רכישת כרטיסים

התכנסות כמעשה צירוף

צילום: איתי בנית
קטגוריה: עיצוב וחומר

מתוך קטלוג התערוכה קיפולים  .5 132 איסי מיאקה

א. שמיכת טלאים

"אנו חיים כיום בחברה פרומה הסובלת מתוצאותיו של משבר כלכלי חמור… הגיע הזמן לאסוף את השברים ואת שאריות צריכת היתר; להטליא מהם שמיכה בעלת משקל, תוך שימוש ביצירתיות שלנו כדי לתפור כסות המייצגת חזון אחד בעל אינספור גוונים."

לי אדלקורט, "התכנסות: מחשבות על עיצוב ביתי", קיץ 2015

החזאית וחוקרת המגמות בתחום העיצוב לי אדלקורט (Edelkoort), מציגה שורה ארוכה של מלאכות ואופני פעולה מעולם הטקסטיל והאופנה כשהיא עוסקת בעתידו של עולם העיצוב, ביניהם "תפור", "מרופד", מוטלא", "מקופל", "עטוף", "מרובד", "רקום" ו"סרוג". אם ננסה לעמוד על המכנה המשותף לכל אלה אפשר לנסות ולתאר אותו דרך הביטוי "היגיון רך" (Soft Logics) שטבע הפילוסוף הצרפתי מישל סר (Serre), כחלק מחיפושו אחר מודלים חדשים של מחשבה ופעולה (1). "הפילוסופיה שלנו חסרה קצת היגיון של בדים,"(2) הוא כותב, כשהוא נעזר בתכונות הבד על רכותו, גמישותו ואינסוף האפשרויות הגלומות בין קפליו, כדי להגדיר פרדיגמת חשיבה חדשה, דרך החוקיות של מבנה החומר.

מדוע נדרשת אדלקורט ל״היגיון הרך״ דווקא כאשר היא מבקשת לעמוד על אופיו ותפקידו של העיצוב בעת הזו? 
"זהו, אם כן, הזמן המתאים להתכנסות, לאיסוף ולחיבור מחודש בין אנשים בכדי לשקם את החברה ואת מארג חיינו" (3) היא כותבת ומשרטטת תמונה פסטורלית של התכנסות (Gathering), תהא זו בבחינת התקבצות ומפגש של ממש או בבחינת אופני איסוף והתכנסות של החומר לכדי יצירה של צורות חדשות.

מה טמון בו ב״היגיון הרך״ שביכולתו לשרטט אופק חדש של אפשרויות לחשיבה ולפעולה? מה יש בו שבאפשרותו לתת מענה בנוגע להשבת הסדר על כנו בחברה האנושית? מה יש בו ולא בהיגיון אחר שעונה על הצורך בהתכנסות של יחידים כמו בהתכנסות של החומר כמעשה צירוף, טלאים טלאים?

ב. קופסאות ושקים

"הבה נלמד לשאת ולתת בדרך של 'הגיון רך'…"

מישל סר (5)

מישל סר עוסק בתכונתו יוצאת הדופן של הבד להיענות לאינסוף אפשרויות ולו גם סותרות של תנועה והתנועעות. 
קופסאות קטנות יכולות להיכנס לקופסא גדולה, טוען סר, אבל הפעולה ההפוכה איננה אפשרית: הקופסא הגדולה לעולם לא תצליח להשתחל לאף אחת מהקטנות. הנה כי כן הגיעה לקיצה מידת הגמישות של הקופסא, על ההיגיון הקשיח שלה, היגיון ״המוציא מהכלל״, או/או. לעומת זאת באפשרותו של שק ארוג להתקפל ולהיכנס לשק אחר, אפילו אם הוא קטן ממנו. לאחר מכן אפשר לפרוש את השק מחדש ולהכניס לתוכו כמה מהשקים הקטנים כשהם מקופלים זה על-גבי זה. בניגוד להיגיון הקשיח של הקופסא, ה״היגיון הרך״ של השק מציע שלל אפשרויות: "אלה הם מרחבי ה'גם/וגם', שם כל דבר יכול לקרות. הבינארי מוציא מהכלל; 'הגיון רך' הוא ״לחשוב מבלי להוציא מהכלל״. (5)

״מבלי להוציא מהכלל״ הוא ההיגיון החל גם על גמישותו של הסריג, מעצם השאיפה של הבד לחזור מקימוט, קיפול ומתיחה למצבו הראשוני. כך גם נכונותה של יריעת העור לקבל את צורתה ואופייה מהגוף שתחתיה, להמשיך וללבוש צורה על כף הרגל, הגם שהתייצבה זה מכבר על-גבי האימום וקיבלה את צורתה כנעל. כזו היא גם מלאכת עיצוב הקפלים בבד, המתהווה על-גבי בובת הדיגום מתוך מגבלות החומר. תכונות הבד, וביניהן החוט הישר, המשקל ואופי הנפילה, מידת המתיחה, איכויות הכיווץ והקפלים הן שיקנו ליריעה את צורתה, במפגש שאפשר לתאר אותו כמשא ומתן נטול תנאים מוקדמים בין הבד לגוף.

זהו ה״היגיון הרך״ על שלל אפשרויותיו, כפי שאפשר לחלצו מתוך החוקיות של החומר. וכמו בחומר גם במחשבה: זהו ההיגיון הנושא ונותן. ההיגיון השואף להכיל ובה בעת להיות מוכל, המגלה ערנות ומתמסר לזה שבא עמו במגע, הממשיך להתעצב ולהשתנות, לקבל צורה ולגלות את עצמו מחדש בכל מפגש. ההיגיון המגלה גמישות ודרכי חשיבה ה"מתפתלים ומתהפכים ונמתחים ומתקפלים". (7)

הרעיון של גמישות כפרדיגמת מחשבה הופיעה למעשה בעולם העיצוב כבר ב-2008 במסגרת התערוכה "עיצוב והמחשבה האלסטית" שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. תערוכה זו, באוצרותה של פאולה אנטונלי (Antonelli), הציגה את פרי שיתוף-הפעולה בין מדענים למעצבים אשר עסקו יחדיו בחידושים מדעיים והמצאות טכנולוגיות המגלגלות אל פתחנו את העתיד הקרוב. "גמישות המחשבה, כשלעצמה תוצר של היכולת להסתגל לשינויים וההאצה קדימה," כותבת אנטונלי, "היא היכולת לשאת ולתת אודות שינוי וחידוש… זה אומר להיות מסוגל לאמץ את הקדמה בידיים פתוחות, להבין איך להפוך אותה לשלך." (6)

אולם, האם היכולת לשאת ולתת אודות שינוי וחידוש תספיק כדי להרחיב את גבולות הדיון לכדי שלל האפשרויות של מרחבי הגם/וגם, ״שם כל דבר יכול לקרות״? האם יכולת ההסתגלות לשינויים שמביאה עמה הקידמה יש בה כדי להדגים את דרכי החשיבה ״המתפתלים ומתהפכים ונמתחים ומתקפלים״ של ה״היגיון הרך״? והאם המפגש המיוחל בין עולמות העיצוב המדע והטכנולוגיה הוא שייתן מענה הולם להתכנסות שעליה אדלקורט מדברת? התכנסות של יחידים כמו בהתכנסות של החומר כמעשה צירוף, טלאים טלאים?

ג. אבני בניין וחוטים

"התפיסה הרווחת בקרב חוקרים בעלי שם בימינו היא שהעולם עשוי מ'אבני בניין': לא רק העולם שאנחנו יצרנו במו ידינו – עולם החפצים או הסביבה הבנויה – אלא גם עולמות הטבע, החשיבה והיקום בכללותו. ביולוגים מדברים על אבני הבניין של החיים, פסיכולוגים על אבני הבניין של המחשבה והפיזיקאים, של היקום עצמו".

טים אינגולד (7)

האנתרופולוג טים אינגולד (Ingold), שואל על ההיגיון שמתוכו נוצרים הדברים. כדי לדון בשאלה נדרש אף הוא לאבחנה בין שני טיפוסים של הגיונות חומריים שאפשר לזהותם לדעתי כ"היגיון קשה" מול "היגיון רך": אבני בניין וחוטים.

אינגולד טוען כי על-אף שכיחותו של ההיגיון אודות העולם הבנוי מאבני בניין, דווקא ההיגיון של החוטים כפי שבא לידי ביטוי במלאכות ההשחלה, השזירה והקשירה קדום יותר. כסימוכין הוא מביא את דבריו של גוטפריד סמפר (Semper) האדריכל הגרמני בן המאה ה-19 שטען כי מלאכות הסיב הן בין המלאכות העתיקות ביותר ומהן התפתחו שאר האומנויות, בכלל זה אף הבנייה. לעומת זאת, טוען אינגולד, המטאפורה בדבר היצירה של העולם מאבני בניין שהפכה כה מושרשת בחשיבה המודרנית לא הופיעה אלא באמצע המאה ה-19. באותה תקופה התפתחה האדריכלות של פנים הבית, החלו להיבנות חדרי-ילדים ומשחקיהם של הילדים החלו לנדוד מן החוץ אל חלל הבית תוך שהם מקבלים אופי אחר. בין המשחקים החדשים הופיע גם המשחק של בניית מגדל מקוביות, שהופץ בידי ציבור האדריכלים כמשחק הרכבה של אבני בניין לילדים.

"האם העשייה היא שאלה של הרכבה או של התפתחות וצירוף?" (7) שואל אינגולד ודן בהגיונות של אבני הבניין לעומת קשירת החוטים. הוא מראה כי בעוד שבמקרה של אבני הבניין מדובר בהרכבה של חלקים נתונים זה מכבר לכדי צורה מתוכננת מראש, במקרה השני מתהווה הצורניות של היריעה מעצם הפעולה של הקשרים הנכרכים זה בזה, במלאכת צירוף המתפתחת לאיטה. כזאת למשל היא מלאכתה של הסורגת המושכת חוטים מתוך פקעת וכורכת אותם יחדיו, לולאות לולאות, עד לכדי העמדתה של יריעת הבד. כזה הוא גם מעשה ידיה של הרוקמת המתרגמת את הסימנים שעל הבד לתכים צפופים ההופכים, זה לצד זה, לפני שטח חדשים. במקרים אלה מתפתחת הצורניות של היריעה מתוך מעשה הצירוף של מלאכת החוטים, כמו בהתכנסות של החומר לתוך עצמו. מעשה הצירוף הזה טומן בחובו אפשרות של צורניות חדשה העולה ומתעצבת מתוך החומר.

איך, אם כך, נראה היה עולם ״קשור״ שנשזר לולאה לולאה, במקום זה ה״בנוי״ שהורכב לבנה לבנה? שואל אינגולד. האם יש קשר בין חשיבה והתנהלות באמצעות ״היגיון של קשירה״ לבין תפיסה ״עגולה״ ומרובדת של העולם, לעומת התפיסה הבינארית שהולידה את החשיבה על כדור הארץ כעל "גלובוס קשיח שעל פני המעטפת החיצונית שלו חיים בני האדם"? (11) ובכלל, האם במעשה הצירוף, מעשה ההתכנסות של החומר, ניתן גם ללמוד על ההתכנסות האנושית?

ד. מעשה צירוף

"…למען האמת, רק מעטים יודעים על קיומו של מוח קטן בכל אחת מאצבעות הידיים, אי שם בין פרק השורש, הפרק המרכזי ופרק הציפורן… המוח-שבראש תמיד השתרך מאחור לעומת הידיים… הידיים הן שמבהירות לו את גישושי המישוש…".

ז'וזה סאראמגו (8)

אנו מורגלים לחשוב על מעשה הצירוף וההרכבה במונחים של חלק בתוך השלם, כביטוי לסידור המרכיבים הידועים מראש במסגרת מתווה מתוכנן, כמו במקרה של אבני הבניין. אולם מתוך מתווה שכזה נתקשה להעמיד צורניות חדשה, כזו שתמשיך להשתנות ולהתפתח. מארג שכזה, ייוותר בלתי גמיש. לעומת זאת מעשה צירוף שנולד מעצם המגע הבלתי אמצעי בחומר, כבעבודת הקראפט, בכוחו לכונן צורניות חדשה.

כזה הוא מעשה הצירוף של החוטים במלאכתן של הסורגת והרוקמת. ובדומה להן גם הנגר, הפועל על-פי ״היגיון רך״ של קשירה וצירוף בחומרים ה״עציים״ הקשים שלרשותו, מצרף קורות עץ אחת לשנייה כדי להרכיב חפצים, רהיטים ובניינים. כמו במלאכת החוטים גם הנגר קשוב למבנה העץ ולחוקיות הסיבים. הוא חותך, מנסר ומשייף את הקורות ללא הרף כדי לגלות את צורתן המבקשת להתהוות בחומר. שאלת צירופן של הקורות והתאמתן זו לזו אינה נתונה מראש אלא נידונה ומתחדדת דרך מגע היד בעץ וההקשבה לחומר תוך כדי העבודה והמלאכה, הלא היא מלאכת הצירוף. 

ואולי באפשרותו של מעשה הצירוף הזה, בבחינת ההתכנסות של החומר, לשמש השראה להתכנסות האנושית? התכנסות שתדגים את דרכי החשיבה ה״מתפתלים ומתהפכים ונמתחים ומתקפלים״ של ה״היגיון הרך״ ואת היגיון הקשירה הנשזר אט אט, לולאה לולאה; התכנסות שגבולותיה יוגדרו מתוך ההצטרפות יחדיו, מעצם גמישות המחשבה ומתוך הנכונות להתעצב מחדש מתוך המפגש; התכנסות שתדון בעתידו של עולם העיצוב דרך החידושים המדעיים והטכנולוגיים, אולם בה בעת תשאף להתכנס אל מקום קמאי שנשכח זה מכבר, המקום החש בבד והנוגע בחומר. אז אולי נוכל להיווכח, כפי שאדלקורט מציעה, עד כמה נוכח זה מכבר ה״היגיון הרך״ סביבנו בכל: נוכח בבדים ובבגדים, בחפצים, ברהיטים ובבתים. ההיגיון ה"תפור", ה"מרובד", ה"מקופל", ה"עטוף", יהיה אז בכל. 


הערות:

(1) לרעיון אודות ה"היגיון הרך" של מישל סר התוודעתי דרך מאמרה של פנינה ברנט (הערה מס' 5)
(2) Michel Serres, Rome: The Book of Foundations (1983), trans. Felicia McCarren, Stanford University Press, Stanford, CA, 1991, 236 (תרגום: יעל טרגן)
(3) לי אדלקורט, "התכנסות: מחשבות על עיצוב ביתי", קיץ 2015
(4) Michel Serres, Rome: The Book of Foundations (1983), trans. Felicia McCarren, Stanford University Press, Stanford, CA, 1991, 236 (תרגום: יעל טרגן)
(5) פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד", Textile Techstyle, כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר, גיליון 1 (סתיו 2009)
(6) Paola Antonelli, "Design and the Elastic Mind" (exh. cat.), New York: Museum of Modern Art, 2008, (תרגום: יעל טרגן)
(7) Tim Ingold, "Of Blocks and Knots: Architecture as Weaving", Architectural Review, 0003861X, Oct 2013, Vol. 234, Issue 1400, 26, (תרגום: יעל טרגן)
(8) ז'וזה סאראמגו, המערה, הוצאה הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, תרגום מרים טבעון, תשס"ד 2003. 61-63, כפי שמצוטט במאמר הבא: עינת לידר "הייקרפט, צורפות אקדמית – ממלאכת-מחשבת למלאכה נחשבת", פרוטוקולים – עיתון מקוון, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בשיתוף עם המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, אפריל 20


התערוכה קיפולים – .5 132 איסי מיאקה הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 03.07.2014 – 25.10.2014