אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון 23
דצמבר 2020 - יוני 2021
הפרטים הקטנים שעושים אותנו
דורי אורין 10 יוני, 2021 /

הסיור הזה עוסק בדרך שאנו יוצרים חפצים והחפצים יוצרים אותנו. הוא עוסק בדרך שהחפצים שאנו יוצרים מספרים מי אנחנו ומתאר כיצד החפצים שסובבים אותנו מעצבים, בתורם, אותנו – את ההתנהגויות שלנו ואת תפיסתנו העצמית. הוא עוסק בצדדים הכמעט נסתרים של העיצוב ובדרך שהוא משפיע עלינו, כל הזמן.

האם חשבתם פעם למה אייקון של שיחה בוואטסאפ נראה כמו שהוא נראה? למה למזלג יש דווקא שלוש שיניים? האם היינו אוכלים מאכלים אחרים לו היו לו שתי שיניים או חמש? איך המדינה מגדירה מהם הערכים שחשובים לה גם כשהיא לא אומרת את זה במפורש? ומהם החומרים שמהם יוצרים אמנים או מעצבים את עבודותיהם החדשות? במהלך הסיור נראה כיצד אנחנו יוצרים את החפצים מתוך התרבות ומתוך התפיסות החברתיות שלנו, והחפצים בתורם, מעצבים אותנו.


אמקור (יצרן), אמקור 10, שנות ה־1960

הופעת המקרר, שהחליף את ארגז הקרח, אפשרה לשמור על מזון למשך זמן, לרווח את הזמן בין קנייה לקנייה ולשמור מזון מבושל, ובכך לשחרר, לכאורה, את מי שבישל וקנה מזון (הנשים) לתעסוקה אחרת. המקרר שמט את הקרקע תחת הטיעון כי על האישה להיות בכל יום בבית כדי לבשל, ובכך נטל חלק במהפכה לשוויון מגדרי. את מקרר אמקור 10 ייצרו במפעל אמקור בישראל החל משנת 1962. המפעל ייצר מוצרי חשמל ובית שונים בארץ, ומקווי היצור שלו יצאו עד כ־ 55,000 מקררים בשנה. בעיצובו של המקרר אפשר לזהות את השפעות העיצוב האמריקאי וסגנון ה־STRAEMLINE, שניכרים בצורתו, בידית שלו ובלוגו של אמקור.

 

אמקור (יצרן), אמקור 10, שנות ה־1960. צילום: איתי בנית


אילן מולכו (עורך), טיפוגרפיה עברית: קטלוג אותיות שימושי. בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 1980

מ־ 1980 ועד שפרץ המחשב לתחום העיצוב הגרפי, היה הספר הזה בכל משרד לעיצוב גרפי (לפני שקראו למקצוע תקשורת חזותית) והיה חלק בלתי־נפרד מהלימודים בתחום. 24 הגופנים )פונטים( שהופיעו בספר היו מגוון של צורות אותיות שמהן היה צריך להרכיב את עולם הטיפוגרפיה הישראלי. הספר לא רק הציג את הגופנים שהיו קיימים עד ליצירתו, אלא גם קבע באילו פונטים ישתמשו, כי הוא הגדיר את פלטת הפונטים הישראלית למשך שנים. כלומר, מצד אחד הציג הספר את ״תמונת המצב״ של הטיפוגרפיה העברית ומצד אחר הוא גם קיבע אותה כ״סטנדרט״ וחיזק את מעמדה.

 

אילן מולכו (עורך), טיפוגרפיה עברית: קטלוג אותיות שימושי. בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 1980. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


חברת הטלפון של קופנהגן (KTAS) ומפעל הטלפונים GN-Telematic GNT (יצרן), טלפון danMark 2, שנת 1983

טלפון זה היה משוכלל לאין ערוך לתקופתו לעומת רוב הטלפונים שהיו בבתים. הוא כלל מגוון פונקציות, כמו רינגטונים, שיחה אחרונה ושיחה מזוהה, אך השפופרת היא שמעניינת אותנו בסיור זה. טלפונים עם שפופרת (מילה מצחיקה, לא? מקורה במילה ״שופר״) קיימים כבר משנת 1896 . היום, גם כשלטלפונים שלנו אין שפופרות והם בסך הכול תיבות עם פינות עגולות שאפילו לא ברור מהיכן הקול שלנו נכנס אליהן, השפופרת חיה וקיימת – בשילוט רחוב, באייקון לשיחה בוואטסאפ, ואפילו בתנועה שחלקנו עוד עושים עם היד, שאומרת, ״אתקשר אליך״. כך יש חפצים שאפילו לאחר שמתו הם ממשיכים ומתקיימים בהוויה הציבורית.

 

חברת הטלפון של קופנהגן (KTAS) ומפעל הטלפונים GN-Telematic GNT (יצרן), טלפון danMark 2, שנת 1983. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


גלאון (יצרן), מאוורר שולחני, 1961

המאוורר הוא חלק מהניסיון שלנו להפריד את עצמנו מהטבע ולגבור על איתניו. החום לא יוכל לנו. בהמשך ירש המזגן החלוני את המאוורר, ואחריו הגיעו המזגנים הדירתיים והקניונים הממוזגים, שמשתלטים על מרכזי הערים, הנתונים לשיגיונות מזג האוויר. אבל כפי שאנחנו מנצחים את הטבע, הוא מנצח אותנו. מלבד הנזק האקולוגי הנובע מהשימוש במיזוג אוויר, המזגן והמאוורר מצמצמים את מרחב המחיה שלנו. אנחנו יכולים ״לשרוד״ רק באקלים הממוזג, וכל מה שנמצא מחוץ לאזור הממוזג כאילו אינו קיים.

 

גלאון (יצרן), מאוורר שולחני, 1961. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: אלעד שריג


אוטוטו (דני גסנר ואורי סעידי), אגרטל מסיבת התה, 2005

במקור נוצר האגרטל ממוצרי קרמיקה שהיו בסטודיו אוטוטו, רדי מייד. אבל הרדי מייד הוא תמיד חלק מנוף תרבותו. הוא עשוי חפצים שקיימים בסביבתו של המעצב או של האמן. לו גסנר וסעידי חיו באנגליה, האגרטל הזה היה נראה אחרת, אולי עשוי שאריות של כלי חרסינה מתוצרת וודג'ווד, ולו חיו בהולנד, אולי מספלים וקערות מדלפט. סטודיו אוטוטו נמצא בישראל, ולכן האגרטל שלו הוא אגרטל של קרמיקה מקומית, שבמקרה הזה היא אוסף אקלקטי למדי של חיקויים של מוצרי קרמיקה ממקומות אחרים בעולם.

 

אוטוטו (דני גסנר ואורי סעידי), אגרטל מסיבת התה, 2005. צילום באדיבות אוטוטו


נטפים, 1996 ,PCJ Online

המצאת הטפטפות שאנו מכירים בידי שמחה בלאס ב־1959 היא דוגמה להשפעתם של התנאים הסביבתיים על המוצרים שאנו מייצרים בישראל, שלא בורכה בגשמים רבים. לאורך שנים נעשו ניסיונות לייעל את ההשקיה באמצעות טרסות לעצירת גשמים או תילי האבנים הנבטיים, ששימשו לקצירת טל. הצורך ״להפריח את השממה״ והמחסור במים להשקיה הובילו להמצאת הטפטפת הישראלית. פעמים רבות היא מדגימה כיצד ״המוח היהודי״ לקח מוצר קיים – מצינורות חרס סיניים ועד צינורות פלסטיק בגרמניה – והצליח להמציא אותו מחדש.

 

נטפים, 1996 ,PCJ Onlineמתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


גבריאל ומקסים שמיר, יעקב צים, סדרה ב' של הל״י – סדרת הדמויות, 1959

למדינה יש דרכים רבות להעביר מסרים בנוגע למה טוב ומה לא. אפשר להעביר זאת בנאומים של ראש הממשלה, בהטלת מיסים על מוצרים המוגדרים כמותרות, בעידוד פרסומי לרכישה של מוצרים תוצרת הארץ וגם באמצעות שני סוגי מוצרים שמנפיקה המדינה – בולים ושטרות. כך, לדוגמה, אפשר לראות בסדרת השטרות מהשנים 1969-1960 , כיצד המדינה מגדירה מיהם האנשים הראויים לזיכרון וממי נשאב דוגמה במהלך היומיום שלנו. בשטרות הללו אין אלו דמויות היסטוריות, אלא דמויות מייצגות מתוך הקולקטיב. אלו הם הנח״לאית העובדת בשדות ומייצגת את ההגשמה של הנוער; הפועל ומאחוריו המפעל, המייצגים את התעשייה הישראלית המתפתחת; המדען, המייצג את הגרסה הישראלית ל״גניוס היהודי״; ועל גבי השטר החשוב ביותר – שטר ה־50 – מוטבעים החלוצים המיישבים את הנגב. כך, באמצעות שימוש באקט יומיומי, המדינה מגדירה מהו סדר היום הראוי. בבחירה לא לשים דמויות ספציפיות, אלא דמויות מייצגות, אומרת מדינת ישראל של סוף שנות החמישים, בניגוד למדינות אחרות, לא הפרט – מפורסם ככל שיהיה – הוא החשוב, אלא הקולקטיב.

 

גבריאל ומקסים שמיר, יעקב צים, סדרה ב' של הל״י – סדרת הדמויות, 1959. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


אוטוקרס (יצרן), סוסיתא – דגם הקובייה, 1966-1959

הסוסיתא היא תוצר של החברה שהיא נוצרה בה. היא מקיימת את השאיפות של השנים שבהן נוצרה, היא מבוססת על עבודת כפיים עברית ויש בה את כוח ההמצאה היהודי. ייצורה של מכונית בארץ ישראל שילב יזמות וחדשנות, עם פוליטיקה ותרגילי מכס. השימוש בפיברגלס במקום בפח היה פתרון טכנולוגי ליצירת סדרות ייצור קצרות, אבל גם דוגמה לאופן שבו המוח היהודי חושב על פתרונות ״שלא היו כדוגמתם בעולם״ – גם אם כן היו כדוגמתם. היא הייתה ההוכחה כי ברצותנו, אין דבר שלא נוכל לייצר בעצמנו. הסוסיתא דרשה עבודת כפיים רבה, ובשנה שבה החל ייצורה – 1958 – נחשב הדבר לברכה. בחלוף השנים התערער מקומם של העבודה העברית, הפרוטקציות, הקומבינות והפיברגלס בזירה המקומית, והם הקנו לסוסיתא שם רע. הרצון לעשות הכול בעצמנו התחלף ברצון להיראות טוב ככל האפשר.

 

אוטוקרס (יצרן), סוסיתא – דגם הקובייה, 1966-1959. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: אלעד שריג


י. פרינצנטל (יצרן), סט סכיני גבינה וחמאה, שנות ה־1950

כמעט שאף פעם איננו חושבים על הסכו״ם שמשמש אותנו לאכילה, אך הוא תולדה של מאות שנות שכלול, שינוי ושיפור. כפי שמראה הנרי פטרובסקי בספרו ״חפצים שימושים״, לכל שינוי שנוצר בסכו״ם – מהפיכתה של סכין אחת למזלג בעל ארבע שיניים, ועד לקצהו המעוגל של הסכין החותך – יש סיבות שונות ומגוונות, התלויות במי אוכל, מה אוכלים ועם מי אוכלים. חישבו למשל על ההבדל בין אוכל סיני – שאמורים לאכול במקלות אכילה – לבין אוכל מערבי, המוחזק במזלג בזמן שנחתך בסכין. כאשר אנחנו מביטים בסט הסכו״ם הזה, אנחנו רואים בקלות את עברו הוורשאי, בעיטורים ובמבנה הלהב של הסכינים. זוהי דוגמה לאופן שבו ההווי המקומי ה״ישראלי״ הוא סכום התרבויות וההרגלים שהובאו מארצות אחרות.

 

י. פרינצנטל (יצרן), סט סכיני גבינה וחמאה, שנות ה־1950. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


חיים מורו (יצרן), סיכות דש לרגל יום העצמאות – קק״ל, 1973-1956

עיצוב: גבריאל ומקסים שמיר, יעקב צים, מעצב לא ידוע, מעצב לא ידוע, אסף ברג

דרך סיכות קק״ל קטנות אלו אפשר לחשוב על אחד הסיפורים הגדולים שלנו, על סיפור הזהות הלאומית שאנו יוצרים ודרכה את זהותנו אנו. את הסיכות קיבלו או רכשו מדי יום העצמאות או לרגל טקסים לאומיים אחרים. בענידת הסיכה על דש הבגד הצהיר העונד: ״אני חלק ממדינת ישראל״. דרך הסיכה הוא היה מתחבר לאנשים רבים אחרים, שכולם יחד הם ״קהילה מדומיינת״ – קבוצת אנשים שמתחברים יחד מעצם היותם ״ישראלים״. היותו ישראלי הייתה מגדירה את זהותו, מחשבתו ומעשיו. כך שיצירתם של דגלים, דרכונים – אבל גם סיכות או שירים – היא תהליך הדדי, שבו אובייקטים נוצרים על ידי אנשים כדי ליצור את הלאום, והלאום שנוצר מגדיר את האנשים המשתייכים אליו.

 

חיים מורו (יצרן), סיכות דש לרגל יום העצמאות – קק״ל, 1973-1956. צילום: שרון מורו


קל־קר עין כרמל (יצרן), תרמוס 5 ליטר, 1967 לערך

יש מוצרים ששמם המסחרי ייצג קטגוריית מוצרים שלמה. לטלפונים ניידים קראו ״פלאפון״, ופריג'ידר היה יצרן אמריקאי של מקררים. והקל־קר? מפעל קל־קר בעין כרמל ייצר ג'ריקן פלסטיק עטוף פוליסטרן, והג'ריקן נקרא על שם המפעל – ״קל־קר״. בסופו של דבר נקרא החומר עצמו בפי כל קל־קר (או ״קלקל״ אצל המשבשים). הקל־קר היה מוצר המזוהה עם טיולים ופיקניקים, עם כיבוש הארץ ברגליים ועם מימוש זכותנו ההיסטורית עליה, הלכה למעשה. בימים שלא היה בכל מקום סניף של ״ארומה״, הוא היה הדרך להבטיח מים קרים. הוא שייך לקבוצת החפצים ה״ישראליים״ כמו כובע הטמבל, הסוסיתא והסנדלים התנ״כיים. יצירת קבוצת חפצים המוסכמת על אנשים כמשותפת להם – ורק להם, היא חלק מהדרך שאנו מפרידים את עצמנו מאנשים אחרים ומזהים את עצמנו כאומה, כישראלים.

 

קל־קר עין כרמל (יצרן), תרמוס 5 ליטר, 1967 לערך. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


סטודיו פדואה דיזיין (אלכס פדואה וגלעד דוידי), גשושית בראשית – מודל ראשוני, 2012

אפשר לראות את גשושית בראשית גם כסוסיתא שנת 2020. היא משלבת בין חדשנות, יזמות ותעוזה לבין הצורך שלנו להיות ״הכי טובים״, ראשונים לכל העמים. המודל המעוצב שלה, המוצג כאן, רחוק מהחללית שנשלחה לירח בפועל כמרחק מכונית ה״סברה״ ממכונית הסוסיתא. אבל החשיבות של בראשית, כפי שגם אומרים יוצריה, היא לא בשאלה אם הצליחה לנחות על הירח או לא, אלא בחיזוק העניין במדע ובטכנולוגיה. הניסיון של בראשית מקנה את התובנה שנחיתה על הירח נמצאת בטווח ידה של החברה הישראלית. שישראל היא חלק מקבוצת העילית של המדינות הטכנולוגיות, והופכת אותנו לחברים הגאים יותר בזהותנו הלאומית. בכך היא דומה ל״מכונית הישראלית״, שגרמה לישראלים של שנות ה־ 60 להאמין ביכולתם ולחלום רחוק יותר.

 

סטודיו פדואה דיזיין (אלכס פדואה וגלעד דוידי), גשושית בראשית – מודל ראשוני, 2012. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


סטודיו קאהן (מיי ובועז קאהן), אוסף הרצל (מודל לתבניות, נסיונות גלזורה, מוצר מוגמר), 2013-2012

בדומה לאגרטל מסיבת התה של סטודיו אוטוטו, גם הפרויקט של סטודיו קאהן עוסק ברדי מייד ובאובייקטים הפשוטים הסובבים אותנו בישראל מרכיבים, מבלי שאנחנו שמים לב, את סביבת החיים שלנו. סדרת אובייקטים זו מתבססת על צעצועים זולים, שנרכשו ברחוב הרצל, ובאמצעות תרגום לקרמיקה ושילובים צורניים שונים הפכו לחפצי נוי עשויים קרמיקה. בפרויקט הזה מדגימים מיי ובועז קאהן את כוחו העצום של המעצב, את היכולת שלו לתרגם חפצים אשר לא היינו מקדישים להם כל תשומת לב ושווים שקלים בודדים, לכדי חפצים היוצרים אצלנו עונג ויזואלי והם נחשקים ובעלי ערך גבוהה.

 

סטודיו קאהן (מיי ובועז קאהן), אוסף הרצל (מודל לתבניות, נסיונות גלזורה, מוצר מוגמר), 2013-2012. מתוך התערוכה "קופסה שחורה", 2021. צילום: דור קדמי


--

דורי אורין מעצב וחוקר תרבות חומרית

* פורסם לראשונה במסגרת חוברת "מסלולים" בתערוכה "קופסה שחורה".

מוזיאולוגיה
אוסף המוזיאון
מחקר עיצוב
יום העיצוב האיטלקי | 2.3.17
מוזיאון העיצוב חולון נבחר לארח את יום העיצוב האיטלקי הבילנאומי, שצויין בפעם הראשונה. ב-2.3 התקיים במוזיאון מפגש חגיגי, בו התארחו שגרירת העיצוב האיטלקי קיארה אונידה (במרכז התמונה), שוקי שוורץ - מנכ"ל ובעלים של טולמנס וטל צור - מנכלי"ת וקריאטיב ב-iota
להמשך »
שיחה וחומר
Reddish | נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן
דיאלוג בין נעמה ועידן, שחיים ויוצרים יחד ביפו כמעט שני עשורים, על האופן בו הם חושבים באמצעות אובייקטים ועל חלומות משותפים.
להמשך »
כתבות
ירושלים: בצילה של הארכיטקטורה
אוריאל קון
ההצללה החיצונית של ירושלים העתיקה, מדגישה את היותה של העיר ישות מסתורית אחת - ובתוכה, הבתים האנונימיים, יחד עם רחובותיה הצרים של העיר, מתילים על עצמם צל עצמי.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס