אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
| שלח אימיל |
 
 
מגזין
סבטקסט - ראיון עם גלי כנעני
שירה שובל | ספריית החומרים
היא זכתה לאחרונה בפרס אנדי היוקרתי ותערוכת יחיד שלה מוצגת בגלריה פריסקופ בתל אביב. ראיון עם מעצבת הטקסטיל גלי כנעני.
להמשך »
שיעור בעיצוב - תערוכת האחים בורולק במוזיאון לאומנויות דקורטיביות
מיכל בן צבי - שפיגל, אגף החינוך
בגלריית העיצוב העכשווי של המוזיאון לאומנויות דקורטיביות, מתארחת תערוכת הרטרוספקטיבה של האחים בורולק. התערוכה סוקרת את כל רוחב היריעה של עבודתם מתחקה אחר שלבים שונים בקריירה שלהם.
להמשך »
בואו נתקדם לנקודת ההתחלה
מילנו 2010
החזרה לפשטות, לבסיסיות ולחיי היומיום הפשוטים, עמדה במרכז החשיבה העיצובית של רבים מהמעצבים שהציגו ביריד Salone del Mobile, 2010. רשמים ותמונות של הבולטים שבהם, בכתבה השניה בסדרה.
להמשך »
...גיליון עכשווי
...כל הגיליונות

עקבו אחרינו
הרשמה לניוזלטר »
Facebook »
תערוכות > מכונות עיצוב

מכונות עיצוב

מאת ג'ינג'ר גרג דוגן וג'ודית הוס פוקס, אוצרות התערוכה "אופנה מכאנית"

המושג "אופנה עילית" מתייחס לפרטי לבוש מאיכות עליונה המעוצבים בעבודת יד ולפי הזמנה מיוחדת. מזה מאות שנים, מינוח זה מתייחס למוצרי מותרות ייחודיים. לעומת זאת, מכונות מייצגות את ההיפך הגמור לעולם האופנה העילית, ואנו מקשרים אותם לייצור המוני ולאיכות פחותה. עם זאת, כיום אנו עדים לתופעה מרתקת של "לוקסוס מכני" - כשמעצבים מפרשים מחדש את המושג "אופנה עילית" כשילוב של תהליכים מכאניים ושל עבודת אומנות המתוכננת במיוחד עבור לקוחות מסוימים. מעצבים אלו אינם עושים שימוש במכונות ובטכנולוגיה בגלל יכולתם לייעל את תהליך העבודה ולאפשר ייצור המוני, אלא הודות לתרומתן לפיתוח צורות ומוצרים חדשים. הם אינם מסתפקים בשילוב של מרכיבים טכנולוגיים בפרטי לבוש. במקום זאת, הם ממציאים מכונות חדשות בכדי לתת ביטוי מוחשי לחזונם, יוצרים בהשראת המכונה כמושג, רואים במכונות שותפים ליצירה, או הופכים אותן לחלק מהעבודה עצמה.

לאחרונה מצאו חידושים טכנולוגיים את דרכם היישר למוצרים ולפריטי לבוש אם על גבי הפריטים ואם כחלק אינטגראלי מפריטי לבוש אלו. דוגמאות להתנסויות כאלה באו לידי ביטוי בתערוכות שהוצגו בשנים האחרונות ברחבי העולם דוגמת "עיצוב וגמישות המחשבה" ("Design and the Elastic Mind"), שהוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MOMA) ב-2008, "מעצבים טכנולוגיה", Fashioning Technology") 2009"), מוזיאון העיצוב, לונדון, ו"טקסטילים אצילים" Nobel Textiles"), 2008") - שיתוף פעולה בין האקדמיה לאמנויות ועיצוב "סנטרל סנט מרטינס" (Central Saint Martins College of Art and Design), לונדון, לבין המועצה הבריטית למחקר רפואי.
כמו כן, מספר פרויקטים שבוצעו במוסדות מחקר כגון MIT (המכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס) מציתים את הדמיון עם אפשרויות העיצוב הרבות הטמונות בהם.
השוני בתערוכה זו הוא בכך שהמוצרים המוצגים הינם תוצאה של שילוב מכונות בתהליך העיצוב וכחלק מהמוצר הסופי עצמו בניגוד למוצר שנועד לשמש כבמה להצגת הטכנולוגיה.

ההחלטה לפנות לעולם המכונות נובעת מסיבות פילוסופיות, פסיכולוגיות, סוציו-פוליטיות ומדעיות שונות, ומובילה ליצירת מגוון רחב של סגנונות ייחודיים. תערוכה זו בוחנת את תהליך היצירה הייחודי של כל אחד מהמעצבים ואת האסטרטגיות המנחות אותם. השילוב של מכונות שונות בעבודות המופיעות בתערוכה נע מעבודות משימוש שנון בטכנולוגיות פשוטות להמצאות מעודנות ולניסויים מעוררי השתאות. באופן זה, משחקות מכונות תפקיד מרכזי בהגדרה מחדש של אופנה עילית.

המוצגים בקטלוג, כמו כל אחד מהמיצבים בתערוכה, משויך לאחת מארבע קטגוריות, המצביעות על התפקיד הספציפי שמשחקת המכונה בכל עבודה באמצעות משוואה פשוטה.

בקטגוריה "מעצב + מכונה = מוצר" מוצגות עבודותיהן של מעצבים המשלבים מכונות או טכנולוגיות חדשות בתהליך העיצוב באופן ישיר, בכדי ליצור מוצרים חדשים.

בקטגוריה "רעיון = מכונה = מוצר" מוצגות עבודות שנוצרו בהשראת מכונות, והמשלבות מכונות במוצר המוגמר.

בקטגוריה "מוצר = מכונה" מוצגים מוצרים שהופכים בתהליך הייצור למכונות.

בקטגוריה "מעצב באמצעות מכונה = מוצר" מוצגים מוצרים שנוצרו בתיווך מכונה. בעבודות אלו, המעצב עדיין נוכח בתהליך העיצוב, אך המכונה מופקדת על חלק משמעותי מהתהליך.

הכותרת שנבחרה למאמר זה, "מכונות עיצוב", מנסה אף היא להתמודד ולהתייחס למשמעויות הרבות והמורכבות שניתן לייחס למכונות בתהליך העיצוב, גם כמכונות המעצבות וגם למכונות מעוצבות.

מעצב + מכונה = מוצר
למרות שמעצבים השתמשו בעבר במכונות במהלך תהליך העיצוב והייצור המוצגים בתערוכה זו נשענים על שילוב מלא של מכונות וטכנולוגיות קיימות בפרטים עצמם או במכונות חדשות שהומצאו בכדי לתמוך בתהליך העיצוב. . המכונה, במקרה הזה, אינה רק אמצעי להשגת המטרה אלא הכוח המניע מאחורי התהליך והעיצוב.

האופן שבו המעצבת ההולנדית מרלוס טן בומר (Marloes ten Bhömer) משלבת מכונות בתהליך העבודה שלה הוא ייחודי למדי. כשהיא מעצבת מוצר שייצורו דורש טכנולוגיה שאינה קיימת, היא עובדת בשיתוף עם מהנדס מכני בכדי ליצור את המכונה הדרושה. התוצאה היא מגוון אובייקטים חדשנים כגון "נעלביציקהרוטציונית", הקשורים קשר הדוק לתהליך המכאני אותו פיתחה.

תהליך העיצוב של טן בומר משתנה ומתפתח באופן תמידי, ומבוסס על שאיפתה להגדיר ולדמיין מחדש את תהליך עיצוב הנעליים. הנעל האחרונה שעיצבה, "נעלבדיגוםמהיר", מייצגת את עניינה באובייקטים הפוטרים את המעצב מרוב עלויות ההכנה והייצור. כשגילתה שהאימום המשמש כיום ליצירת נעליים הוא דיגיטאלי, טן בומר עברה להשתמש בתוכנת מחשב תלת-ממדית. בהמשך השתמשה בסוג מסוים של דיגום מהיר הנקרא "סינתור בלייזר". בתהליך זה, הנעל מורכבת משכבות של אבקת חומר, כאשר קרן הלייזר החמה ממזגת את החלקיקים.

תכנת מחשב הקיימת באינטרנט מאפשרת לטעון דגמי נעליים דיגיטאליים בכדי לחשב את כמות החומר הדרושה לייצורם ואת עלות הייצור, ואף לייצר את הנעליים עצמן. הנעליים מיוצרות כמקשה אחת מחומר אחד. בעתיד, תהליך זה יאפשר למעצבים להגיע אל קהל רחב יותר מקהל הנישה שאליו הם פונים בדרך כלל.

שלי פוקס (Shelley Fox), בדומה לטן בוהמר, עושה שימוש חדש בטכנולוגיות קיימות בכדי לתת ביטוי מוחשי לרעיונות שלה. ההשראה לקולקציה זו היא שינויים גופניים ודימויי גוף. לשם כך עבדה בשיתוף פעולה עם סר פטר מנספילד (Mansfield), מדען זוכה פרס נובל, בכדי לבחון את הגוף של מתנדבים שונים בזמן שהשתתפו בתכנית הרזייה תחת פיקוח רפואי. "מפות השומן" שיצרה פוקס שמשו כבסיס לתכנון קולקציה של שמלות.

בהקשר של תשומת הלב הרבה המוקדשת לממדי הגוף בחברה המערבית, פוקס עבדה עם שבעה מתנדבים בכדי לחקור את הפן החברתי של משקל הגוף. בנוסף לדימויי גוף, פוקס התעניינה גם באופן שבו אנו צורכים ומשליכים בגדים, במיוחד מאז שטכנולוגיות יצור חדשות הפכו אותם לזולים יותר. בכדי להסב את תשומת ליבנו לתופעה זו, היא בחרה להשתמש בבגדי יד-שנייה כבסיס לייצור "מפות השומן". בדיוק כפי שרופאים יכולים לנתח ולבחון את השכבות והחלקים השונים מהם עשוי הגוף, יכולים מעצבים לעשות שימוש בחלקים של בגדים קיימים. במקרה זה, פוקס פירקה ושינתה את השמלות שמצאה, והשאירה עליהן את הסימונים והעדויות השונות לכך שתפרה אותם מחדש. סימונים אלו מאזכרים, באופן מצמרר במקצת, את הקווים שמסמן מנתח פלסטי על הגוף לפני הניתוח. בשמלות שעיצבה פוקס, הסימנים מתייחסים לתהליך העיצוב, בעוד ששכבות הבד והמרכיבים הנוספים מתייחסים לתהליך ההרזיה שסביבו נסב פרויקט זה.

תצלומי הסריקה הגופנית האמיתיים, המוצגים בגודל טבעי, מביכים וגורמים לצופה הניצב מולם תחושת אי נעימות. כשהם חשופים באופן כל כך מוחלט לקהל הצופים, תצלומי הגוף הללו, מסמלים את הפגיעות שלנו, כאשר הזרועות מורמות אל על בכניעה בפני טכנולוגיית ה- MRI.

קונספט = מכונה = מוצר
עבור מעצבים מסוימים, התוצאה הסופית מגלמת איזון מושלם בין קונספט ומכונה. מכונות מהוות מקור השראה לרעיון ההתחלתי של עיצוב קולקציה וזה ניכר לאורך התהליך ובבגד ולעתים גם בתצוגת האופנה עצמה.

חוסיין שאלאיין (Hussein Chalayan) מפורסם בזכות גישתו הקונספטואלית לאופנה.
מוטיבים מופשטים כמו הגירה, שליטה והיסטוריה הוו עבורו מקור השראה לקולקציות קודמות. בקולקציה שהוצגה ב- סתיו/חורף 2007-2008 , ונקראה ה'קולקציה הנשאת באוויר' שאלאיין הציג על המסלול שמלות שכללו טכנולוגיית לד. קולקציה זו מהווה דוגמא נהדרת לעיצוב שהוא גם הפגנה מרהיבה של התגלמות הקונספט וגם מכונות שעובדות, מתפקדות על המסלול ואף לבישות. לצורך הקולקציה הזו שאלאיין חקר את חילופי העונות הנמצאות כל הזמן במצב של זרימה כמטאפורה לחיים ומוות. התצוגה חולקה למספר 'פרקים' כאשר כל פרק מסמל את אחת מעונות השנה.
באחת משמלות הקולקציה הורכבו 15,600 מנורות לד צבעוניות מתחת לאריג לבן ושקוף התוצאה הייתה מסך וידאו לביש. עיצובה המופשט של השמלה נועד לסמל את בוא האביב. שמלה דומה שגם בה עשה שאלאיין שימוש בנורות לד, עוצבה לסמל את הקיץ. במקרה זה, נועדה הטכנולוגיה המלאכותית לשמש כאמצעי ליצירה המבטאת תופעות טבע, ותהליכים אורגניים.

דוגמה נוספת ליצירה שמעצבה שואב את ההשראה מכוחות הטבע אפשר למצוא בקולקציית האביב/קיץ 2008 של בית האופנה איסי מיאקי (Issey Miake), שנקראה "רוח". פרויקט זה נוצר כתוצאה משיתוף פעולה בין דאי פוג'יווארה, מנהל הקריאייטיב של איסי מיאקי, ובין המעצב התעשייתי ג'יימס דייסון. הבגדים שנכללו בקולקציה עוצבו בהתבסס על ההשוואה בין רוח לבין הטכנולוגיה של שאיבת אבק - השוואה שקיבלה ביטוי גם על מסלול תצוגת האופנה.

הרעיון הראשוני, הבגדים שעוצבו בהמשך (בהשראת חלקי מכונות שעיצב דייסון), מסלול התצוגה (שבו אותם חלקים הוגדלו לממדי ענק) והמוצג המופיע בתערוכה (רובוטים המשמשים כדוגמניות) מבטאים כולם דו-שיח חדשני בין עולם האופנה ועולם המכונות.

הניסויים מלאי ההשראה שעורכת יינג גאו (Ying Gao) מפליאים לבטא את הגישה לפיה הרעיון, המכונה והמוצר הם אחד. שניים מהפרויקטים שלה, "פוד חי" ו-"עיר מהלכת", משתנים באופן מוחשי לנגד עיננו כתוצאה מהשפעתם של אור ושל קרבתנו הפיזית. בגדים אינטראקטיבים אלו מכילים מנועים וחיישנים זעירים הקולטים גירויים שונים (כגון נשימה), ומגיבים על-ידי כך שהם מתרחבים, מתנפחים או לובשים צורה חדשה. קיומה של דינאמיקה מסוג זה בין מעצב, מוצר וצרכן היא ייחודית למדי, ומעניקה לתהליך המכאני נופך אישי.

הניסוי האחרון של גאו נעשה בהשראת סרטו של ז'אק טאטי "Playtime" מ-1967. השימוש באשליות אופטיות ובמראות כמטאפורה לשקיפות אורבאנית הווה השראה לקולקציה חדשה של בגדים אינטראקטיביים המשתנים בתגובה להקרנות אור-קוליות. בגדים אלו, שהם מתעתעים וקשים להגדרה, מאופיינים ברוח משובה, למרות שהם עוסקים בנושא הקודר של פיקוח ומעקב חברתיים והקשר שלהם לאמת. אלו הם בגדים שלא ניתן לקלוט אותם במצלמות בטחון מהסוג המותקן בשדות תעופה, בנקים ומערכות אזעקה.

עבודה נוספת, "ביומטרי, ביוגרפי", עוצבה ונוצרה במיוחד עבור תערוכה זו על-ידי המעצבת הישראלית יעל טרגן והיא התהוותה בתגובה לחוק המאגר הביומטרי לטביעות אצבעות בישראל. טכנולוגית זיהוי זו, המבוססת על מאגר המכיל את טביעות האצבעות של כלל אזרחי המדינה מיועדת לכאורה לצורכי ביטחון, אולם היא נתפסת בעיני רבים כתקדים מטריד של פלישה קיצונית לחירות הפרט. הנחת המוצא של טרגן היא כי גם אם נצליח למנוע כרגע את החקיקה של חוק זה, נתקשה ככלל, בעידן המידע הדיגיטלי, למנוע את היווצרותם של מאגרי מידע המכילים עלינו את המידע הפרטי ביותר, כמו גם טכנולוגיות זיהוי ביומטריות. היא מבקשת לכן באמצעות העבודה להעניק צביון חדש לטכנולוגיות הללו ולנכס את פעולתן לטובתנו, זאת באמצעות הבגדים שאנחנו לובשים.
לפי התסריט המדומיין של טרגן יעמוד המאגר הביומטרי לשימוש פתוח ונגיש ברשת, הטכנולוגיות לגילוי טביעות אצבעות יהפכו מאמצעי לזיהוי ומעקב אחר אזרחים לכלי בידי האנשים עצמם, באמצעותו יוכלו להתחקות אחר הסיפור של הבגדים שהם לובשים ואילו טביעות האצבעות המצטברות על הבגדים, יהפכו מסימן מפליל לסימן היכר אישי וייחודי. תסריט זה המציע ייעוד אלטרנטיבי לטכנולוגיה, הופך אותה מאיום מבעית על חירות הפרט לאמצעי ביטוי אינדיבידואלי ופואטי באמצעות הבגדים והאופנה.

מוצר = מכונה
המעצבים הנכללים תחת קטגוריית עיצוב זו לא מתעניינים במכונות כמקור השראה, ולא משתמשים בה כחלק מתהליך עיצוב בו הם מדגישים טכנולוגיה חדשנית זו או אחרת אשר הכניסו לעבודתם. במקום להתייחס את המכונות מנקודת מבט זו, הם בוחרים ליצור עבודות שבסופו של תהליך העיצוב והייצור התוצאה העומדת אל מול הצופה היא יצירה של מכונה בפני עצמה.

פטריק קילורן (Patrick Killoran) , יצר חולצת טי שהיא בעצמה מכונה. תוספת פשוטה של עינית מתכת במרכזה של חולצת כותנה בצבע כחול כהה הפכה את הבגד למעין קמרה אובסקורה (חדר חשוך). כשהאדם שלובש את החולצה מציץ פנימה דרך פתח הצוואר ומביט מטה אל חזהו, הוא רואה דימוי של הסובב אותו מוקרן על עורו. עיצוב שנון זה מזכיר לנו שטכנולוגיה יכולה להיות גם פשוטה מאד.

מיקה סטומי וחנה פרנר-ווילסון (Mika Satomi and Hannah Perner-Wilson) עובדות יחד תחת השם "קובהקנט". ביפנית (שפת האם של סאטומי), "קובה" הוא בית חרושת בבעלות משפחתית, ואילו בגרמנית (שפת האם של פרנר-ווילסון) "קנט" הוא האדם העובד במפעל מסוג זה. שילוב מכוון זה בין העובד ובית החרושת מצביע על העניין של צמד המעצבות במכונות כגורם המחבר בין הפועל והמפעל. אסטרטגיית העשה-זאת-בעצמך שמאפיינת עבודה זו, המבוססת על חולצת טי פשוטה, טיפוסית לעבודותיהן, ההופכות את עולם הטכנולוגיה לנגיש יותר. בכך שהן חושפות כל צעד בתהליך העבודה, ברוח קטלוג של חברת איקיאה, סאטומי ופרנר-ווילסון מציעות כלים והוראות עבודה לכל מי שרוצה להפוך את החולצה האישית שלו לפסנתר לביש. המרכיב הייחודי והמפתיע בעבודה זו הוא השימוש במוצרים זמינים וזולים, והאופן שבו הם יוצרים כלי נגינה חשמלי שניתן באמת להשתמש בו. מעצבים רבים מתעניינים בטכנולוגיה לבישה, אך הם משתדלים בדרך כלל להסוות את המרכיבים הטכנולוגיים וליצור תחושת מסתורין. במקרה זה, לעומת זאת, המכשור מוצג לראווה על חזהו של המשתמש, ומהווה דיאגראמת יצירה גלויה לעיני כל, ההופכת את המכונה לאביזר קישוטי.

דספינה פאפאדופולוס (Despina Papadopoulos) דספינה פאפאדופולוס, הפועלת תחת השם "סטודיו 5050", היא מעצבת שקשה להגדיר. הבגדים שהיא מעצבת אינם סתם המצאות לבישות , שכן המרכיבים הטכנולוגיים שלהם הופכים לחלק בלתי נפרד מהעיצוב, כמו רוכסן או קפלים. כל פריט המעוצב בסטודיו 5050 מאובזר בלוח שעליו מונחים רכיבים אלקטרוניים היוצרים מעגל חשמלי, המשמש גם כסוג של תווית וכמרכז הבקרה של המרכיבים הטכנולוגיים. לוח זה, הנקרא "מעגל מודפס", הוא אובייקט אסתטי בפני עצמו, ועליו מורכבים חלקים אלקטרוניים שונים המווסתים את הסאונד, הטמפרטורה, נורות הלד וכו'.

"שמלת המסאי" של פאפאדופולוס נוצרה בהשראת התכשיט דמוי-הקולר שלובשות נשות שבט המסאי, אך התוצאה הסופית שונה מאד. זוהי שמלה פשוטה מבד פשתן כחול שבמרכזה שורה של תכים אלגנטיים וכמעט בלתי נראים. אך כשהשמלה מחוברת לתכשיט, הבגד הופך להיות משהו אחר לגמרי: חרוזי הכסף המסורתיים המעטרים את התכשיט הם מוליכים טבעיים, המפעילים הקלטת סאונד. מראה השמלה אינו מרמז על יכולת זו, כך שהאפקט אכן מפתיע ביותר.

אליס סנטורו (Alyce Santoro) אספה את הסלילים המשתלשלים מאינספור קלטות משומשות ופיתחה תהליך שבאמצעותו הם נשזרים יחד ליצירת אריג חדש. הבגדים שנתפרים מאריג זה הם שימושיים, ושומרים על יכולתם של הסלילים להפיק קול. האריג, הנקרא "בד קולי", נוצר תוך שימוש במכונות במספר שלבים של תהליך העיצוב. ראשית, חומר הגלם עצמו נוצר במקור בתהליך מכני; שנית, הסליל נשזר לאריג תוך שימוש במכונה ישנה; שלישית, התוצאה היא פריטים המפיקים קול כאשר משפשפים מכשיר מיוחד בעל ראש טייפ כנגד הבד.

תהליך העבודה של סנטורו ממזג עבר, הווה ועתיד בדרכים לא צפויות. הבגדים שהיא מעצבת הם בעלי מראה עתידני, בעוד שחומר הגלם המשמש לייצורם שייך לעבר הלא-רחוק. סלילי הקלטות, שכיום כבר אינם בשימוש, היו פעם טכנולוגית הקלטה מתקדמת. היום, לעומת זאת, הם נחשבים למוצר רטרו המתבסס על טכנולוגיה פשוטה. בנוסף, סנטורו עובדת עם בית אריגה בניו אינגלנד, שם נארגים הסלילים על מכונה ישנה מסוג שכבר אינו בשימוש מסחרי. התוצאה היא עיצובים המתייחסים להיררכיה של תהליכים ומוצרים טכנולוגיים, והמזכירים לנו שמכונות אינן צריכות להיות חדישות ומשוכללות בכדי להוסיף מימד חדש לתהליך העיצוב.

מעצב מבעד למכונה = מוצר
בניגוד לשילוב מכונה בתהליך העיצוב, קבוצת המעצבים הזו משתמשת במכונות כנקודת מפגש אובייקטיבית בין המעצב לצרכן.

רבות נאמר על התאמה לצרכי הלקוח בתעשיית האופנה והאביזרים. אך למרות תשומת הלב התקשורתית לנושא, חברות כמו נייק וליווייס מאפשרות לצרכנים לשחק תפקיד מוגבל מאד כיוצרים.
סדריק פלזינסקי (Cedric Flazinski) מעוניין בעיצוב המרחיק לכת מעבר לתהליכי התאמה שטחיים והתקנה בשיטת עשה-זאת-בעצמך. התוצאה, לדבריו, תהיה מוצר "שלא נוצר על-ידי המשתמש, אלא מתבסס עליו". השיטה שפיתח כוללת שאלון חזותי הדורש תהליך מחשבה מורכב יותר ותשובות אישיות יותר מאלו הנדרשים בשאלונים פשוטים מסוג זה. השאלות מבוססות על המחקר המעמיק שערך המעצב בנוגע לסימנים ואיקונים, והקשר שלהם לתכונות אישיות ולמרכיבים שונים של נעליים. התוצאה היא מערכת המאפשרת יצירת מספר בלתי-מוגבל של צורות וסגנונות, שישקפו את בני האדם השונים המשתתפים בתהליך העיצוב.

כמו פלזינסקי, המעצבות הישראליות דנה פרבר (Dana Farber) וגליה רוזנפלד (Galya Rosenfeld) משתמשות בתהליך ממוכן כאמצעי תיווך בין המעצב לבין הצרכן. הפרויקט החדש שלהן 'קופיפיקציה' שעוצב עבור תערוכה זו, מתבסס על צירוף מרתק של מיומנויות שונות (פרבר מתמחה באמנות ובאנימציה בתלת-ממד, ורוזנפלד היא מעצבת אופנה). פרויקט זה מאפשר את התרחשותן של "טעויות" עיצוב. התוצאה היא בגדים המבטאים אמירה בנוגע להעתקה-בתעשיית האופנה ובחיים בכלל.

פרבר ורוזנפלד הגו תהליך שבאמצעותו יכול כל אחד ליצור עותק של לבושו של כל אדם אחר. האתגר שאיתו התמודדו היה להפוך את התהליך לישים מבחינה טכנית. מעניין לציין שהגישה הייחודית שבה נקטו שתי המעצבות מתבססת על הכרה במגבלות הטכנולוגיה, ורואה במגבלות אלו מקור השראה.

בתחילה, המעצבות משתמשות או בתכנות עיצוב תלת ממד ליצור מודל של בגד או בסורק נייד הסורק עצמים תלת ממדיים בכדי לסרוק בגד קיים. את המתקבל הן יכולות לשנות לפי ראות עיניהן. השלב הבא הוא התאמת מודל הבגד למידות הניתנות להדפסה במדפסת תלת ממד. זה נעשה על ידי סימולציית מחשב המדמה את הבגד נופל ומתקפל לתוך אזור בגודלו של מגש ההדפסה. הקובץ כאת מוכן. לאחר הדפסת הבגד מהקובץ, המעצבות שותלות בו ברקוד המכיל את המידע הדיגיטאלי ליצירתו.

מכאן תהליך ה'קופיפיקציה' מתחיל. האדם הלובש את הבגד המודפס יכול כעת לחלוק את המידע הדיגיטאלי הנלווה לכל אחד המעוניין בהעתקת המודל, ולהעביר אותו הלאה באמצעות אפליקציה בטלפון הנייד. האדם המקבל את הקובץ יכול להדפיס את המודל כפי שהוא, או לשנות אותו וליצור וריאציות חדשות על העיצוב המקורי.

זמינותו של מידע אלקטרוני זה, והפוטנציאל לשילוב של אלמנטים אופנתיים שונים, מאפשר ל"עותק" החדש להיהפך לאובייקט ייחודי ושונה מהמקור. גישה זו, ותהליך העבודה שבאמצעותו היא מקבלת ביטוי, מעודדים אותנו לחשוב על משמעותם של תהליכי העתקה, ועל האופן שבו הם משתנים כאשר הפרמטרים הם בלתי מוגבלים. כיום, משמעות המושג "העתקה" בעולם האופנה הוא שכפול של גזרה, או יצירת בד או בגד בעל סגנון דומה; אך השימוש בטכנולוגיות מתקדמות מסוג זה מאפשר לתהליך ההעתקה להיהפך לנקודת ההתחלה של עיצוב מקורי ואישי.

התהליך הטכנולוגי המתוחכם שבו נעשה שימוש בעבודה זו מזכיר לנו באופן פשוט וקולע שמאמצנו לאמץ לעצמנו את סגנונו האישי של אדם אחר מובילים אותנו בסופו של דבר ליצירת בגד מקורי משל עצמנו.

סיימון ת'ורוגוד (Simon Thorogood) מעוניין בתהליך הטרנספורמציה של רעיונות המתבססים על מקורות השראה שונים ובלתי צפויים, ובהפיכתם למוצרים המוסרים מידע לגבי היוצר והלובש. מותג האופנה שלו, "פאסיון", עושה שימוש במינוח המדעי "מעבר פאזה" בכדי לתת ביטוי לגישה זו. במוצר "צורות סאונד", המוסיקה מפעילה תכנית מחשב המקרינה פרטי לבוש שונים בזה אחר זה על מודל של גוף אישה. המשתתף משחק תפקיד חשוב בתהליך העיצוב באמצעות בחירת המוסיקה. הווליום, הקצב וההרמוניות המשתנים משנים את הצבע, הצורה והניגודים המאפיינים כל פריט. כך יוצרת כל הקרנה מוצר ייחודי, שניתן לתרגם למתווה ואפילו לבגד ממשי.

לכל מעצב המשתתף בתערוכה זו מבחר סיבות אישיות וייחודיות העומדות מאחורי ההחלטה לשלב מכונות בעבודתו, אך הגישה הכללית הנוטה לעבר מחשבה כי יש להפיק ממכונות יותר מאשר מה שהן מספקות באופן מסורתי, מובילה אותנו להבנה חדשה של עיצוב. מכונות מציעות למעצבים דרך נוחה ופשוטה להעמקת תהליך ההתאמה האישית לרבדים חדשים בנוסף לדרך נוספת להתנסות בתהליכי עיצוב חדשים שמובילים לפרשנות נרחבת יותר של המונח 'הוט קוטור'.
המעבר מהתייחסותנו לאופנה עילית מהתאמה אישית הנעשית באופן ידני, אל התאמה אישית הנעשית באמצעות מכונה, הוא מסלול מרגש ומרתק גם לעולם אופנה וגם לכל עולם העיצוב באשר הוא.

© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס