אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
| שלח אימיל |
 
 
מגזין
לייפות את המציאות
שירה קימל
אז מדוע התחלנו לחשוב בעיקר על פונקציה ופחות על יופי? ולמה ״הדבר הנורא ביותר שאפשר להגיד על יופי הוא שהוא בעיני המתבונן״. זגמייסטר מייפה את המציאות
להמשך »
פעם בשבוע
Piece per week הוא יוזמה מעניינת של חברי סטודיו "גרופה" - שלושה מעצבי מוצר צעירים, בוגרי המכון הטכנולוגי בחולון.
להמשך »
פיתרון ללא בעיה
מיה דבש
כששואלים את המעצב דאן רוזחארדה האם העבודות שלו הן עיצוב או אמנות הוא אינו מתבלבל לרגע. ראיון עם המעצב ההולנדי דאן רוזחארדה שמחבר בין טכנולוגיה לשירה.
להמשך »
...גיליון עכשווי
...כל הגיליונות

עקבו אחרינו
הרשמה לניוזלטר »
Facebook »
תערוכות > יוז'י כמכשף / אניה אהרונובסקי קרונברג

"איני יכול לחשוב כעת אלא שסמלים הם האדירים והעוצמתיים מבין כל הכוחות, בין אם נעשה בהם שימוש מודע על ידי אמני המאגיה, או באופן לא מודע על ידי יורשיהם, המשורר, המוזיקאי, והאמן". - ויליאם בטלר ייטס, כישופים, 1901

מעטים האנשים שאינם ערים למסתורין הטמון בבגדים, ל'חולצת מזל', לזוג נעליים 'קסומות', לקמע בעל סגולות מיסטיות או לבגד או חפץ שיש להם חיבור למזל טוב בלתי מוסבר, עד שהם נהפכיםלקמע או פֶטיש של ממש. אין כל ספק שבגדים יכולים להיות בעלי עוצמה ויכולת לחולל שינוי, הם יכולים להיות מיתיים וקסומים, ובעלי ערך סמלי ורוחני. אולם החיבור בין פריט לבוש לבין עולם הטרנספורמציה, הפולחן, והמופע הידוע כעולם המאגיה, טומן בחובו הרבה מעבר למה שנראה לעין.

מאגיה היא מערכת גמישה ונצחית שמרתקת ומבלבלת אותנו מאז שחר האנושות. מעולם לא היתה חברה חפה לגמרי מהכרה בכוחות הצללים, כוחות נשגבים מבינתנו, כוחות שאין ביכולתנו להבין לא באמצעות ההיגיון ולא באמצעות השכל. העלאה באוב, התמרה, זבח וטקסים ליוו את חיינו מאז ומעולם, וממשיכים ללוות אותנו גם היום. אנו זקוקים לעדויות החיצוניות הללו כדי להאמין. בדומה לזה, כדי שאופנה (כמערכת) תתפקד, אנו זקוקים למעשי פלאים, לפולחנים, למיתוסים ולהתגלויות, לחיזוי העתיד, ולזיקוקין די-נור סמליים כמו גם ממשיים. זאת משום שאופנה, כמו גם בגדים באופן כללי, בין אם הם חלק מהמערכת הקפיטליסטית ומוצגים על המסלול, או שהם חלק ממסורת עממית ולובש אותם שאמאן, הם רבי סתירות ולעתים מכוונים ישירות אל החלומות ואל התשוקות שלנו. מעצב אופנה, היום, הוא טווה הפנטזיות שלנו, מעין מרלין שמעביר אלינו את היכולת שלנו לשנות צורה. באמצעות מעצב האופנה אנו יכולים להפוך את הכמיהות ואת השאיפות הבלתי מודעות שלנו למשהו חומרי יותר, כמו בד, כמו לחש. את מעצבי האופנה החשובים ביותר שלנו ניתן לדמות לאלכימאים בני-זמננו, שבמיומנות רבה הופכים ביגוד סתם לאופנה.

Yohji Yamamoto at Design Museum Holon

ניתן לומר שחלק חשוב במסתורין של אופנה קשור למערכת היחסים האינטימית בין בגד וגוף. בספרו פצצה יקרה שלי (My Dear Bomb) כותב יוז'י ימאמוטו כי "ביגוד נועד, בסופו של דבר, ללבישה. הבגד גמור רק באותו רגע בו בן אדם חי ונושם לובש אותו, אדם שחווה את האהבה ואת העצב של כל רגע בזמן. באותו רגע בו הוא נלבש, רק אז ממלא הבגד את ייעודו".

בגד ללא גוף הוא חסר חיים, קליפה ריקה, בדומה למריונטה הממתינה למפעיל שלה שיפיח בה חיים ויגרום לה לרקוד. אך בגדים נטושים אלה משקפים את ההיסטוריה שלנו, והופכים לזכרונות ממשיים וגשמיים של ימים עברו, של התאהבות או אהבה שאבדה, אכזבות שחווינו, או נצחונות שנחלנו. הזכרונות נטווים אל תוך האריגים מהם עשויים הבגדים שלנו, ופרטי הלבוש האהובים עלינו
והיקרים לנו ביותר הם אלה שמרגישים בו-זמנית גם חדשים וגם ישנים.

בסרט רשימות של ערים ובגדים משנת 1989, המחווה של במאי הסרטים וים ונדרס ליוז'י ימאמוטו, נזכר ונדרס בבגד הראשון בעיצובו של ימאמוטו שהוא רכש. "כשהסתכלתי על עצמי במראה, הרגשתי כאילו זה אני, אבל יותר אני מכפי שהייתי קודם. והיתה לי תחושה מוזרה ביותר. לבשתי את 'החולצה עצמה' והרגשתי מוגן". ימאמוטו עצמו דיבר רבות על הרצון שלו למצוא את 'המהות' של החולצה, המקטורן, המכנסיים, תוך שימוש כמעט סוקרטי בביטוי, כאילו הוא טוען שבגד גשמי יכול להיות רק צל של הצורה האידיאלית שלו. כמו מכשף המסרב לוותר על נסיונותיו לזמן רוח ערמומית, ממשיך ימאמוטו במאמציו להעלות באוב את תמצית הביגוד בהתגלמותו. הבגד האידיאלי, על פי המעצב, הוא מעיל חם אותו לובש אדם בשיאו של חורף: "המעיל יפה כל כך משום [...] שלא ניתן לחיות בלעדיו, הוא נראה כמו חבר או בן משפחה [...] ומעבר לכך כאשר הבגדים עצמם מוטלים על הרצפה או תלויים על הקיר ניתן לזהותם - זהו ג'ון או טום, זה אתה". 

ימאמוטו מדבר על בגדים שעם הזמן הופכים לחלק מזהותו של הבעלים שלהם, ורבים הם הגברים והנשים שיכולים להעיד על אהבתם לפריט לבוש שגורם להם להרגיש מוגנים ובטוחים, בין אם זה מפני הרוחות הקרות המנשבות מן הים, או ממבטם הבוחן של אנשים אחרים. ברכישות המוצלחות ביותר שלנו הזכרונות כבר טוויים בתוך האריג ממנו עשויים הבגדים: זכרונות ישנים השייכים לבעלים החדש של הבגד. בגד חדש נחשק חייב לשאת הבטחה של עתיד לא נודע, עתיד שחוגג את נצחונו, ובה בעת לגרום לך לחוש מוגן ובטוח בכך שהוא מזכיר לך את עברך שלך. 

Yohji Yamamoto at Design Museum Holon

כשאתה מדמיין וחש את אביך במקטורן התלוי על מתלה בחנות לא-מוכרת, אומר ונדרס ברשימות של ערים ובגדים, או את אמך בשמלה שהיא מודדת לראשונה בסביבה הלא-אוהדת לעתים של תאי ההלבשה, מתאפשר לנו לחוות בדיוק את הסיפוק הזה, את השמחה והעונג של מפגש עם משהו חדש שהוא בה בעת גם ישן. נראה שהאהבה הנפוצה כל-כך בתרבות בת-זמננו לבגדים מיד-שנייה או לאסתטיקת הווינטג' פורטת על מיתר דומה, ובאופן דומה בגדים שהם, כביכול, ישנים אבל חדשים מעוררים בנו געגוע וכמיהה נוסטלגית לתקופה בה אנשים עדיין לא יכלו לקנות הכול ונאלצו לחיות חיים פשוטים יותר. כאשר מעצבי אופנה ולצדם הצרכנים נוברים בבגדים שנשכחו מזמן בחיפושיהם אחר השראה או שימוש, ונראה כי אנו, בארעיות חולפת זו של ימים זוהרים מן העבר, מתאבלים על ימים עברו אך בה בעת חוגגים את ההיסטוריה שלנו עצמנו ואת העובדה שחיינו. את חפצי התשוקה האלה ניתן אפוא לקרוא כמפה המובילה אל העבר שלנו, בו אנו מפיחים חיים חדשים.

ערכו הרב של יוז'י ימאמוטו עבורנו היום, אם כן, טמון בהיותו קוסם של זמן. באקלים תרבותי בו הכול זז בקצב גובר והולך, גישתו של ימאמוטו - גישה המתנגדת כמעט לשינוי - היא מרגשת. כפי שאמר המעצב עצמו בהזדמנויות רבות, לעתים תפקידו 'פשוט להמתין'. "אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא שעליי להמשיך לעשות את אותו הדבר, לשגר את אותו המסר, להזכיר לאנשים שאני עדיין כאן. ואז אנשים שאינם כה שבויים בשוק עשויים לחשוב, 'יוז'י תמיד עושה משהו יצירתי, הוא לא הולך בעקבות האופנה או הטרנד, הוא מעולם לא הלך בעקבות אופנה או טרנדים'. אולי אני יכול להיות כזה. אולי זה מספיק. להמשיך לצעוד בדרך שלי לבדי, בשביל עצמי, ולקוות שזה משפיע על האנשים שמטילים ספק". לדגש שמושם על הצהרה זו יש חשיבות רבה כיום. יוז'י ימאמוטו מציע חלופה לתעשיית אופנה הממוקדת כל העת בחדשנות. בסביבה בה שום דבר אינו יציב, ויכולת הסתגלות ונטייה וזיקה לשינויים זוכים למירב השבחים, ימאמוטו מייצג את החייל הבודד הזועק בעיקשות, לא! בגעגועים שלו לזמן שכבר חלף אנו יכולים לזהות את החששות שלנו מעתיד שהוא זוהר ובוהק. בנוסטלגיה שלו ושלנו אנו מגלים את צידן האחר של המודרניות ושל הקדמה, ואת הפער בין התפתחות מדעית וטכנולוגית לבין הלב האנושי שנדמה שהוא איטי יותר ממנה.

Yohji Yamamoto at Design Museum Holon

נוסטלגיה, וייסורי הכמיהה למה שהוא מעבר לאחיזתנו, הפכו, כך נראה, למגיפה של העידן המודרני. שכן, ככל שהמודרניות שועטת קדימה לעבר העתיד, ולא עוצרת ולו לרגע אחד, האופנה נעה לצידה, והארעיות של שתיהן מערערת ומושכת כאחד. את מקורו של יחסנו לזכרונות (חומריים) ולהיסטוריה ניתן למצוא ביוון העתיקה, בה מנימוסינה, אלת הזיכרון, היתה במקביל גם אלת החוכמה, ואמה של קליאו, מוזת ההיסטוריה. כך, הדגישו היוונים את העובדה שכדי שהיסטוריה תוכל להתקיים, אנו, בני האדם, חייבים להיות
מסוגלים לזכור; במלים אחרות, הזיכרון נתפס כתנאי מוקדם לחשיבה האנושית. אולם, בחברה המודרנית הקצב הגובר והולך של שינויים הביא לכך שהתפיסה שלנו בדבר מושג הזיכרון נעשית מורכבת ופרדוקסלית יותר ויותר. האחדות בין זמן לסובייקטיביות שהיתה מוכרת ליוונים, הפכה אצל האדם המודרני למנותקת. כאשר בוחנים באור זה את האובססיה של התרבות המודרנית עם זיכרון, ניתן לומר שהיא התפתחה כתוצאה ישירה מתחושת הניתוק שלנו. בעוד המודרניות שאפה לחגוג את ההמצאות והחידושים שלה כאוטופיים, הפילוסוף הגרמני תיאודור אדורנו ואסכולת פרנקפורט שכתבו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, כבר טענו שהתרבות הקפיטליסטית המודרנית פעלה כמחק של ההיסטוריה, וכתוצאה מהמהירות המואצת בה אנו חיים את חיינו אנו מתעלמים מהעבר שלנו, והופכים למעשה לחולי אמנזיה. נקודת מבט זו אינה מתיישבת, אמנם, עם האובססיה הגוברת שלנו לזיכרון ולנוסטלגיה, אלא אם זיכרון ושכחה אינם הפכים מנוגדים, והכמיהה שלנו למהותם של דברים, לאותנטיות, ולימים עברו הם הצד השני של המטבע שנושא את סמל הנשייה.

Yohji Yamamoto at Design Museum Holon

שוב ושוב חוזר יוז'י ימאמוטו על המנטרה, "דברים יפים הולכים ונעלמים מדי יום, הסתכלו עליהם, שמרו אותם, היזהרו, אל תמהרו יותר מדי. הביטו לאחור". בכמיהתו להאט את הזמן, ותוך התייחסות לרוח הוואבי-סאבי, המושג היפני בדבר יופי שמקורו במסורת הבודהיסטית ובראיית הארעיות, אי-השלמות, ואי-ההשלמה של דברים, דוחק בנו יוז'י ימאמוטו להבחין ביופי השקט והאילם שממתין בסבלנות שיגלו אותו. נדמה שהוא משנן את המלים מונו נו אוורה: שימו לב לפאתוס של הדברים, רחשו אמפטיה לחפצים סביבכם, היו
רגישים לאפמרה. אפשרו לכל דבר לקחת את הזמן הדרוש לו כדי לצמוח ולהתפתח; היו מודעים לרגעיות ולארעיות של הכול, והרשו לעצמכם מעט עצב וגעגועים על כך שחלפו. כמעין מרלין בן-זמננו, יוז'י ימאמוטו יודע שזכרונות יכולים ללבוש צורות שונות, שהם משנים את צורתם ללא הרף במחשבות שלנו. בניסיונו לעצור את הזמן, אך בה בעת להזכיר לנו שעלינו להשלים עם העובדה שהוא חולף, המעצב מספק הוכחות לאופיים הסותר של התשוקות שלנו, שתכופות בא לידי ביטוי באופנה עכשווית. לכן, אם נטען כי יצירה
בכלל ואמנות בפרט, בין אם מדובר בשירה, ציור, או עיצוב אופנה, יכולות להיות ביטוי עכשווי של עשיית קסמים, בדומה לעבודתם עתיקת היומין של מכשפים וקוסמים, אולי לא יהיה זה כל כך מופרך לטעון שהאמנים והיוצרים הגדולים ביותר שלנו הם המכשפים והקוסמים של התרבות שלנו. שהרי, כפי שמצוטטים דברי ויליאם בטלר ייטס בפתח מאמר זה, הסמלים בהם משתמשים אמני המאגיה הם הכוחות האדירים ביותר ברשותם. לפיכך, הסימנים בהם משתמש מכשף מודרני דוגמת יוז'י ימאמוטו ימשיכו להיות קשורים בקשר הדוק לחלומות ולתשוקות שלנו. כפי שמציין הספקן סר ג'יימס פרייזר (James Frazer) בעבודתו המכוננת על מאגיה, ענף הזהב, "[...] העוסקים במלאכת אמנות המאגיה חייבים שיהיו פרסונות בעלות חשיבות והשפעה בכל חברה הנותנת אמון ביומרותיהם המופלגות, ולא יהיה זה מפתיע אם בזכות המוניטין ממנו הם נהנים ויראת הכבוד שהם מעוררים, יגיעו חלקם לעמדות הסמכות הגבוהות ביותר על חבריהם התמים".

ונראה שבאותו אופן אנו ממשיכים לשאת את עינינו אל מכשפי התשוקות בני-זמננו כדי לקבל הכוונה והגנה. גבולות השכל והזיכרון שלנו נעים ללא הרף, אך על אף העמדה החילונית שלנו איננו מסוגלים להשתחרר מהצורך שלנו באשליות מאגיות. אבן החכמים האגדית של האלכימאים יכולה היום לכסות מגוון רחב של שאיפות, אולם החיפוש הנודע אחר סם החיים רלוונטי היום כתמיד. האתוס של יוז'י ימאמוטו, 'האט, הבט לאחור', ממשיך להדהד בנו, בין אם אנו ספקנים או רומנטיקנים, ועבודתו מזכירה לנו שלעתים הערך הרב ביותר של השלמות טמון בידיעה שדבר לא נותר לעד, שדבר אינו שלם ודבר אינו מושלם.

Yohji Yamamoto at Design Museum Holon

המאמר "יוז'י כמכשף" מאת אניה אהרונובסקי קרונברג הופיע לראשונה בקטלוג התערוכה "יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב חולון" (2012)

© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס