אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון 23
דצמבר 2020 - יוני 2021
ראיונות
שושלת מוּרוֹ | ריאיון עם המעצבת שרון מורו
30 מאי, 2021

התערוכה "קופסה שחורה" חושפת את סיפוריהם של חפצי היומיום, שעברם לרוב נותר עלום בעיניי המשתמשים בהם. פועלה של משפחת מוּרוֹ לדורותיה שזור בהיסטוריה של שניים מהמוצגים בתערוכה – טלכרטים וסיכות יום העצמאות. בריאיון סיפרה לנו המעצבת שרון מוּרוֹ על הטלכרטים שעיצבה במקביל להתפתחות הטכנולוגית בארץ, ועל נקודות ההשקה בין השושלת המשפחתית שלה לבין חפצים ואירועים בתרבות הישראלית. 


היי שרון, תוכלי להציג את עצמך?

אני שרון, בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי (לימים המחלקה לתקשורת חזותית) בבצלאל. אחרי הלימודים פתחתי סטודיו עצמאי שפעל במשך הרבה שנים ובמסגרתו עיצבתי את הטלכרטים שמוצגים בתערוכה. ויש דרך נוספת להציג את עצמי בהקשר של התערוכה: אני הנכדה של משה מוּרו והבת של חיים מוּרו. 

סבא שלי, שאותו לא הכרתי, היה מורה בבצלאל הישן תחת שרביטו של בוריס שץ. על הקיר אצלי בסלון תלוי צילום של שץ שסבי קיבל ממנו עם ההקדשה: "לתלמידי משה מורו, מאת מדריכו האוהב ומכבד אותו, פרופסור בוריס שץ". בהמשך סבא שלי היה ראש מחלקת "קמיע" בבצלאל הישן, מחלקה שעסקה בגילוף תבליטים בשנהב (חטי פילים) וצדף, חומרים שהם כמובן אסורים היום לשימוש. מהתבליטים יצרו בדרך כלל יציקות מתכת, אלו הן "עבודות בצלאל" המפורסמות. באותה השיטה ייצר סבי גם קלסתרונים של מנהיגים ציוניים כמו בן-יהודה והרצל, לצד דמויות של אנשים מן היישוב. 


ובמה אבא שלך התעסק? 

אבא שלי היה מהנדס מכונות מוכשר, ומוזיקאי בנשמתו – הוא ניגן כינור וויולה, ובמשך שנים הוא ניגן בביתנו בירושלים מוזיקה קאמרית עם רביעייה קבועה. אנשים היו עומדים ברחוב מתחת לבית ומקשיבים לקונצרט. 

אם נחזור לתחום פרנסתו - המפעל שהקים המשיך למעשה את בית המלאכה של סבא שלי, ולקח אותו לכיוון של עבודות מתכת מוזמנות מראש. הוא ייצר שם, בין היתר, קופות של הקרן הקיימת ואחרות, סמלים, דרגות צבאיות וכן את האסימונים הראשונים – המצאה טכנולוגית שהוא היה אחראי לתהליכי הפיתוח והייצור שלה. אצלנו במשפחה, בשביל המזל, כל אחד הולך עם אסימון בארנק. 

 

חיים מורו (יצרן), אסימונים. צילום: שרון מורו


במפעל שלו ייצרו שלטי תורמים עם שפה עיצובית שנראתה לי מתקדמת לזמנה. השלטים היו עשויים אלפקה מכופפת עם אותיות צרובות מושחרות בחומצה ונדמה לי שהטקסט היה בפונט אורון, שהיה יחסית חדש אז. אנחנו מדברים על זמנים של לפני עידן המחשב – את הגלופה לשלט הכינו מאותיות לטרסט (אותיות גירוד) והשקיעו תשומת לב רבה בריווח מדויק בין האותיות והמילים. זו הייתה עבודה מצוינת עבור סטודנטים בבצלאל באותם ימים, ביניהם גם אחותי. אבא שלי לא דיבר במונחים של טיפוגרפיה, אבל הייתה לו עין עם הרבה רגישות לעיצוב. מעצבים ואמנים מצאו אצלו מענה ופתרונות יצירתיים לבעיות ייצור, ובמשך תקופה מסוימת הוא שימש כיועץ לסטודנטים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל שם הראה להם איך התעשייה הקטנה עובדת מבפנים ואיך ניתן לממש את הרעיונות שלהם בעולם האמיתי.


אבא שלך ייצר גם את סיכות יום העצמאות שמוצגות בתערוכה. איך הוא הגיע לזה?

הוא ייצר את הסיכות בערך מאז שהקרן הקיימת התחילה להפיק אותן, אני לא יודעת בדיוק באיזו שנה. בתחילה הסמלים נעשו בכבישה עם שטנץ (מבלט) – גוש פלדה מחוסמת שבו הובלט או הושקע דגם הסמל, שבאמצעותו כבשו את המתכת בתבניות זכר ונקבה. העיצוב התבסס על שרטוט של מעצב, שגולף ידנית למודל גבס שנראה קצת כמו עוגה בקוטר של כ-25 ס״מ. את השטנץ עצמו הכינו באמצעות פנטוגרף – מכשיר העתקה שעובר באמצעות ״גשש״ על מודל הגבס בצד אחד, ומכרסם בפלדה בהקטנה בצד השני. לכל דגם היה שטנץ יחיד ממנו ייצרו את הסמלים במכבש אחד אחרי השני. 

החל מהסמל של שנת 25 למדינה, כשנתבקש להוריד את עלויות הייצור, ייצר אבא שלי סמלים גולמיים חלקים שעל החלק הקדמי שלהם הודבקה מדבקה עגולה, לעתים מטאלית, ובחלקם האחורי הולחמה סיכה באופן ידני. ההדבקה על גבי ״הגולם״ התבצעה במפעל, אבל אבא שלי הביא חלק מהסמלים הביתה. ישבנו יחד והדבקנו את המדבקות על הסיכות, ועדיין יש לי את תנועת היד של החלקת המדבקה, מנסה לדייק ולמרכז אותה על הסמל. יום העצמאות היה בשבילנו יום של גאווה אישית כשכולם ענדו את הסמלים שיצאו תחת ידינו. בהמשך הפכו סמלי יום העצמאות לסיכות ״כפתור״ שיוצרו בהתחלה בארץ ואחר כך בסין, ולבסוף יוצרו כמדבקות נייר ללא סיכה כלל. 


חיים מורו (יצרן), סיכות יום העצמאות (למעלה: כבישה, למטה: מדבקה); מבלט להטבעת סמל הקרן הקיימת לישראל. צילום: שרון מורו

 

עם כזאת שושלת, נשמע שההחלטה ללמוד עיצוב הייתה מאוד טבעית. 

כן, זה נראה כאילו יכולתי רק לבחור באיזו מחלקה בבצלאל ללמוד, לא ממש איפה... אני שמחה בכך שאני ממשיכה את הרצף המשפחתי, כשכל דור עושה את הטוויסט של הזמן והאישיות שלו. אני אוהבת את השילוב בין קראפט, עיצוב והנדסה שעובר בין בני המשפחה – אח שלי למד עיצוב תעשייתי בבצלאל (והיום עוסק בקולנוע), אחותי למדה צורפות (ועוסקת בקרמיקה) ואני למדתי עיצוב גרפי. אני לא חושבת שעיצוב גרפי היה בהכרח הטבע הראשון שלי, כי תמיד נמשכתי לחומר ולתלת-ממד. אני חושבת שגם כמעצבת גרפית זה בא לידי ביטוי כשניתן היה.


אחרי הלימודים פתחת סטודיו עצמאי שבו עיצבת בין היתר את הטלכרטים שמוצגים בתערוכה. איך הגעת לזה? 

חברת בזק ביקשה ממשרד פרסום שעבדתי איתו לעצב כרטיסי טלכרט כחלק מתקציב הפרסום של אותה השנה, ולשם כך הם פנו אליי כמעצבת חיצונית. בישיבה הראשונה עם בזק נכח משה לפינר, שהיה אחראי על ייצור האסימונים לפני עידן הטלכרט ולכן הכיר את אבא שלי. ההתרגשות במפגש הייתה גדולה, וכך הפכתי ל-"גברת טלכרט" לכמה שנים בהן עיצבתי הרבה מאוד כרטיסים.

בשלב מסוים קיבלתי יד חופשית להציע בעצמי נושאים שנראו לי חשובים או שעניינו אותי מבחינה גרפית. הטלכרט הוא חפץ קטן ואינטימי שמחזיקים קרוב, ומבחינתי זו הייתה הזדמנות "להיכנס לכל כיס". כך הצעתי למשל כרטיסים עם מילים חדשות של האקדמיה ללשון עברית, כרטיס לציון הנחיתה על הירח וכרטיסים שציינו אירועי תרבות: יום הולדת לביאליק, חגיגות 80 ל-"הבימה" כרטיסים לציון 100 שנה לקולנוע ולרדיו וצמד כרטיסים עם גרפיקה מחוברת ליום הולדתו ה-150 של ממציא הטלפון אלכסנדר גרהם בל. עיצבתי סדרות של טלכרטים, הגדולות שבהן בנות 12 כרטיסים (12 המזלות עם איורים של ירמי פינקוס ו-12 חלונות שאגאל), וסדרות קטנות יותר בנושאי טבע, נופים, חגים ואמנות. חלק מהכרטיסים נמכרו בתוך פולדרים, מעין ״מעטפת יום ראשון״ של טלכרטים והרחבת משטח העיצוב שניתן לי.

 


שרון מורו, טלכרטים (חידושים של האקדמיה ללשון עברית, 80 שנה לתיאטרון "הבימה", 100 שנה לרדיו, צמד טלכרטים עם גרפיקה מחוברת ליום הולדתו ה-150 של אלכסנדר גרהם בל). צילום: שרון מורו


הרבה טלכרטים עוצבו במחשבה על האספנים שקנו כל עיצוב חדש ושמרו את הכרטיסים מבלי להשתמש בהם כלל. אחד הטלכרטים האהובים עליי עוצב לקראת כנס אספני הטלכרטים, כשהנושא המתבקש שלו היה הטלכרט עצמו: הדימוי המרכזי היה החריץ בטלפון הציבורי לתוכו מכניסים את הכרטיס, עם הרקע הכתום של הברזל הצבוע ותושבת הנירוסטה הייחודית. במשך כמה שנים היה תלוי אצלי בסטודיו טלפון ציבורי שנשאר מהצילומים. בדיעבד, אני לא מבינה איך יכול להיות שלא עיצבתי כרטיס עם דימוי של אסימון. 

 

זה פורמט קטן ומאתגר. היו מגבלות טכניות במסגרת העבודה על הטלכרטים?

היו כמה אלמנטים שהיו חייבים להופיע על כל כרטיס כמו הלוגו של בזק (שהשתנה עם השנים וחייב טיפול שונה בהתאם), כמות הפעימות וחץ המורה על כיוון הכנסת הכרטיס למכשיר, אבל המגבלות העיקריות הושפעו מהשינויים הטכנולוגיים לאורך הזמן. בהתחלה היה פס לבן בחזית הכרטיס שעליו נצרבו מספר הפעימות בהן נעשה שימוש. מאתגר למשל לעצב כרטיס עם צילום של קבוצת כדורגל בלי שהקו הלבן יכסה את הראשים של השחקנים. עם ההתפתחות הטכנולוגית של הכרטיסים הצליחו להסיר את הפס הלבן כך שכל החזית התפנתה להדפסה, כמו כרטיס ביקור. בהמשך היה פיילוט של טלכרטים עם צ׳יפ, שדרש החלפה של המכשירים, וגם כרטיס שקוף שאם היה נכנס לשימוש היה פותח עולם שלם של אפשרויות עיצוביות.

 


יש טלכרטים עם סיפור מעניין מאחוריהם?

טלכרט חשוב במיוחד הוא זה שעיצבתי בעקבות רצח רבין. רעדו לי הידיים והלב כשעיצבתי אותו. האלמנט המרכזי בו, לצד תמונתו של יצחק רבין, היה דגל ישראל עם שלושה חורי ירי, אבל רגע לפני שהכרטיס ירד להדפסה בית הדפוס התבקש ״לתקן״ את הדגל ולמחוק את היריות, דבר שנעשה ללא ידיעתי. בזק הייתה בשלב הזה חברה ממשלתית ועיצוב הטלכרטים היה לפעמים מנומס מדי.

יש גם את סיפור הכרטיס של "ירושלים של זהב". אבא שלי נהג להכין במשך השנים ברכות "שנה טובה" ממתכת אותן חילק למקורבים וללקוחות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא עיצב ברכה שעליה נכתב "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור" עם קו תחריט יפה של חלונות ירושלים מפליז, נחושת ונייר מרוקע. משה לפינר, שקיבל את הברכה הזו מאבי בזמנו, ביקש ממני לעצב טלכרט על בסיס הדימוי הזה. כשפנינו לנעמי שמר לא קיבלנו את אישורה להשתמש במשפט המלא ולכן נשארנו עם המילים "ירושלים של זהב". זה היה חיבור מרגש בין הטלכרט שלי לאסימון של אבא שלי ולברכות שייצר, וחולייה נוספת ברצף יצירה משפחתי.

 

בהמשך עבדת בספריית החומרים של מוזיאון העיצוב. מה גרם לך לעבור מדו-ממד לעבודה עם חומרים?

במשך הרבה שנים עסקתי כאמור בעיצוב גרפי עם פזילה לחומר, והשלמתי את המעגל הזה כשחזרתי ללימודים לפני כמה שנים ועשיתי תואר שני בעיצוב בין תחומי בשנקר. זו הייתה הנאה צרופה שפתחה בפני עולמות יצירה חדשים ומעניינים. כשהגעתי לספריית החומרים זה הרגיש כמו חזרה הביתה – אני הרי באה מבית של תעשייה קטנה. הספרייה לא עוסקת רק בחומרים, אלא גם בחיבור בינם לבין התעשייה והאקדמיה והרגשתי מצוין בצומת הזה. כל צוות הספרייה מורכב ממעצבים שעוסקים כולם בכתיבת תוכן, הדרכה והעשרה וטיפול באוסף עצמו. אהבתי את העובדה שהמקום מאפשר מגע בלתי אמצעי עם החומרים עצמם ואת הגישה שהוא מעודד לעיצוב מתוך החומר. זה מקום קסום ששמחתי מאוד להיות חלק ממנו.

 

מתוך: שרון מורו, חומר נא, פרויקט גמר בתואר שני בעיצוב בשנקר. צילום: שרון מורו

במה את מתעסקת היום?

היום אני מנהלת את FISHSkin – פרויקט מחקרי בשנקר שעוסק בשימוש בשאריות של עורות דגים מתעשיית המזון לצרכי תעשיית האופנה, ונתמך על ידי האיחוד האירופי במסגרת Horizon 2020. זה לאו דווקא רעיון חדש – עורות דגים שימשו תרבויות שונות שחיו בסמוך לחופים הצפוניים לצורך הכנת ביגוד והנעלה, והמחקר נעשה מתוך כבוד והתבוננות במסורות הקראפט האלו. היום עורות דגים יכולים להוות תחליף לעורות אקזוטיים ותפקידנו לעזור בשינוי התפיסה ולהעמיד גוף ידע שיעזור לשפר את איכות החומר ולהרחיב את אפשרויות השימוש בו. הפרויקט משלב בין עיצוב, הנדסה, כימיה וביולוגיה בדגש על קיימות ועל זיהום מינימלי בתהליך העיבוד. 

בפרויקט שותפים חוקרים ואנשי מקצוע מתחומי האקדמיה והתעשייה משמונה מדינות שונות, והוא מבוסס על נסיעות והחלפת ידע ביניהם. העבודה המשותפת היא זו שמניעה את הפרויקט, ולמרות שלא התאפשר לנו לנסוע בשנה האחרונה בגלל הקורונה המשכנו את המפגשים והמחקר בזום.

בנוסף לעבודה ב-FISHSkin אני בוחרת מעט עבודות גרפיקה, בעיקר של עיצוב ספרים. סיימתי לעצב את ספר התווים של שם טוב לוי, וכרגע נמצא על שולחני ספר מעניין של מירה ארצי פדן שעוסק בגיל המעבר לפי שיטת "היוגה הנשית" שלה. זה ספר חשוב בעיניי שעוסק בנושא שמטופל מעט מדי. אני נהנית מהעבודה הנבנית לאיטה, מהשקט ומתשומת הלב שנדרשת לעבודת העיצוב של הספר, שהוא כמו עבודת רקמה גדולה בשבילי. 

במקביל אני מקדמת את העבודה האישית שלי בתחומי העיצוב והאמנות וממשיכה את "חומר נא", פרויקט הגמר שעשיתי בתכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר. בפרויקט עסקתי ביחסי הגומלין בין טקסטיל והנבטת מזון ביתית ובין היד המכוונת של האדם לבין כוחות הטבע, והוא הוצג בשנה האחרונה בביאנלה לעיצוב ואמנות במוזיאון ארץ ישראל. בתקופת הקורונה הפרויקט המשיך לצמוח במטבח שלי, שם הנבטתי במרץ כל מיני מזונות ותיעדתי את התהליכים על בסיס יומיומי. האינסטגרם שימש פלטפורמה לפרויקט הזה, ואני מקווה שבעתיד הקרוב הוא ייצא משם למקומות אחרים. 


שרון מורו, מטבח בפעולה (פופקורן, מלון, שעועיות ועדשים). צילום: שרון מורו

עיצוב בישראל
עיצוב גרפי
אוסף מוזיאון העיצוב חולון
קופסה שחורה | מדריך קולי
אם פספסתם את התערוכה "קופסה שחורה", או שמתחשק לכם לבקר שוב, אתם מוזמנים לסיור וירטואלי קולי בין המוצגים השונים במוזיאון.
להמשך »
ראיונות
השפעות של אוויר ומים
טל אמית
התערוכה "אופנה מכאנית - טווים סדר חדש", עוסקת ביחסי הגומלין שבין אופנה לבין מכונות. מידי פעם השילוב הזה יוצר דברים מופלאים ולא צפויים, פריטים שלא היו יכולים להיווצר אחרת. כאלה הם הפריטים של יינג גאו. ראיון עם מעצבת שרואה את המחר.
להמשך »
ארועים
שיתוף פעולה בין מוזיאון העיצוב חולון לבין מוזיאון העיצוב בלונדון
מוזיאון העיצוב חולון שביסס את עצמו בשלוש שנות פעילותו כאחד המוזיאונים המובילים בעולם לעיצוב ולתרבות עכשווית, משיק בימים אלה אוסף של פריטי עיצוב ומציין הישג נוסף בזירת העיצוב הבינלאומית: שיתוף פעולה בין מוזיאון העיצוב חולון לבין מוזיאון העיצוב בלונדון.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס