אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון נוכחי
יולי-דצמבר 2021
הנשף שלא הכרתן/ם
יונתן אנגלר 17 אוגוסט, 2021 /

כניסה צדדית מרחוב סואן מובילה למדרגות צרות שבסופן אולם נטוש ומאובק. זרקור יחיד מאיר על רחבת הריקודים הריקה, שבעוד מספר שעות תתמלא עד אפס מקום בגברים, נשים וכל מה שביניהם. האולם ישנה את פניו, אורות צבעוניים יציפו את החלל וקול יכריז ברמקולים על פתיחת אירועי הנשף. אך לא מדובר בנשף האידילי שמתואר באגדות, בו בני אצולה רוקדים בארמון עם נסיכות בשמלות תפוחות לצלילי מוזיקה קלאסית. זהו אירוע מחתרתי שנולד ממחסור ומקושי – הנשף של הקהילה הגאה בניו יורק של המאה ה־20.

מקורה של תרבות הנשף של הקהילה הגאה ב״רנסנס של הארלם״, תנועה תרבותית ואמנותית שפעלה בניו יורק מסוף מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות ה־30. התנועה הוקמה על ידי אפרו־אמריקאים ולטינו־אמריקאים מהקשת הגאה וחגגה את המגוון התרבותי של הקהילות. האג'נדה של תנועת הרנסנס הופצה באמצעות כנסיות ועיתונים של הקהילה השחורה כמו ״הקול״ (The Voice), והארלם הפכה אט אט למרכז אמנותי ואקטיביסטי שקרא להילחם למען שוויון זכויות עבור המיעוטים במדינה.

בשנות ה־60 סבלה קהילת הלהטב״ק משיא של גילויי אלימות, שנאה ואפליה על בסיס יומיומי, תופעות שזכו להתעלמות מוחלטת מצד הממשלה והמשטרה. מתוך הקושי והרצון לברוח מהמציאות הקיימת נולד ״הנשף החדש״. לא היה מדובר במפגש חברתי עטור תקציב בארמון פאר, אלא באירוע מחתרתי שנועד לפתוח שער לעולם דמיוני שבו גם חברי הקהילה זוכים ליהנות משפע, עושר ואופנה עילית. בעוד הנשפים המסורתיים יועדו לבני המעמד הגבוה בלבד, הנשפים של הארלם ערערו על מוסכמות חברתיות הנוגעות למעמדות, פוליטיקה, מגדר ומין, והעניקו במה לבני מיעוטים שלא זכו להשמיע את קולותיהם באותה התקופה. השמועה על הנשפים נפוצה מפה לאוזן, והם הפכו לנקודת מפגש בין חברי הקהילה ולמקלט עבור בני ובנות נוער שנזרקו מבתיהם בעקבות הנטייה המינית או המגדרית שלהם.


צילום מתוך הסרט התיעודי ״פריז בוערת״, 1990.

בנשפים התחרו קבוצות שונות, שנקראו ״בתים״ (Houses), עבור פרסים ותהילה. הבתים שימשו כמשפחות אלטרנטיביות עבור חברי הקהילה: בראש כל בית עמדה אמא (Mother), דמות בוגרת יותר ובעלת ניסיון רב בנשפים, והיא כלכלה והדריכה את הילדים (Children), חברי הבית. הנשף היה בנוי מקטגוריות שבהן הציג כל בית את יכולותיו בתחומים כמו אופנה וריקוד באמצעות משחק במאפיינים מגדריים וחברתיים כמו גבריות (Butch) ונשיות (Femme). בסיום כל מקצה דורגו המשתתפים על ידי חבר השופטים, והזוכים קיבלו גביע או פרס כספי.

אופנה מילאה תפקיד משמעותי בעולם הנשפים בהארלם. בתוך אולמות נטושים, התהדרו משתתפי הנשפים בפאות נפוחות, איפור מוקצן ולבוש אקסטרווגנטי שהתאפיין בצבעים עזים, בדים נוצצים ועיצוב חדשני. מעצבי התלבושות התחקו אחר טרנדים שהוצגו בתצוגות אופנה ברחבי העולם ובתים רבים נקראו על שם חברות אופנה גדולות כמו סן לורן ובלנסיאגה. האופנה שימשה ככלי תחרותי אך גם כתירוץ להתלבש בשונה מחיי היומיום, וההשראה עבורה הגיעה מכל תחומי החיים: אופנה היסטורית, תרבות הפופ וכן אקטואליה ופוליטיקה.


קריסטל לה בייג'ה. אישה טרנסית ופעילה לזכויות הלהטב״ק, דמות מרכזית בתרבות הנשף של הארלם וראש בית לה בייג'ה. מתוך הסרט הדוקומנטרי ״המלכה״, 1968.

אף על פי שתפקידם העיקרי היה מפלט מן המציאות, שימשו הנשפים גם כאמצעי להתמודדות עם המצב הקיים. בתחילת שנות ה־80 ספגה הקהילה הגאה מהלומה קשה – מגפת האיידס שהתפשטה ברחבי ארה״ב והעולם זרעה פחד רב בקרב הקהילה והגבירה את ביטויי השנאה כלפיה. בהיעדר תמיכה מהממשלה והסברה יעילה למניעת התפשטות המחלה, הפכו הנשפים למוקד להפצת מידע, לבדיקות איידס ולהענקת טיפול רפואי. הנשף, שהגיע לשיא פריחתו באותה התקופה, הציל רבים מפני המגפה, עזר לרומם את רוחם של החולים וחיזק את תחושת השייכות בקרב חברי הקהילה.

עם התפתחות תרבות הנשף, אלמנטים רבים ממנה הפכו לנחלת הכלל וסייעו לקדם תהליך קבלת הקהילה בחברה. נקודת ציון משמעותית הייתה הקליפ ללהיט Vogue של מדונה, שיצא בשנת 1990 והכיר לעולם את ה־Voguing – סגנון ריקוד שנוצר באולמות הנשפים ככלי תחרותי בין הבתים השונים. Voguing הפך במהרה למונח מוכר בכל בית והשתלט על רחבות הריקודים בדיסקוטקים בכל העולם. הנשפים זכו לחשיפה בינלאומית ראשונה בסרט הקולנוע התיעודי ״פריז בוערת״ (במאית: ג'ני ליווינגסטון, 1990), שהציג את העולם הנסתר של קהילת הלהטב״ק בניו יורק ונחשב לאחד הסרטים החשובים ביותר של אותה התקופה.


״הנשף הוא הדבר הכי קרוב עבורנו לתהילה, עושר, פרסום ואור זרקורים.״ קדימון לסרט התיעודי ״פריז בוערת״, 1990.

בימינו זוכה תרבות הנשף לחשיפה מחודשת בפני קהל צעיר יותר בכל העולם בזכות סדרות כמו ״פוזה״, ״לג'נדרי״ ו״המירוץ לדראג של רופול״. מוטיבים שנולדו באולמות הנשפים המחתרתיים באמצע המאה הקודמת הופכים בשנים האחרונות לטרנדים בינלאומיים. המושג ״קאמפ״, לדוגמה, מתאר גישה שנולדה בנשפים של הארלם בשנות ה־60 ומתאפיינת באסתטיקה מלאכותית ומוקצנת לשם יצירת אירוניה ומתיחת ביקורת. בשנת 2019 הפכה אופנת ה״קאמפ״ הססגונית לנחלת הכלל כשנבחרה לנושא המוביל של השטיח האדום במט גאלה. 

הקולות שיצאו כנגד הקהילה הגאה במאה הקודמת עוד נשמעים ברחבי העולם, אך הכלים להתמודדות איתם השתנו בזכות אלה שהעזו לערער על הקיים ולהציע עתיד אחר. קהילת הלהטב״ק השתמשה בנשף כנשק ללחימה באי שוויון, והפכה אותו מאירוע בורגני של בני המעמד העליון לכלי מחאה שמשמיע את קולו של המיעוט. כך הפכו הנשפים המחתרתיים, שנוצרו כשביל בריחה מהמציאות, לכלי ששינה אותה.

תערוכות
עיצוב אופנה
הנשף
סיור אישי עם חיימה חיון בתערוכה פאנטסטיקו
מיה דבש
אתם מוזמנים לעבור בין העבודות של חיימה חיון ולהרחיב את הכתוב על קירות הגלריות בסיפורים מאחורי תהליך היצירה ומקורות ההשראה המתובלים בהומור ובקלילות האופיינים לו.
להמשך »
צורפות רכה | ראיון עם ענבל יצחקי
שירה שובל | ספריית החומרים
בחודש מאי האחרון, אנשי מפתח ומובילי דעת קהל בעולם העיצוב, התקבצו לשלושה ימים אינטנסיביים בחולון. במהלך ימים אלה, נחשפו ונפגשו האורחים עם כ-120 מעצבים ישראלים שונים מכל גווני הקשת של מקצועות העיצוב בניהן ענבל יצחקי.
להמשך »
כתבות
ד"ר אברהם מרגלית (1980-1916) איש חזון ועשייה
מיכל בן צבי שפיגל
בימים אלה אנו חונכים במוזיאון העיצוב חולון את גלריה מרגלית, ע"ש אברהם מרגלית – איש חזון ועשייה שפעל לקידום החינוך הטכנולוגי ולימודי העיצוב בישראל. ד"ר אברהם מרגלית, מחלוצי החינוך הטכנולוגי בישראל. הנחיל תשתית לתכניות הלימוד להכשרה מקצועית בחינוך התיכוני ובמוסדות האקדמיים ופעל רבות לקידום הקשר בין הכשרה טכנולוגית לתעשייה, ובין התעשייה לעיצוב.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס