מהבליץ לווג: יוזמות האופנה של הממשלה הבריטית
אם נתבקש לדמיין רגעים בהיסטוריה שבהם האופנה נוהלה בידי המדינה, ייתכן שנדמיין סגנון סגפני, פרקטי במיוחד, או כזה שמדגיש סממנים לאומיים. אמנם, בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה נוכל למצוא מקרה בוחן ייחודי. הכתבות הממשלה לשדה האופנה הובילו לשיפור הנראות של כלל הציבור, ואף סייעו בהצלת חיי תושבים רבים.
לתעשיית האופנה והטקסטיל בזמן המלחמה היו כמה תפקידים בולטים – הבסיסי מביניהם היה הנגשת ואספקת ביגוד לציבור הרחב, במיוחד בצל קשיים כלכליים והעדרם של חומרי גלם מסורתיים. מצד שני, האופנה שיחקה תפקיד מהותי בחיזוק החוסן המנטלי של הציבור, בשימור והעלאת המורל, יצירת תחושת אחדות בעם וקידוד הנראות האזרחית. החיים בזמן מלחמת העולם השנייה היו נתונים לשינויים ומהמורות רבים, והאופנה הסתגלה, התאימה את עצמה ועזרה לפתור את הקשיים השונים של החיים בתקופת המלחמה.
סיפורה של האופנה הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה הוא סיפור על לקיחת יוזמה ממשלתית ועל ניהול המתח שבין נראות ותועלת. הממשלה הבריטית, בהנהגת וינסטון צ'רצ'יל, השתמשה באופנה ככלי לתמיכה וסיוע לאזרחים אל מול קשיי החיים בתקופת המלחמה, כמו מתקפות על הערים הגדולות, והמחסור הקיצוני במזון וחומרי גלם.
כיצד עזרה האופנה לאזרחים להתגונן מפני הפצצות?
עם תחילת המלחמה בריטניה הופצצה באופן קבוע על ידי חיל האוויר הגרמני. מטוסים גרמנים חגו מעל הערים הגדולות וניסו לפגוע במטרות אזרחיות וצבאיות. בזמן ההפצצה אחת מדרכי ההתגוננות הייתה ירידה למקלט תת־קרקעי, שהייתה צריכה להיעשות בתוך זמן קצר, ולעיתים באישון ליל. צ'רצ'יל בעצמו היה טרוד מהעניין, וחשב על בגד שיסייע לאזרחים להיערך במהרה לשהות במקלט. הוא שאל את גזרת סרבל העבודה, שדרג אותה ויצר את חליפת הסירנה הראשונה – חליפה שנועדה ללבישה מהירה ולכיסוי הגוף באופן מלא. היו בה כיסים גדולים, שאפשרו לשאת את כל הפריטים הדרושים לשהות במקלט. צ'רצ'יל הרבה להצטלם בלובשו את חליפת הסירנה, במיוחד בפגישות עם בכירים מהמדינות השונות. היו לו כמה חליפות סירנה מבדים שונים, והמפורסמת שבהן עשויה בד קטיפה עשיר בגוון ירוק בקבוק.
הירידה למקלט לא הייתה דרך ההתגוננות היחידה מפני התקיפות האוויריות – בשעות ההפצצה היו נוקטים בטקטיקת האפלה (Blackout). האפלה הייתה כרוכה בכיבוי כל האורות במרחב העירוני, עימום פנסי הרכבים וכיסוי חלונות הבית בוילונות אטומים. ברחובות שררה חשכה מוחלטת. החושך הפך את ההליכה ברחוב למסוכנת – מספר תאונות הדרכים עלה באופן ניכר והנראות הנמוכה הובילה למעידות ונפילות רבות. גם לשינוי זה בשגרת החיים הופיעו התאמות במישור הביגוד והאופנה, שעזרו לאזרחים לנוע ברחובות החשוכים, ואף הצילו חיי אדם רבים. הממשלה הבריטית – בשיתוף פעולה עם חברות גדולות – פרסמה כרזות שעודדו את האזרחים ללבוש פריטים לבנים, שהחזירו אור בצורה מיטבית והגבירו נראותם של הולכי הרגל בשעות החשוכות.
לצד האזהרות, וההמלצה ללבוש לבן, ניתן היה לרכוש בחנויות סוגים רבים של פריטים וקישוטים שזהרו בחושך. הם היו עשויים חומרים זרחניים ובשעות הלילה היו פולטים אור עדין, שהיה עוזר בהגברת הנראות ובמניעת תאונות. בין פריטים אלה ניתן היה לרכוש כפתורים, פרחים דקורטיבים, צווארונים ושרוולונים (Cuffs), מקלות הליכה, פסי בד זוהרים שניתן להצמיד לבגד, ביגוד זוהר לחיות המחמד ועוד מגוון רחב של מוצרים זוהרים בחושך.
מה גרם למחסור הגדול באי הבריטי? ומדוע הקופונים לא פתרו את הבעיה?
המשוכה הגדולה של תעשיית האופנה הבריטית בשנות המלחמה הייתה המחסור הקיצוני בחומרי גלם, והקושי בהנגשת ביגוד לכלל האזרחים כתוצאה שלו. פרוץ המלחמה גרם למחסורים משמעותיים באספקת חומרים לתעשייה במדינות רבות. חלק גדול מחומרי הגלם וכוח האדם שנותרו תועלו לטובת המאמץ המלחמתי, כך שיכולות הייצור של העורף פחתו, ובמקומות מסוימים נאלץ העורף להתמודד עם כמויות מזעריות של אספקה.
מבין מדינות אירופה סבלה בריטניה מהמחסור החריף ביותר. בהיותה אי, בריטניה הסתמכה באופן מלא על סחר ימי לקיום כלכלתה, ונהגה לייבא יותר ממיליון טונות של סחורה מדי שבוע דרך הים, בעיקר מארצות־הברית וקנדה דרך האוקיינוס האטלנטי. במסע ימי זה, שרובו מתרחש באוקיינוס הפתוח, היו כלי השיט חשופים במיוחד למתקפה. למרות שלבריטים הייתה דומיננטיות בזירה הימית, ולאוניות המשא התלוו גם ספינות קרב ואף מטוסים אמריקאים, לגרמנים היה נשק שהיה קשה להתגונן מפניו – הצוללות הגרמניות המפורסמות הטביעו באופן ממוקד ושיטתי ספינות משא בדרכן לאנגליה. הדבר הותיר את בריטניה במצוקה קשה, עם כמות מזון וציוד שהלכה והצטמצמה ככל שהגרמנים מיקדו את מאמציהם בפגיעה בשרשרת האספקה לאי הבריטי. האימות הימי באוקיינוס האטלנטי הפך להיות אחת הזירות הקשות והחשובות ביותר במלחמה, מכוון שלבריטניה הייתה תלות מוחלטת בסחורה שהתקבלה דרך הים.
אספקת מוצרי בסיס לכלל האוכלוסייה דרשה מחשבה וניצול נכון של חומרי הגלם המועטים שנותרו. מדינות רבות ניהלו זאת באמצעות ויסות הצרכנות בשיטת הקיצוב. הקיצוב קבע כמה אספקה רשאים כל אדם או כל משפחה לרכוש בשדות המבוקרים כמו ביגוד ומזון, וסייע להבטיח את נגישותם לכל משק בית במהלך המלחמה. על פי רוב הושמה מדיניות הקיצוב בשיטת הקופונים, שחולקו לכל אזרח או משפחה, ונפדו לצד או במקום תשלום כספי עבור המוצרים השונים. כמעט בכל מדינה, שלקחה חלק במערכה, הונהג קיצוב באיזושהי תצורה. אמנם, כל מדינה אימצה דרכים שונות ליישם אותו והפעילה לצידו שיטות אחרות לוויסות תנועת חומרי הגלם והמזון.
המחסור בחומרי גלם באנגליה הוביל להתייקרויות משמעותיות. כוח הרכישה של אזרחים מעוטי יכולת לא הספיק בשביל לקיים שגרת חיים מצומצמת והדבר דרש פתרון ברובד הממשלתי. מדיניות קיצוב ראשונה הוכרזה בשנת 1939, שהגבילה את רכישת המזון באמצעות קופונים, והתירה שימוש בקופונים עודפים עבור רכישת פרטי לבוש. בחודש יוני 1941 הוכרזה מדיניות קיצוב חדשה, והונפקה מערכת קופונים שבה שדה הלבוש ושדה המזון היו מופרדים זה מזה.
שיטת הקופונים שנועדה להבטיח, שכל אזרח יוכל לרכוש את כמות הביגוד הבסיסית הנחוצה לו, משכה אליה ביקורת רבה ממספר סיבות. הראשונה מביניהן היא שהשימוש בקופונים נעשה לצד התשלום בכסף, ולא החליף אותו, כך שבעת רכישת פריט לבוש פדו את הקופונים לצד התשלום הכספי עבור המוצר. משמעות הדבר היא שגם לאחר הטמעת הקיצוב, לא התאפשר לאזרחים קשי־יום לרכוש את המצרכים הבסיסיים לקיום שגרת חייהם.
ספר הקופונים קבע את כמות המוצרים שניתן לרכוש, אך לא הכתיב סטנדרטים או קבע את איכות המוצרים, מה שהחריף עוד יותר את מצוקתם של העניים. אנשים בעלי יכולת רכשו עם אותם קופונים מוצרים משובחים שהחזיקו זמן רב, בעוד שבני המעמדות הנמוכים נאלצו להסתפק במוצרים רעועים. מוצרים באיכות ירודה שרדו פחות זמן ודרשו רכישות חוזרות של אותו פריט, דבר שלא התאפשר בגלל כמות הקופונים המקוצבת.
למרות שהשיטה החדשה נועדה למזער את השפעות פער המעמדות, בפועל ההבדלים הסוציו־אקונומיים נותרו משמעותיים ויצרו מציאות כואבת עבור האוכלוסיות החלשות. עניי בריטניה היו לכודים במצב העגום, שהם נאלצים להשקיע את מעט כספם במוצרים לא איכותיים, וכשאלה יתכלו, לא נותרו בידם קופונים ולא כסף בשביל להחליפם. כפתרון זמין, אנשים רבים ממעמדות נמוכים פנו לחנויות יד שנייה, שבהן לא נדרש לפדות קופונים עבור פרטי הלבוש השונים.
המחסור בבריטניה החריף לאורך המלחמה והדבר הוביל לצמצום כמות הקופונים שהוקצו לכל אזרח – כששיטת הקיצוב החדשה הושמה בקיץ 1941, קיבל אזרח ממוצע כ־66 קופונים (לשנה) לטובת רכישות בתחום הביגוד. בשנת 1943 כמות הקופונים לה היה זכאי הצטמצמה ל־36 נקודות רכישה, ובשנת 1945 אף ירדה ל־24 נקודות לאדם. כוח הרכישה שלהם מודגם בטבלה, המראה את העלות בקופונים של פרטי ביגוד שונים לנשים (כאמור הקופון רק זיכה באפשרות לבצע את הרכישה, אך לא כיסה את הרכיב הכספי).
| פריט לבוש | עלות בקופונים |
| מעיל מקינטוש מרופד (מעיל בד מצופה בחומר עמיד למים) או מעיל שאורכו עולה על 71 ס"מ | 14 |
| מעיל קצר או ג'קט שאורכו קצר מ-71 ס"מ | 11 |
| שמלה, שמלת ערב או שמלה מצמר | 11 |
| שמלה, שמלת ערב או שמלה מבד אחר | 7 |
| חולצה עם חצאית או טוניק התעמלות | 8 |
| פיג'מה | 8 |
| חצאית מחולקת או חצאית מלאה | 7 |
| כותונת לילה | 6 |
| אוברול או סרבל | 6 |
| חולצה, טי-שירט, ספורט טופ, קרדיגן | 5 |
| זוג נעלי בית, מגפיים או נעליים | 5 |
| בגדים נוספים כולל מחוכים | 5 |
| תחתונית, מכנסוני נשים או קומבינזון | 4 |
| סינר או שמלת סינר | 3 |
| צעיף, כפפות, כפפות חורף או מחמם ידיים | 2 |
| גרביים זוג | 2 |
| גרבי קרסול זוג | 1 |
מעבר לקופונים – תוכניות האופנה הממשלתיות
ממשלת בריטניה, שהייתה קשובה לביקורת וזיהתה את הבעיה, הובילה מהלך משמעותי לפתרונה – בשנת 1942 יצאה פקודת תועלת הנראות (Apparel Utility Scheme), שיצרה מהפך בביגוד האנגלי בזמן המלחמה. עיקר הפקודה היה להכתיב סט הוראות ייצור, שיבטיחו את איכות התוצר המוגמר, ויותירו את עלויות הייצור נמוכות דיה, כך שכל אזרחי המדינה יוכלו להרשות לעצמם רכישת ביגוד בסיסי.
כדי להבטיח את השיפור באיכות הביגוד, נבחר סט מצומצם של בדים שהותרו לשימוש תחת הפקודה. הרכבת רשימת הבדים המותרים נעשתה לפרטי פרטים, וכללה בשיקוליה מדדים רבים כמו משקל הבד המקסימלי, צפי ההתכווצות של הבד לאחר כביסה בחום, אחוז הסיבים הסינטטיים בבד, אחוז החומר שיש לייבא ממדינות זרות ופרמטרים נוספים. לכל בד שנבחר הוגדרו המוצרים שניתן לתפור ממנו, ואסור היה להמיר את השימוש בבד למוצר שלא יועד לו. הבדים שנבחרו היו עמידים ביותר, ואפשרו תפירה של פרטי לבוש שהחזיקו לאורך זמן. אלה היו בדים שניתן היה לנקות בקלות רבה, מה שסייע בשמירה על הבגד, ובהפחתת הצורך ברכישות חוזרות. מרבית הבדים היו מבוססים על עיבודים שונים של כותנה עם אחוז נמוך של סיבי ריאון (Rayon), סיב סינטטי אופייני לתקופה, או בדי פשתן שונים.
מטרה נוספת שהייתה לפקודת תועלת הנראות היא הסדרת פעילותה של תעשיית הביגוד האנגלית, שקודם לכן, לא הייתה מובנת באופן מערכתי, והתמקדה בתועלת האישית של כל יצרן. לפקדות תועלת הנראות קדמו תקנות נוספות שנועדו לארגן מחדש את התעשייה. אחת מהוראות אלה הייתה האיסור על יבוא פרטי כותנה, שנכנס לתוקף בשנת 1941, והוביל לשליטה של הממשלה בחלוקת חומרי הגלם למפעלים, והגביל את יכולת התנהלותם העצמאית. מפעלים שהסכימו להקדיש חלק משמעותי מכוחם לייצור בגדי תועלות זכו לפריווילגיות ותמריצים שונים, כמו תיעדוף גבוה בחלוקת הכותנה והגנה מפני גיוס הפועלים שעבדו באותם מפעלים. ההטעמה של פקודת תועלת הנראות בקרב היצרנים הייתה יחסית מהירה, וכבר ב־1942 מחצית מהביגוד שיוצר עמד בסטנדרטים של תועלת הנראות.
למרות הבשורה שהביאה עימה פקודת תועלת הנראות המחסור בחומרי גלם המשיך להחריף לאורך המלחמה, ולא היה ניתן להתמודד איתו באמצעות ויסות הפעילות הצרכנית בלבד. במהלך שנת 1942, לצד פקודת תועלת הנראות, יצאו תקנות פישוט הבגד (Austerity Measures) – סט של כללים ומגבלות על ייצור בגדים. בין אלה הוטלו הגבלות על אורכה של החצאית, שהגיע בערך עד קו הברך, ונפחה המקסימלי; אורך הג'קט, כמות הכפתורים המותרת, כמות הכיסים ואף נאסר על ילדים צעירים ללבוש מכנסיים ארוכים. כמו כן, הוטלו הגבלות על סוג החומרים, שהותרו לשימוש בייצור, למשל איסור על שימוש ברוכסני מתכת או כפתורים עטופי עור. המטרה הייתה לחסוך חומרי גלם באמצעות פישוט אלמנטים לא הכרחיים בבגד. מגבלות אלה נגעו גם לניצולת החומר בתהליך הייצור, וצמצום הפחת, ולכן גם השפיעו על סוגי ההדפסים שנבחרו לבדים – ניתנה העדפה להדפסים עם פאטרן (דוגמא) קטן, כדי למנוע מצב, שבו נאלצים לזרוק חומר גלם בגלל חיבור לא נכון בין חלקי ההדפס.
שמלת תועלת עם הדפס פרחוני, 1943.
בין נראות ותועלת
לצד הדאגה אודות איכות ונגישות הבגד, נעשה מאמץ לשדרג את נראותו. ממשלת בריטניה הבינה את חשיבותה של תחושת אופנתיות למורל הכללי, ושלא די בלהלביש את כלל האזרחים בבגדים איכותיים. ב־1942 לאחר הוצאת פקודת תועלת הנראות, וועד המסחר (The Board of Trade) פנה אל איגוד מעצבי האופנה של לונדון (Inc. Soc) בבקשה לעצב סטים של בגדים וחליפות העונים לדרישות תועלת הנראות, אך שומרים על רמה עיצובית גבוהה ומוקפדת. איגוד מעצבי האופנה של לונדון כלל את בכירי המעצבים בעיר, למשל צ'ארלס קריד (Creed), אדוארד מוליניו (Molyneux) ועוד רבים אחרים. הם עיצבו מספר גדול של בגדי־תועלת, ובהתאם למעמדם כמעצבי־על, הבגדים שעיצבו היו אלגנטים, מדויקים ותאמו את רוח התקופה. מתוך העיצובים הרבים שהכינו כ־32 עיצובים נבחרו והועברו לתהליך של ייצור המוני.
חליפות התועלת המעוצבות זכו לאהדה רבה בקרב העם וחובבי אופנה, ואף מגזין ווג (Vogue) שיבח את העיצובים על האלגנטיות המאופקת שהם הפגינו. ב־1942 חודדה פקודת תועלת הנראות ונקבע טווח המחירים בו ניתן למכור בגדי תועלת. אזרחי בריטניה לראשונה מזה זמן רב, יכלו להרשות לעצמם פרטי ביגוד נאים ומעוצבים, נוחים, עמידים ואיכותיים. סדרת המהלכים להטמעת פקודת תועלת הנראות שדרגה מאוד את איכותם ונראותם של הבגדים, ושיפרה את הנגשתם לכלל שכבות האוכלוסייה. רבים מעידים שהבגדים של אותה העת היו נעלים על פני ביגוד אנגלי שיוצר ערב המלחמה, היות שהעיצובים היו תוצר עבודם של מעצבי עילית, שתכנונם נגע גם בפרטים הקטנים ביותר. השימוש בחומרים איכותיים סייע ביצירת בגד שיחזיק לאורך שנות המלחמה ואחריה. העיצובים היו חסכוניים, מאופקים ואלגנטיים ותאמו את הסילואטה הנפוצה של תקופת המלחמה – חצאית קצרה ללא נפח וחולצה עם כתפיים מודגשים – אך הפרטים הקטנים, הגימורים והתיפורים שיקפו תכנון של מעצב המגיע מעולמות הקוטור.
במקביל למהלך של פקודת תועלת הנראות, יצא וועד המסחר בשנת 1942 בקמפיין Make-do and mend (להתמודד ולתקן). הממשלה קראה לאזרחים הבריטים לגלות תושייה ואחריות, ולנסות לתקן כל בגד, ולהשתמש בכל פיסת בד שברשותם. הקמפיין היה רחב יריעה – התפרסמו חוברות, וספרון שנשא את שם הקמפיין, בו כיכבה הדמות של Mrs. Sew and Sew (גברת לתפור). בספרון הוצעו דרכים יצירתיות, קלות, ויעילות כיצד לתקן בדים, לתפור פאצ'ים, ולהשתמש בשאריות בד בדרכים מקוריות. בבתי הקולנוע הוקרן לצד החדשות תשדיר מיוחד המדגים וממליץ על שימוש ביתי בשאריות טקסטיל. בין הרעיונות שהוצעו בסרטון היו עריסה מאולתרת לתינוק מבד ושני כסאות, שיטות ליצירת בובות ביתיות וקישוטים לבגד.
הקמפיין הצליח לפנות בתבונה לליבם של אנשים ולגייס אותם למאמץ באמצעות תחושה של מסוגלות אישית ומעורבות פטריוטית. רוב הנשים באותן שנים נאלצו להחליף את הגברים במקומות העבודה, והקמפיין עורר תחושה של ביתיות, של זמן איכות ודאגה לבני המשפחה. הקמפיין לא רק פנה לקהל בדרישה, אלא הדגים לציבור את התועלת שבתיקון ובאילתור מוצרי טקסטיל ביתיים, והציג את ההנאה והחדווה שבדבר.
הרוח והחשיבה מאחורי הקמפיין משתקפת בכל התהליכים של התערבות הממשלה הבריטית באופנה. החל משנת 1942 הצעדים שנעשו על ידי וועד המסחר חיברו בין טובת האזרחים למאמץ לשמר חומרי הגלם. בכל אחד מהצעדים שני הצדדים יצאו מורווחים – האזרחים זכו לביגוד נאה יותר עם איכות מבוקרת, ולאופנה שעונה על הצרכים המיידיים של המלחמה. התעשיינים ששיתפו פעולה עם פקודת התועלת זכו בשקט תעשייתי, אספקה מובטחת של בד ושימור כוח אדם. בעוד שהמדינה צלחה בוויסות קצב צריכת חומרי הגלם, דבר שבצל הניסיון הגרמני לנטרל את שרשרת האספקה לבריטניה, הפך לעניין הישרדותי וקיומי.
מקורות:
Ermilova, Daria, Tatiana Konyukhova, Svetlana Kulik, Marina Pilyugina, and Natalia Naletova. 2022. “Clothes Rationing during World War II and Its Impact on Fashion.” História e Cultura 11, no. 2: 205–24.
Fiell, Charlotte. 1940s Fashion Sourcebook. London: Hachette UK, 2021.
Mason, Meghann. “The Impact of World War II on Women’s Fashion in the United States and Britain.” ProQuest Dissertations & Theses, 2011.
McNeil, Peter. “‘Put Your Best Face Forward’: The Impact of the Second World War on British Dress.” Journal of Design History 6, no. 4 (1993): 283–99. https://doi.org/10.1093/jdh/6.4.283.
