אודות | צור קשר | עיתונות | הצטרפות | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גליון עכשווי
דצמבר 2016 - אפריל 2017
מבט רציני במשקפיים
תומס מלדונדו 30 ינואר, 2017 /

אנו עדים כיום לתפיסה רווחת לפיה הטכנולוגיה היא גורם חיצוני, המשפיע מבחוץ "על העולם בו אנו חיים". לפי תפיסה זו, הטכנולוגיה מגיעה אלינו ממרחקים, ומפלסת את דרכה מבלי שנשים לב, אל תוך החברה בה אנו חיים; היא מתקיימת מחוצה לנו, אך גם (ובמיוחד) בספירה גבוהה יותר, הממוקמת מעלינו.
אך טבעי הוא שדגש זה על מעמדה האוטונומי של הטכנולוגיה תרם, ברמה המעשית, לתפיסתה כבלתי נחוצה, ובהמשך גם לקידושה. כך נוצר הבסיס לדטרמיניזם טכנולוגי — קרי, לאמונה שטכנולוגיה היא הגורם לכל השינויים, האמיתיים או המדומינים, המתרחשים בחברה.
אך אמונה זו מתעלמת לחלוטין מעובדה ברורה למדי: הטכנולוגיה אינה כוח פראי ובלתי מרוסן המשתולל מעבר לגבולות החברה ולשליטתה. היא עצמה חלק מהחברה, והיא מעוצבת באופן משמעותי על ידי דינמיקות חברתיות, כלכליות, ותרבותיות. כלומר, הגורם שמשנה את העולם, לטוב או לרע, אינו הטכנולוגיה, אלא החברה עצמה.


עיניים תותבות, צרפת, המאה ה-19, זכוכית ועץ

וכשטכנולוגיה "יוצרת בעיות", כפי שקורה לדוגמה בהקשר הסביבתי, בסופו של דבר הבעיות מתחוורות כבעיות חברתיות, ולא כבעיות טכנולוגיות.
"הכול הוא עניין של טכניקה", כתב ההיסטוריון פרננד ברודל (Braudel), כנראה בהתייחס לעובדה שכל מעשה יצירה אנושי כולל תמיד, במידה זו או אחרת, גם מרכיב מלאכותי, רגע שבו אנו נזקקים לפרוטזה או למכשיר כלשהו שתפקידו להגדיל את פוטנציאל האופרטיבי והתקשורתי של פעולתנו.
אני אכן מאמין שדבריו של ברודל נכונים, לפחות במידה מסוימת. ניתן לדייק ולומר "הכול הוא טכניקה, מכיוון שהכול הוא חברה". או, להיפך, "הכול הוא חברה, מכיוון שהכול הוא טכניקה". בנקודה זו נשאלת שאלה נוספת העולה באופן בלתי מפורש. האם הזהות המוחלטת בין טכניקה לחברה, בין פעולה טכנית לפעולה חברתית, אינה מכסה על גרסה מעודנת יותר של דטרמיניזם טכנולוגי?
לדעתי האישית, חשש זה אינו מוצדק. ההכרה בעובדה שהטכנולוגיה נמצאת בכל מקום מכיוון שהחברה נמצאת בכל מקום, ושיחד עם זה החברה נמצאת בכל מקום הודות להימצאותה של הטכנולוגיה בכל מקום, אינה שווה לאמונה באוטונומיה של הטכנולוגיה, ואינה מצדיקה את הקביעה שטכנולוגיה היא הכרחית לשליטה בעולם. ההיפך הוא הנכון. הדבר שאני מתנגד לו הוא בדיוק תפיסת הטכנולוגיה ככוח אוטונומי, שכן תפיסה זו כרוכה באופן בלתי נמנע בדטרמיניזם טכנולוגי.
כמובן שעלינו גם לדחות, באותו אופן, את הרעיון של חברה בעלת אוטונומיה מוחלטת ביחס לטכנולוגיה, שכן ברור שהרעיון של אוטונומיה מסוג זה עומד בסתירה לעובדות. מי יכול היום לחלוק, מבלי להיתפס כמגוחך, על הקביעה שהתפתחויות טכנולוגיות משפיעות באופן משמעותי על סגנון החיים שלנו, על מערכות היחסים שלנו, ועל הערכים והאמונות שלנו? האם יש מישהו קל דעת דיו לטעון שהטכנולוגיה היא גורם שולי בחברה שלנו?


כלי זכוכית מלא במים, ששימש כזכוכית מגדלת, אנגליה, ראשית המאה ה-19, זכוכית

הנקודה אינה לקבל (או לשלול) את חשיבותה של הטכנולוגיה — עלינו לקבל אותה כמובנת מאליו — אלא לבחון האם הטכנולוגיה משחקת תפקיד נסיבתי ביחס לשינויים המתרחשים בחברה.
היסטוריונים ופילוסופים רבים של מדע וטכנולוגיה, ובמיוחד אלה המזוהים עם תאוריות של קונסטרוקטיביזם חברתי, שוללים אפשרות שכזו. לדעתם, הגורמים המרכזיים לשינויים המתרחשים בחברה מצויים בחברה עצמה, ולא בטכנולוגיה. עמדה זו מיוצגת בדרך כלל באמצעות האמרה הבאה: החברה היא הסיבה, והטכנולוגיה היא סוכן השינוי.
אך יש לציין שהטון של קביעה זו (למרות שבאופן כללי אני מסכים איתה), דורש מחשבה או הסבר נוסף. איננו יכולים להתעלם מהעובדה שמושגים כגון "סיבה" ו"סוכן" הם בעלי מסורת ארוכה בתולדות המחשבה הפילוסופית. חישבו לדוגמה על דוקטרינת "ארבע הסיבות" של אריסטו, ועל ההבניות המושגיות המורכבות של החשיבה הסכולסטית בימי הביניים בנוגע ליחסים בין סיבה לתוצאה, כמו גם על ההתייחסויות הלוגיות והאפיסטמולוגיות המתוחכמות של פילוסופים מודרניים לטיעון זה.
למרות שאינני מתכוון להתעכב על ההשלכות הפילוסופיות הטהורות של דטרמיניזם טכנולוגי, ברור שכל דיון בנושא זה יהיה קשה (או אפילו בלתי אפשרי), מבלי לקחת אותן בחשבון. טענה זו תקפה גם כשהמושגים "סיבה" ו"תוצאה" אינם נידונים באופן מפורש, או כאשר הם מוחלפים, במידת הצורך, על ידי מושגים מטאפוריים מבריקים יותר או פחות.
הבה נתבונן, לדוגמה, בנוסחה האהובה על תומכיו של הדטרמיניזם הטכנולוגי, שלפיה הטכנולוגיה "דוחפת" ואילו החברה "מושכת". אלה המתנגדים לה מאמינים, באופן טבעי, שהחברה היא ה"דוחפת" ואילו הטכנולוגיה היא ה"מושכת".
בנקודה זו עולה השאלה: האם איננו בטוחים ששתי הגרסאות האלו אינן תוצאה של אותה טעות — של האמונה שהיחסים בין סיבה לתוצאה הם תמיד לינאריים, חד־כיווניים, ובלתי הפיכים? האם המסורת הפילוסופית העוסקת בנסיבתיות שהוזכרה מעלה, לא הזמינה אותנו לעיתים קרובות, לחשוב על הבעיה — שעדיין לא נמצא לה פיתרון — של נסיבתיות מעגלית, או של שרשראות נסיבתיות?
בהקשר שבו אנו עוסקים, לא ניתן להתעלם משאלת המעגליות. שכן אם ניתן לטעון, כדי להמשיך ולהשתמש באותה מטאפורה, שבשלב מסוים הטכנולוגיה היא זו ש"דוחפת" והחברה "מושכת", הרי זה נכון באותה המידה שבשלב מוקדם יותר, החברה "דחפה" ואילו הטכנולוגיה "משכה".
במקומות אחרים, הגנתי על תפקידה המרכזי של החברה בדינמיקה של שינויים חברתיים, ואני ממשיך לתמוך בעמדה זו. יחד עם זאת, לא ניתן לתאר את היחסים בין החברה והטכנולוגיה, כפי שעושים לעיתים קרובות המצדדים בקונסטרוקטיביזם, כתהליך שבו יש נקודת מוצא — שהיא החברה — לצד יעד, נקודת שיא, או רגע של התגשמות — שהוא הטכנולוגיה. השביל המוביל מחברה לטכנולוגיה אינו מסתיים, ואין לו נקודת טרמינוס או תחנה אחרונה. מה ש"מושך" היום עשוי "לדחוף" מחר, ולהיפך. לאחרונה היינו עדים למספר נסיונות לתעד, באמצעות דוגמאות קונקרטיות, את האופן שבו, בהתבסס על מגוון מורכב של צרכים כלכליים, חברתיים, ותרבותיים, חברה מעודדת, ומנחה חידושים טכנולוגיים שונים בכל עידן ותקופה. מדובר בניסיונות להראות כיצד החברה "דוחפת" ומכריחה את הטכנולוגיה "למשוך".


מתוך התערוכה מבט על

למעט כמה יוצאים מן הכלל, המקרים שנחקרו בהקשר זה שייכים לתחום של מערכות מקרו טכנולוגיות, למשל בעבודותיו הידועות של ט.פ. יוז (Hughes) על תהליך החשמול של ארה"ב, או של פ. קנון (Canon) על מערכת הרכבות הצרפתית. באופן דומה, בספר חדש בעל השם המשמעותי: מעבר להנדסה: כיצד החברה מעצבת טכנולוגיה, בחר ויליאם פול (Pool) להתמקד, בין השאר, בהתפתחות של נשק גרעיני.
מערכות מקרו טכנולוגיות הן דוגמאות מצוינות אך גם גרועות מאוד של נכונות התזה שבה אנו דנים. אני אומר שהן מצוינות מכיוון שהקשר שלהם לחברה הוא כה ברור, שקשה לטעון שקשר כזה אינו קיים או שבמקרים אלה החברה כפופה לטכנולוגיה. כשאנו מתבוננים מקרוב במצבים אלה, ברור שמערכות מקרו טכניות הן למעשה מערכות מקרו של ניהול (ושליטה) חברתית.
מצד שני, אלו הן גם דוגמאות גרועות מאוד, בדיוק בגלל שהמובהקות שלהן מונעת מאיתנו לבחון מימדים ברורים פחות, אך חשובים באותה מידה, של היחסים בין חברה וטכנולוגיה, ולאפשר להם לתפוס את מקומם בהערכה הכללית שאנו מבצעים.
בכדי לפתח דיון הבוחן את מערכת היחסים הזו בדרך שונה ופשטנית פחות, הייתי רוצה לבחון את הולדתו והתפתחותו של מכשיר טכנולוגי שלמרות (או דווקא בגלל) גודלו הקטן ופשטותו, עשוי להמחיש ביעילות מימדים שאנו נוטים להתעלם מהם בהתייחסנו למערכות מקרו.
האובייקט אליו אני מתייחס הוא המשקפיים — אביזר שבמהלך למעלה מ־ 700 שנה מתווך בשקט את המגע החושי והתפיסתי עם המציאות עבור אלה הסובלים מקוצר ראייה, פרסביופיה (החלשות טבעית של כושר הראייה מקרוב), רוחק ראייה או אסטיגמטיזם.
כמובן שבחינה רצינית של משקפיים עשויה להיתפס כבחירה שאינה מאתגרת במיוחד עבור חוקרים המעדיפים להתמודד אך ורק עם אובייקטים מורכבים הרבה יותר. אך העובדה שמשקפיים הם לכאורה אובייקטים בנאליים (או שהם הפכו לכאלה בעבורנו) אינה סיבה מספקת להניח שאין להם משמעות היסטורית, או גרוע מכך, לסרב להכיר במקומם בדיון התיאורטי העכשווי בטכנולוגיה.
כפי שכותבת בנושא זה ההיסטוריונית לין ווייט (White): "ברור שאין אדם בעולם האקדמי עטור המשקפיים שיכול להיות גס רוח עד כדי הכחשתהעובדה שהמצאת המשקפיים תרמה לשיפור גורף ברמת ההשכלה, ותמכה בפעילות המחשבתית הקדחתנית שאפיינה את המאות ה־ 14 וה־ 15 ".


פורופטר, מכשיר לבדיקת חדות ראייה, 
תחילת המאה ה-20, צרפת, עץ, מתכת וכרום

הייתי רוצה להתחיל בהתייחסות לקשר ההדוק והמוכר היטב בין ההיסטוריה של המשקפיים להיסטוריה של העדשות. המצאת העדשות האופטלמיות (עדשות משקפיים) מהווה ללא ספק נקודת מפנה בהתפתחותם של מכשירים אופטיים. עדשות למטרות ראייה הובילו להתפתחות הטלסקופים הראשונים והמיקרוסקופים המורכבים. בנוסף, הם הובילו להתפתחות אופטיקה ברמת דיוק גבוהה — כלומר, לאותה מערכת של מכשירים ומתקנים שיצרו את הבסיס הטכני והמדעי למהפיכה התעשייתית בתקופה שבין המאה ה־ 14 למאה ה־ 18 . אלה הם המכשירים שבבסיס פריצת הדרך המדהימה שהובילה אותנו "מעולם ההערכות לעולם הדיוק", אם להשתמש בתיאור של א. קויירה (Koyré). זהו עולם שבו התבוננות מדוקדקת, מדידה מדויקת, וכימות מדויק הפכו לשלושת היסודות שבבסיס הסדר המבני והפונקציונאלי.
אך האם אין זו הגזמה לתת תפקיד כה חשוב למשקפיים בתהליך כינון העולם המודרני? האם איננו מפריזים כדי ליצור אפקט פרשני מסוים? לדעתי אין הצדקה של ממש לשאלות אלו. אני חושד שהן פשוט המורשת של מה שווסקו רונקי (Ronchi) הוקיע בכמה הזדמנויות שונות כ"קשר שבשתיקה" שקשרו "משכילים מקצועיים" (פילוסופים והיסטוריונים) בנוגע לעדשות ולשימושים שלהן. אותו "קשר של שתיקה" שג'יאמבטיסטה דלה פורטה (Della Porta) המבריק ניסה להפר כבר במאה ה־ 16 בספריו De Magia Generalis ו־ De Refractione.
מה שמדהים הוא שלמרות שעברו כבר מאות שנים ולמרות ההתקדמות האדירה שנעשתה, בינתיים, בתחום המכשירים האופטיים ובתחומים נוספים, עדיין קיימות תהיות לגבי חשיבותה ההיסטורית של המצאת המשקפיים — חשיבות היסטורית שאינה נוגעת רק להמצאת אובייקט שימושי בשם זה, אלא גם לידע המדעי והטכני שהוביל להמצאה (ואף הקדים אותה במובנים מסוימים). לצד זאת יש כמובן להזכיר גם את הידע והניסיון שנרכשו מיד בעקבות המצאה זו, וסללו את הדרך להתפתחויות בתחום מכשירים חדשים בתחום המחקר המדעי. בשלב שקדם להמצאהאנו יכולים לכלול את תרומותיהם של אלחזן (Alhazen), גרוסטסטה (Grossatesta) ורוג'ר בייקון (Bacon). בשלב שאחרי ההמצאה נכללות תרומותיהם של דלה פורטה (Della Porta), קפלר (Kepler) וגליליאו (Galileo).
אני מעדיף להימנע מהשאלה השנויה במחלוקת למי אנו חבים את חוב המצאת המשקפיים: לאנשי פירנצה, פיזה, או ונציה. כפי שידוע, אנשי פירנצה טוענים שהממציא היה סלבינו ארמנדו דליי ארמטי (Degli Armati). אנשי פיזה מתעקשים על אלסנדרו ספינה (Spina) והוונציאנים מתגאים באומן זכוכית או קריסטל בלתי ידוע מהאי מורנו.
כפי שכבר הזכרתי, מטרתי היא למצוא את התשובה לשתי שאלות שונות (ומנוגדות). השאלה הראשונה היא: מהו הקשר, גם אם הוא מקרי, בין התפתחויות בתעשיית הזכוכית או הקריסטל, או היכולת לספק את העדשות הנדרשות למטרות אופטות מסוימות, לבין המצאת המשקפיים?
שנית: איך ומדוע, בסביבות 1280, התעורר הצורך החברתי, הכלכלי, והתרבותי לתקן את בעיות הראייה של רחוקי הרואי — כלומר, של אלה הרואים היטב ממרחק אך לא מקרוב, ורק מאוחר יותר, בסביבות 1450, עלה הצורך לתקן את הקשיים של קצרי הרואי, כלומר אלו הרואים דברים מקרוב אך לא למרחוק?
ניתן לנחש באופן אינטואיטיבי ששאלות אלו מובילות אותנו היישר בחזרה אל השאלה שדנו בה מוקדם יותר, של מה "דוחף" ומה "מושך" ביחסים בין טכנולוגיה וחברה.
אני מעוניין להתמקד בשנייה שבין שתי השאלות, וזוהי בהחלט אינה משימה קלה. הקושי העיקרי טמון במצבנו הסובייקטיבי כגברים ונשים מודרניים. למעשה, אנחנו כל כך רגילים כיום לשימוש במשקפיים, ובסוגים אחרים של פרוטזות חזותיות מתוחכמות, שקשה לנו לתאר את חיי היומיום של אנשים בעלי קשיי ראייה לפני המצאת המשקפיים, אך שווה לעשות את המאמץ הנדרש.
סביר להניח שבימי-הבינים המאוחרים, חייהם של הסובלים מקוצר או רוחק ראייה היו, אם לומר זאת בעדינות, מאתגרים למדי. אך רחוקי הרואי סבלו פחות מקצרי הרואי, לפחות מאלה בעלי רמה בינונית־גבוהה של מיופיה (קוצר ראייה). הבה ננסה לבחון את תנאי החיים של הקבוצה השנייה. למרות שאנו יודעים היום לא מעט על חיי היומיום של אנשים בימי הביניים המאוחרים, כולל מנהגי הגיינה ואכילה, בגדים, תכשיטים, וקישוטים, מנהגי חיזור, חגיגות, מצעדים ותהלוכות, יש בידינו תעוד מועט לגבי אנשים שסבלו מקוצר ראייה קשה.
זהו נתון מפתיע, שכן הקושי של אנשים שסבלו מבעיה זו היה בוודאי ניכר לעין בתחום היחסים הבין אישיים. המסמכים המעטים שעוסקים בנושא, כולל מסמכים בהיסטוריה של הרפואה, כוללים רק אזכורים עקיפים לסובלים ממיופיה, שהם למעשה רמזים עמומים ואירוניים או סרקטסטיים שנבעו אולי מחוסר ידע או מרוע שלא הוסתר היטב. אכן, בעיה זו הוסוותה לעיתים קרובות בשם בלתי מדויק. כך לדוגמה, במסמכים של אנשים שאושפזו בבתי החולים של ימי הביניים, יחד עם החולים, הזקנים, היתומים, הקבצנים, המשוגעים והעיוורים, יש אזכור של קטגוריה לא ברורה בשם "כמעט עיוורים".
במי מדובר? הגיוני לשער שמדובר בין השאר באלה שסבלו מקוצר ראייה. למעשה, סביר להניח שרבים מהסובלים ממיופיה הגיעו בסופו של דבר לבתי חולים. ולמען האמת סביר גם להניח שהם היו בני המזל שבחבורה. במקרים הגרועים ביותר, נתפסו קצרי הרואי כגורמים בלתי רצויים שהוכרחו לגור מחוץ לחומות היישובים המבוצרים, כחלק מערב רב של אנשים מנודים ודחויים.


פורופטר, אנגליה, תחילת המאה ה-20, נחושת, ברזל

זה היה כמובן רק גורלם של אנשים קצרי רואי מרקע פשוט; בני המעמדות הגבוהים יותר חוו גורל אחר. בתרבות האריסטקורטית של חצר המלוכה, הטקסיות של המבט היתה חלק משמעותי ממערך היחסים הבין אישיים. קצרי הרואי הודרו מטקסים אלו, ולא יכלו להתנהל לפי קוד הנימוסים המקובל. משום כך הם נתפסו כאדישים, עגמומיים, קרים, מסתוריים ומבולבלים או לעיתים כגאוותנים וכמתנשאים.
כך שגם בלי קשר למעמדם החברתי, קצרי הרואי סבלו מיחס כללי של אדישות או גרוע מכך. הסלידה ואפילו העוינות שהיו מנת חלקם הובילו, במקרים מסוימים, לחשדות ולנטייה לייחס לקצרי רואי ולעיוורים כוחות מזיקים. העובדה שאדם קצר רואי רואה היטב מקרוב אך לא למרחוק התפרשה לא כפתולוגיה אופטית־פיזילוגית, אלא כסוג של התחזות לאדם עיוור מסיבות שהשתיקה יפה להן. עובדות אלו מספקות תמונה מהימנה, אם כי חלקית בלבד, של חייהם של קצרי הרואי בימי הבינים המאוחרים, שכן היה גם צד שני למטבע.
קצרי הרואי נטו לעבוד בכל אותם תחומי מסחר שבהם היה צורך בראייה טובה מקרוב — כמעתיקי כתבי יד, לבלרים, יוצרי קליגרפיה, חרטים, יוצרי מיניאטורות, מורים, סוחרים, מנהלי חשבונות, נוטריונים, שופטים, צורפים, טווים, אורגים, רוקמים, נגרים, בוני ארונות, סנדלרים, וחייטים.
רחוקי הרואי, לעומת זאת, נאלצו לעבוד בתחומים בהם היה צורך בראייה טובה למרחק ושימשו כציידים, חקלאים, רועים, מגדלי חיות, דייגים, חוטבי עצים, בנאים, כורים, מלחים, וחיילים. הקבוצה הראשונה, אם להשתמש במילותיו של לוסיין פבר (Febvre), היו "אנשי חממה" ששהו בסביבות מוגבלות ומוגנות, בעוד האחרונים היו "אנשי האוויר הפתוח" שחיו חיי כפר קרוב לאדמה.
ברור שבזמן שרחוקי הרואי עסקו בעבודות מסורתיות כגון השגת מזון וחומרים שונים והפצתם, וכן גם בעבודות בניין, קצרי הרואי עסקו בתחומים מגוונים שדרשו מומחיות גבוהה יותר. הם גם עסקו בתחומים סורתיים של מלאכת יד. אך חלקם, וביניהם אנשי כמורה כמו גם אנשים רגילים, היו עסוקים במנזרים ובאוניברסיטאות בפעילויות כגון כתיבה, קריאה, תרגום, והפקת ספרים.
אחרים (ולעיתים אותם אנשים) שהיו בעלי יכולות ארגוניות כנוטריונים או כמנהלי חשבונות שיחקו תפקיד חשוב בניהול האדמיניסטרטיבי (וגם הפוליטי) של עסקיהם של אנשי אצולה. בקצרה, אנשים קצרי רואי אלה יכלו למלא עמדות בעלות כוח.
כפי שידוע, המצאת המשקפיים קרתה בשני שלבים: בשלב הראשון, לקראת סוף המאה ה־ 13, התפתחו משקפים עם עדשות קמורות, שיכלו לפתור את בעיותיהם של רחוקי הראייה; בשלב השני, באמצע המאה ה־ 15, התפתחו העדשות הקעורות שתקנו את בעיית קוצר הרואי.
תהליך זה מעורר באופן טבעי את השאלה, מדוע היה זה הכרחי לחכות מאה וחמישים שנה כדי להתקדם משלב אחד לשני? כיצד ניתן להסביר את הפער הארוך בין שתי ההמצאות?
התומכים בדטרמיניזם טכנולוגי יתמכו כמובן בהשערה שהיה זה בשל העובדה הפשוטה שבעלי המלאכה־האופטיקאים לא יכלו לייצר את סוג העדשות השני לפני 1450. האם הטיעון הזה משכנע? רק בחלקו. איננו יכולים להתכחש לעובדה (שכן היא ברורה לגמרי) שבעלי המלאכה לא הכינו עדשות מסוג זה במשך תקופה ארוכה.
יחד עם זאת, קיים קונצנזוס כללי בין היסטוריונים של הטכנולוגיה שהידע שנדרש להפקת עדשות מהסוג השני לא היה בסופו של דבר שונה מאד מזה שנדרש להפקת עדשות לתיקון קוצר ראייה. בעלי המלאכה של ונציה, שהיו בעלי הכישורים הגבוהים ביותר בכל אירופה במאה ה־ 14, יכלו קרוב לוודאי להתקדם אחרי תקופה קצרה של ניסויים לייצור עדשות מהטיפולוגיה השנייה, מבלי להיתקל בקשיים עצומים. חשבו על רמת המומחיות הגבוהה שהגיעו אליה בטכנולוגיה של ליטוש, מירוק, והחלקת העדשות.


מתוך התערוכה מבט על

מה, אם כן, מנע מהם לעשות זאת? תשובה אפשרית אחת שנתנו כמה היסטוריונים של המדע היא שהמצאת המשקפיים לרחוקי הרואי הייתה תוצאה של צירוף מקרים נדיר בין שני גורמים: תובנותיהם של ה"מלומדים" האוקסוניים, אותם "פילוסופים של הטבע", רוברט גרוסטסטה (Grossatesta) ורוג'ר בייקון (Bacon) לגבי התכונות האופטיות של עדשות קמורות, ומצד שני, יצירת עדשות דומות על ידי האיטלקים ה"מעשיים", שהיו בעלי מלאכה.
במונחים מודרניים יותר, היינו יכולים לקרוא לקבוצה הראשונה "מדענים", ולשנייה "טכנאים". ואכן, ישנן הוכחות שתהליך הפיתוח הבו־זמני של "המלומדים" ו"המעשיים" נפסק במאה ה־ 14, ושהאשמה לכך מוטלת על האיטיות של "המדענים" לספק תאוריה של עדשות "קעורות" כפי שפיתחו במאה ה־ 13 לעדשות קמורות.
המסקנה הנובעת מהשערה זו היא שהתפתחות משקפיים לקצרי רואי הפכה לאפשרית רק כאשר "המלומדים" הצליחו לספק ל"מעשיים" תיאוריה של עדשות קעורות.
השערה זו מביאה אותנו חזרה לרעיון הישן ש"המלומדים", ולא "אנשי המעשה", הם הגיבורים המרכזיים של חדשנות טכנולוגית. זהו אותו רעיון שנמצא, יחד עם היפוכו, במרכז הוויכוח בנוגע לשאלה מי הוא הממציא האמיתי של, לדוגמה, מנוע הקיטור: המלומד דניס פפין (Papin) או תומס ניוקומן (Newcomen); המלומד ג'וזף בלאק (Black) או המלומד שהיה גם איש מעשה ג'ייימס וואט (Watt)?
אך יש גם להוסיף מיד, שלמרות שהפרשנות המובאת מעלה להמצאת המשקפיים לקצרי רואי היא מוטעית לפי דעתי, הטעות אינה נובעת מההנחות המובלעות ביחס לקשר בין מלומדים לאנשי מעשה, אלא מהיעדר בסיס היסטורי לטיעון עצמו.
לא ניתן להתווכח עם העובדה שבניגוד למה שקרה במאה ה־ 13, המלומדים לא התקדמו באותו הקצב כמו אנשי המעשה. משקפיים לטיפול בקוצר ראייה הופיעו לראשונה בסביבות 1450, בעוד שהטקסטים שהשלימו (או כמעט השלימו) את התיאוריה הכללית של העדשות מאת דלה פורטה, קפלר, ומאורליקו (Maurolico) פורסמו בתקופה שבין 1589 ו־ 1611.
אך דקויות פרשניות אלו, למרות שהן הכרחיות, לא מציעות עזרה של ממש במציאת התשובה לשאלה מהן הסיבות שהובילו, בהקשר חברתי והיסטורי מסוים, לדחיפות הגדולה יותר לפיתוח משקפיים עבור רחוקי הרואי ביחס לקצרי הרואי.
בכדי לתור אחר תשובה אפשרית, עלי לעצור לרגע בכדי להבהיר יותר לעומק כמה מהמושגים שבהם השתמשתי עד כה. דיברתי, כדי לפשט את הדברים, על קצרי רואי ורחוקי רואי, ולא התייחסתי כלל לקטגוריה החשובה של האמטרופיה, או הראייה התקינה — המתייחסת לכל אותם בני אדם שאינם סובלים מקוצר או רוחק ראייה. בעוד שהסובלים מקוצר ראייה ממשיכים לסבול ממצב זה (שעשוי להשתפר קלות או להידרדר עוד במשך הזמן) לאורך כל חייהם, רוב האנשים בעלי הראייה "הנורמלית" הופכים לרחוקי רואי אחרי גיל 45 או 50.
אם לחזור למטאפורה של פבר, ניתן לומר שבעוד שלפני המצאת המשקפיים קצרי הרואי היו תמיד "אנשי חממה", אנשים בעלי ראייה תקינה שהחליטו בגיל צעיר לעבוד באותם תחומים כמו קצרי הראייה, חוו שינוי דרמטי יותר עם הזדקנותם. בגיל הקריטי של 45 עד 50, "אנשי חממה" אלו הפכו לפתע ל"אנשי האוויר הפתוח". עבורם, החלק הקשה ביותר בתהליך זה היה הצורך למצוא דרכים חדשות להתפרנס. כך, לדוגמה, מתעתק של כתבי יד מצא עצמו לפתע נדרש ללמוד כיצד לצוד או לעבוד במכרה. אנשים בעלי ראייה תקינה שעבודותיהם התאימו גם ליכולות של רחוקי רואי סבלו פחות. אחרי הכול, הם כבר חיו ועבדו כאילו היו רחוקי רואי, ולכן לא היה דבר טראומטי בשינוי שחל בכישורי הראייה שלהם.


מתוך התערוכה מבט על

אך מה היה בדיוק היחס, באחוזים, במאה ה־ 13 וה־ 14, בין קצרי הראייה ורחוקי הראייה? קשה לדעת לבטח, שכן יש בידינו מעט מאד סטטיסטיקות, ואין לנו אף הערכה כמותית מהימנה. ייתכן שהדרך היחידה לקבל איזושהי אינדיקציה לגבי המצב היא להשוות אותו להווה.
בארצות מתועשות, מספר רחוקי הראייה גדול וממשיך לגדול בהתמדה, שכן זו בעיה הכרוכה בהזדקנות. אין זה מפתיע שבחברה כמו שלנו, בה תוחלת החיים עלתה לגיל 75 בממוצע, יש בעיקר אנשים רחוקי רואי וכמות קטנה יחסית של קצרי ראייה.
בימי הביניים המאוחרים, המצב היה שונה למדי. למרות שאין הסכמה מדויקת בין המומחים לדמוגרפיה היסטורית על תוחלת החיים במשך תקופה זו, ההערכות המהימנות והאופטימיות ביותר נעות בין 55 ל־ 60 שנה. כלומר, בעל הראייה הנורמלית שהפך לרחוק רואי בגיל 50-45 וסבל ממצב זה עד סוף חייו סבל למעשה במשך עשור אחד בלבד. ברור אם כך שביחס למצב העכשווי, מספר האנשים רחוקי הראייה היה קטן יחסית ביחס לקצרי הראייה.
בכדי לתמוך בהשערה זו, הבה ונבחן מה קורה בעולם כיום. רוברט נ. קלינשטיין (Kleinstein), אפידמיולוג המתמחה בראייה תקינה, מציע השוואה בין מדינה כגון ארה"ב בעלת תוחלת חיים ארוכה ומדינת עולם שלישי כגון האיטי, בה תוחלת החיים דומה לזו של ימי הביניים המאוחרים. התוצאות מדברות בעד עצמן: אחרי גיל 45 , 31% מהאוכלוסייה בארצות הברית היא רחוקת ראייה, לעומת רק 16% מהאוכלוסייה בהאיטי.
הערכה זו והערכות נוספות מצביעות על אלמנטים מסוימים הרלוונטיים מאוד לשאלה שבה עוסקים. ניתן לשער שבתחילת המאה ה־ 14 , חלוקת העבודה הנוקשה בין מגזרים רבים החלה להשתנות עקב הצורך ההולך והגובר במוביליות חברתית.
צורך זה, יש לציין, היה מרכזי במחקריהם של החוקרים החשובים ביותר של ימי הביניים — וביניהם רודולף שטדלמן (Stadelmann), צ'רלס הסקינס (Haskins), מרק בלוך (Bloch), ג'ורג' דובי (Duby), ג'ואקינו וולפה (Volpe), ואובידו קפיטני (Capitani) — שכל אחד מהם, בתורו, היה מעורב בזיהוי הגורמים שהובילו למשבר ולתהליכי בנייה מחדש בימי הביניים המאוחרים.
הפרספקטיבה של חוקרים אלה, שניסו לנתץ את התפיסה של אותה תקופה היסטורית כסטאטית וקפואה, היא בדיוק אותה הפרספקטיבה שמאפשרת לנו לבחון את היחס בין חלוקת העבודה ובעיות ראייה. כל הגורמים מצביעים על האפשרות שבשלהי המאה ה־ 13 ובמאה ה־ 14, השיטה המסורתית של חלוקת כוח העבודה בהתאם ליכולות הויזאוליות של אנשים לראות דברים מקרוב או מרחוק כבר לא נתפסה כדרך המתאימה ביותר להתמודד עם השינוים החברתיים שקרו לאט (אך באופן החלטי).
אך גם מפרספקטיבה חדשה זו, נותרת השאלה: מדוע המצאת המשקפיים לרחוקי רואי נתפסה כעדיפה ביחס להמצאת משקפיים לקצרי רואי? אני משוכנע שעדיפות זו לא היתה תוצאה של בחירה שרירותית או מקריות בהתפתחות הטכנולוגיה, אלא נבעה מהשינויים (או מהתקווה לשינויים) בארגון הכללי של חלוקת העבודה.
בסופו של דבר, המטרה הייתה לאפשר לאנשים בעלי ראייה תקינה, שעסקו בפעילויות שבהם ראייה מקרוב הייתה חשובה, להמשיך בעבודתם בעזרת משקפיים, גם אחרי שהתבגרו ונטו להפוך לרחוקי רואי.
היה זה איפה ניסיון למנוע מאלה שהפכו זה מקרוב לרחוקי ראי לעבור לתחומי עבודה אחרים בהם ראייה מקרוב לא הייתה הכרחית. התוצאה של תנודות קודמות מסוג זה היתה הרסנית, שכן היא גרמה להעדר יציבות והמשכיות.
מעבר לכך, השאיפה המגולמת בפרויקט זה היתה גם לאפשר לרבים שיכלו לעבוד רק במקצועות שדרשו ראייה מרחוק לעבור לתחומים שדרשו ראייה מקרוב.
באופן טבעי, הדחף לארגן מחדש את חלוקת כוח העבודה נבע מהצורך לספק מענה לדרישות חדשות שהפכו משמעותיות יותר ויותר בחברה של ימי הביניים המאוחרים. דרישות אלו כללו את הצורך בפעילויות המבוססות על ראייה מקרוב, כלומר עבודות שכללו פרוצדורות מדוקדקות ומדויקות.
הדרישה לכוח אדם גדול יותר של "פקידים" נבעה ממספר התפתחויות, וביניהן עלייה ברמת האוריינות של אנשים צעירים ובעלי מלאכה, התפתחות מערכת החינוך והאוניברסיטאות וכן גם מערכות של ראיית חשבון, הנהלת חשבונות ופעילויות נוטריוניות, צמיחת המסחר הבינלאומי, התפתחות תעשיית הטקסטיל, וההתקדמות בפיתוח של מוצרים מכניים כגון שעונים וכלי נשק.
כך משמש הדיון בהמצאת המשקפיים דוגמה כיצד החברה "דוחפת" והטכנולוגיה "מושכת". אך אני רוצה גם להראות שטכנולוגיה — ברגע שהיא מתבססת — מתחילה "לדחוף", בזמן שהחברה "מושכת".
אני ער לעובדה שתהליך זה אינו לינארי כפי שרבים היו רוצים לדמיין. במקרה של משקפיים, ישנו גורם נוסף המסבך את פני הדברים. שכן בכל הנוגע לראייה המתווכת באמצעות מכשירים, או לראייה באופן כללי, תמיד קשה לזהות מהי הסיבה ומהי התוצאה. זוהי שאלה שגסטון בשלאר (Bachelard), בסגנונו המרומז, סיכם באופן הבא: "השימוש בזכוכית מגדלת משמעו שימת לב למשהו; אך האם אין תשומת הלב עצמה משמשת כמעין זכוכית מגדלת?"


פרופ' תומס מלדונדו (Tomás Maldonado) הוא צייר ומעצב ארגנטינאי ואחד מן המפתחים המובילים של "מודל אולם", תיאוריית עיצוב ידועה שפותחה בבית הספר לעיצוב שבאולם, גרמניה.

מלדונדו לימד פילוסופיה ועיצוב סביבתי באוניברסיטה של בולוניה וכיום מכהן כפרופ' לעיצוב סביבתי בפוליטכניקו של מילנו.


מאמר זה נכתב לראשונה עבור סדרת ההרצאות: Sapere e narrare. L'uomo e le macchine (לספר ולדעת. האדם והמכונות), במרכז להיסטוריה ופילוסופיה של המדע בפירנצה, 19.11.99 , ופורסם לראשונה באנגלית בכתב העת : Design Issues ,Volume 17, Number 4, Autumn 2001.


המאמר מופיע בקטלוג התערוכה. למידע נוסף ולרכישת הקטלוג >

 

אז מה זה מוזה
מיה דבש
תחת הכותרת "Muse - השראה באופנה עכשווית" התקיים לאחרונה כנס האופנה חולון ועסק בפנים השונים של השראה.
להמשך »
סיפור אופנתי | המחלקה לעיצוב אופנה ויצו חיפה 2016
עדי המר
בתצוגת האופנה השנתית של המחלקה לעיצוב אופנה בויצו חיפה העמידו השנה את הנרטיב במרכז. סימנו כמה פרויקטים מעניינים שהיוו שילוב של סיפור וביצוע מוצלחים במיוחד.
להמשך »
כתבות
מחוגות, פיות וסבתות אורגות | בוגרים 2014
מור לרון
בבית הנסן בירושלים התקיימה התצוגה של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בראשות תמרה יובל ג'ונס.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס