיין חומרי הנתפס לעיתים קרובות כבעייתי וגורם למשחזרים להשקיע מאמצים רבים בריפוי של שברים קרמיים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות. מיי ובועז קאהן מנצלים בחוכמה את אופיו השביר של החומר כדי "להפעיל" את המוצר. שבירת הכלי הקרמי השלם מולידה תאומים – מלחייה ופלפלייה – ומשתפת את הצרכן ב"טקס" יצירת מוצר.


סטודיו קאהן (מיי ובועז קאהן), מלחייה־פלפלייה, 2008. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020. 


שקיות קצף דו־קומפוננטי מתנפח

הקסם האמיתי של קצף פוליאוריתן אינו טמון ביעילות שהוא שומר בה על המוצרים הארוזים, אלא בשינוי הוויזואלי שהוא עובר מרגע שמתחילה התגובה הכימית, הנוצרת מערבוב שני מרכיבים שונים. כתוצאה מהתגובה הכימית נפח החומר המוקצף גדל פי עשרה מנפחו המקורי של הנוזל ולוכד בתוכו בועות אוויר. בזמן תהליך ההתרחבות המהיר, השקיות ממלאות את הרווח בין החפץ לבין דופנות הקופסה שהוא ארוז בה. כאשר החומר מתמצק, הוא הופך למעשה לתשליל של האובייקט שסביבו התנפח, והוא אולי אף יאריך ימים יותר מהחפץ עצמו.


חיסול אגרטל קופת החיסכון (2009) מאת מרסל וונדרס עבור מויי, עטוף בשקיות קצף דו-קומפוננטי מתנפח. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020.


עמי דרך ודב גנשרוא, BC-AD הסדרה הצהובה, 2014

העבודה מציגה אובייקט קיים, רפליקה של כלי צור פרה־היסטורי, שנטבל חלקית שוב ושוב באלסטומר, עד להיווצרות שכבה עבה דיה של הפלסטיק הנוזלי. טכניקה פשוטה זו מאפיינת את הידיות של כלים מוכרים כגון צבת או מלקחיים. היא מגבירה את ספיגת הזעזועים והחיכוך בעת העבודה, מספקת בידוד חשמלי וממתגת את הכלי.


עמי דרך ודב גנשרוא, BC-AD הסדרה הצהובה, 2014. צילום: מוטי פישביין


קל־קר עין כרמל (יצרן), תרמוס 5 ליטר, 1967 לערך

מכל הקירור האיקוני פשוט כפי שהוא נראה. בקבוק פלסטיק עטוף בקובייה של פוליסטירן מוקצף – קל־קר (EPS). באופן מוזר, הצורה של בקבוק המים אינה תואמת את המעטפת הקובייתית, דבר היוצר אפקט קומי כשמסירים את מעטפת הפוליסטירן בפעם הראשונה – כמו כלב אחרי תספורת.

קוביות פוליסטירן מוקצף הן מראה שכיח באריזות, בייחוד באריזות של מוצרים אלקטרוניים. שם הן עוצבו במדויק כדי להתאים למוצר וכדי לקבע אותו בתוך האריזה. דימוי ההתאמה המדויקת לקופסה זו מעלה שאלות הן בנוגע לצורה של מכל הקירור והן בנוגע לחזות הלא גמורה לכאורה שלו.

פוליסטרין מורכב מ־95% אוויר. עובדה זו, בשילוב הפופולריות שלו, הנובעת ממחירו הנמוך ומגורמים נוספים, הובילה לשימוש נרחב בחומר, ועקב כך גם לזיהום של ערוצי מים, אוקיינוסים וחופי ים. כיום, קשה שלא להבחין באירוניה שבנשיאת מי שתייה בתוך קובייה, המייצגת את אחד האיומים הגדולים ביותר על ניקיון המים בטבע.


קל־קר עין כרמל (יצרן), תרמוס 5 ליטר, 1967 לערך. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2020. 


עדיטל אלה, עבודת אדמה, 2009

המונח ״חומרים מרוכבים״ מעלה על הדעת מוצרים מבריקים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות כגון רחפנים או מכוניות מרוץ. על רקע אותן התפתחויות טכנולוגיות, קל לשכוח שהשילוב של שני חומרים צנועים ופשוטים כמו בוץ וקש, יוצר חומר מרוכב, המשמש זה אלפי שנים בסביבה הביתית ובתחום הבנייה. השרפרפים של אלה עשויים אדמה, והם ישובו אליה בתום מחזור החיים שלהם. בעוד כיסאות, שהם תוצר של תרבות מסוימת, הרחיקו אותנו מהאדמה, שרפרפים אלו מאפשרים לנו לשבת עליה ולשמר את מנהגי הישיבה הקיימים. השילוב בין צורתם של השרפרפים לחומרים שהם עשויים מהם מזכיר תנורי בוץ כפריים. רגלי השרפרף הם בסך הכול חומר הסובב ומגדיר את מה שנראה כפתחי ההסקה והאוורור של אותם תנורים.


עדיטל אלה, עבודת אדמה, 2009. צילום: איתי בנית


סטודיו גילי קוצ׳יק ורן אמיתי עבור סטרטסיס, ערכת השראה לעיצוב, 2020

ערכת ההשראה של גילי קוצ'יק ורן אמיתי, שעוצבה עבור חברת סטרטסיס, כוללת חלוקי אבן שהודפסו בהדפסת תלת־ממד, כדי להציג את היכולות הטכנולוגיות של מדפסות החברה. החומר המגלם יכולות אלו הוא פוטופולימר, שהפך למוצק בתהליך ההדפסה באמצעות קרני UV. לאור יש בהמשך גם תפקיד מרכזי ביצירת קשת של צבעים, מידות שונות של אטימות והשתקפויות שונות. מגוון מאפיינים זה מאפשר לחומר ״ללבוש" מנעד רחב של זהויות ואף להידמות לחומרים אחרים כגון פורצלן או עץ. צורתו של חלוק האבן מושתתת על צורתה הגיאומטרית של קובייה, שהשתנתה כביכול בבליה במשך הזמן בתהליך מכני איטי של שחיקה. אך למעשה, החפץ מייצג תהליך טכנולוגי המבוסס על הוספה.


סטודיו גילי קוצ׳יק ורן אמיתי עבור סטרטסיס, ערכת השראה לעיצוב, 2020. צילום: איה וינד


קווין אלוש, עיצוב צומח, 2018

תפטיר (mycelium) הוא חלק בפטרייה המשמש כחומר ביולוגי מקשר בין חומרים אורגניים שונים כגון שבבית, חציר, קליפות תירס ועוד. הוא ידידותי מאוד לסביבה, מסייע לקבע צורה שהוגדרה מראש, ועל כן הוא גורם עיצובי מבטיח במגוון הקשרים: החל באריזות וכלה באלמנטים ארכיטקטוניים ואפילו בארונות קבורה. קווין אלוש משתמש בתפטיר בתהליך הוליסטי, כדי לייצר רמקולים העשויים באופן מסורתי מעץ. מלבד האיכויות האקוסטיות של החומר, השימוש בו, באופן הזה, מתקשר למחקרים על תפקידו של התפטיר במערכת התקשורת הטבעית המתקיימת ביער, שם הוא משדר אותות כימיים במה שמכונה "רשת מיקוריזה" (mychorrhizal network). רשת זו זכתה גם בכינוי "Wood Wide Web", על משקל "World Wide Web" (הרשת העולמית).


קווין אלוש, עיצוב צומח, 2018. צילום: עודד אנטמן


ענת גולן, תרגילים בצורפותית מדוברת, 2019

סדרת עבודות המתבססת על טכנולוגיות מסורתיות של צורפות, לצד המונחים המשמשים לתאר אותן. גולן מתחילה עם המונח "כבישה" – המתייחס להטבעת מתכת – ורומזת למילה "כיבוש", החולקת את אותו שורש דקדוקי והמתייחסת לקונפליקט הישראלי־פלסטיני. העבודה מבוססת על עיטורי מתכת של צה"ל, המיוצרים בטכנולוגיית כבישה, והופכת אותם לתליון בתהליך שהורס/כובש אותם באופן חלקי. המדליון, העשוי ברובו פליז, נתלה בכבדות על צווארם של העונדים אותו.


ענת גולן, תרגילים בצורפותית מדוברת, 2019. צילום: שי בן אפרים


דב גנשרוא, V300, 2016

תבניות גבס הן הגיבורים הלא מוכרים של תעשיית יציקות הקרמיקה. הן משמשות לייצור עשרות או מאות מוצרים לפני שהן מאבדות את יעילותן ומוסרות מפס הייצור. בזמן תהליך העבודה חומר היציקה נמשך לקירות הגבס של התבנית, הסופחים אליהם את המים, כך שקיר קרמי מוצק נוצר לאיטו והופך לכוס, לאגרטל וכדומה. בשל משך חייהן המוגבל, מחירן וערכן, הנתפס נמוך, תבניות גבס אינן זוכות לתשומת לב רבה, וההשקעה בייצורן היא מינימלית. כאן הן הופכות, בזכות גישה עיצובית פונקציונלית ומאדירה, מכלי המשמש ליצירת מוצר אחר, למוצר בזכות עצמן.



דב גנשרוא, V300, 2016. צילום: מוטי פישביין


--
דב גנשרוא מעצב מוצר ומרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל – אקדמיה לאומנות ועיצוב, ירושלים

* פורסם לראשונה במסגרת חוברת "מסלולים" בתערוכה "קופסה שחורה".
תערוכות
אוסף המוזיאון
מחקר עיצוב
כתבות
טעם של נייר
מירב רהט
טעימה מתוך התערוכה "Paper Taste" בה מוצגות יצירות אמנות ועיצוב של 28 יוצרים מהארץ ומהעולם העושים שימוש בנייר כחומר גלם.
להמשך »
כתבות
גירוש החושך
מירב רהט
שמונה עיצובי חנוכיות לשמונת ימי החנוכה מציגים שימוש בחומרים חדשים ומערבבים בין קודש לחול.
להמשך »
ראיונות
אירוניה חבויה
שירה שובל | ספריית החומרים
סילביה קנופל לא נחה לרגע. בגיל 33 היא כבר הספיקה לייצר מגוון רחב של עבודות שחלקן נמכרו לאספנים ולאוספים של מוזיאונים. לארץ הגיעה קנופל כאורחת של מכון גתה במסגרת התערוכה "הישן החדש" בה מוצגות שתיים מעבודותיה.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס