קולקציית טופקפי 1989

הקשר בין השם טופקפי לבין מקור ההשראה הוא אסוציאטיבי שכן הקולקציה מבוססת על רקמה מסורתית מאזור סינד שבדרום פקיסטאן.
אחד המאפיינים הייחודיים לרקמת סינד הוא מוטיב ה"שישא" (בהינדו: מראה/זכוכית) או ה"אבלה". המשלב באמצעות תכי לולאה בחוטי רקמה מטאליים, מראות קטנות בתוך הבד.

הרקמה יוצרת קונטור רקום מסביב למראה ומדגישה את נוכחותה. לפי האמונה העממית, המראה משמשת כהגנה מפני הרוח הרעה. רקמת ה"שישא" היא גיאומטרית, עם נטייה חזקה לסימטריה, והמוטיבים הדקורטיביים שבה מאופיינים בשמונה צלעות ומייצגים את פרח הלוטוס. צבעי הרקמה עזים ומלאי חיים והיא נעשית בטכניקה העוברת במשפחה מאם לבת. הרקמה משמשת הן כקישוט והן כאמצעי לזיהוי הסטאטוס של הלובשת.

רקמת ה"'שישא" קסמה ללאה גוטליב והיא חיפשה פתרון טכנולוגי שיעניק תוצאה דומה, ללא שימוש במראות ומבלי לוותר על הברק וההשתקפות האופייניים לרקמה זו. הדפס כסוף בעל נפח המדמה מראות קטנות הקנה לרקמה אפקט כשל מראות הזכוכית המסורתיות. להדפס זה שתי ואריאציות שונות: מבריק ומאט. ה"מראות" הבלתי שוות בגודלן מחזקות את התחושה שזו עבודת יד.
שני דגמים מתוך קולקציה זו הוצגו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו־יורק בתערוכה 1994(Orientalism: Visions of the East in Western Dress) לצד יצירות אופנה של גדולי מעצבי האופנה - איב סאן־לורן, אוסקר דה לה רנטה, רלף לורן ופול פוארה.

צילום: יעל אנגלהרט