רכישת כרטיסים

אקסטרים

צילום: קייצ'י מאטסודה, מיזוג, 2018, פרט מוידאו.

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה "אקסטרים" 

אנו חיים בתקופה של מצבי קיצון. האמנם?
התערוכה "מצב הדברים: עיצוב והמאה ה-21", שציינה את פתיחתו של מוזיאון העיצוב חולון בשנת 2010 , הוצגה בשעה שהעולם התמודד עדיין עם השלכותיו של משבר כלכלי גלובלי. העשור שבא לסיומו באותה השנה, החל עם מתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, שהובילה למלחמה בטרור ולפלישות שיזמה ארה"ב לאפגניסטן ולעיראק. מהפכות הצבע שהתרחשו ברחבי בריה"מ לשעבר במחצית הראשונה של אותו עשור, אירועי האביב הערבי ועלייתה של תנועת Occupy הגלובלית שהתרחשו לאחר סיומו, עוררו בתחילה אופטימיות רבה, אך הובילו בסופו של דבר לסכסוכים חדשים. הטמפרטורות וגובה פני הים עלו ברחבי העולם; קרחונים וכיפות קרח בקטבים נמסו בקצב הולך וגובר; והתפתחויות בתחום הביו-הנדסה הגדירו מחדש את עצם מהות החיים בדרכים שקשה היה לדמיין קודם לכן. כפי שכתבה האוצרת הראשית של התערוכה מצב הדברים, ברברה בלומניק, [1] בקטלוג התערוכה: ״יותר מאשר אי פעם בעבר, אנשים בעולם כולו חיים כיום במצב של חרדה מוגברת, המתעוררת בעקבות סכנות אמתיות ומדומיינות כאחד.״ [2]

בהקשר זה, התערוכה מצב הדברים ייצגה נקודת מפנה משמעותית בשיח העיצוב. מצד אחד, היא נאחזה עדיין בשיח שהתהווה במהלך המאה העשרים, שהמשיך לעסוק בהשלכות של תפיסות מודרניסטיות, בהמשגות חדשות של יופי ובתפקידם של האמנות ושל המחבר, בתקופה שבה הגדרותיהם של מושגים אלו התפוגגו והורחבו בו-זמנית. יחד עם זאת, חקרה התערוכה גם תחומים שטרם מופו, והציגה מגוון של פרקטיקות ביקורתיות, מושגיות וספקולטיביות שמיקמו את שדה העיצוב ביחס לסדרה מתמשכת של משברים. ברוח זו הוצג הפרויקט של יעל מר (Mer) מסטודיו Raw-Edges , שמלת חילוץ (2006) שמלה מתנפחת המשמשת במצבי חרום כסירה לפינוי תושבים מאזורים מוצפים, או הפרויקט גולמי (2006), של המעצב קורי אינגרם (Ingram) – בקבוקי בושם שמולאו בנפט גולמי, מתוך ציפייה לעתיד שבו הנפט יהיה נדיר מספיק בשביל להיחשב יוקרתי.

___-___-____...
יעל מר, סטודיו Raw-Edges, חליפת חילוץ, מתוך התערוכה "מצב הדברים: עיצוב והמאה ה-21", 2010, צילום: שי בן אפריים

כעת, מקץ עשור נוסף, תחושת הדחיפות רחוקה מלהיעלם. עלייה בחוסר הסובלנות, התפשטותן של מגמות אתנו-לאומניות, חוסר שוויון שהולך וגדל, החרפתם של שינויים אקלימיים, ההשפעה הפסיכו-חברתית השלילית של המדיה החברתית, התפתחות תחומי הבינה המלאכותית והלמידה החישובית, ושיטות המישטור המופעלות על ידי המדינה – כל אלו רק מתווים מחדש את קווי המתאר של המשברים שאיתם עלינו להתמודד. העובדה שהקיום האנושי נדמה סוער ובלתי יציב מאי פעם, מצביעה על כך שאנו עומדים בפני מצבי קיצון חסרי תקדים.

יחד עם זאת, מצבי קיצון, מעצם הגדרתם, הם יחסיים, כך שהשאלה האם המצב כיום גרוע יותר משהיה ב-2010 , פתוחה לדיון. ייתכן שאין זה מדויק לקבוע שאנו חיים בתקופה של מצבי קיצון. יהיה נכון יותר לומר שאנו חיים בהלך רוח של קיצוניות (State of Extremes) המתאפיין לא רק בהחמרה היחסית של האתגרים איתם אנו מתמודדים, אלא גם בהכרה הגוברת שלנו בכך שאנו לכודים במחזורים של תהליכי הקצנה, שמהם איננו יכולים להימלט.

התערוכה אקסטרים היא ניסיון לבחון את הדינמיקה הזו כפי שהיא באה לידי ביטוי בשדה העיצוב. בעידן של תופעות אקלים קיצוניות, פערים קיצוניים בין עשירים לעניים, וקיטוב פוליטי קיצוני – תקופה שבה הטכנולוגיות שאנו מפתחים, מנגנוני הכוח השולטים בחיינו וההשפעה שלנו על כדור הארץ מובילים לתרחישים קיצוניים יותר ויותר – תערוכה זו מתמקדת בכוחם של מעצבים ושל תהליכי עיצוב לחשוף את אותם מצבי קיצון, לבקר אותם או להציע להם חלופות, להתנגד להם ולמתן (וכן, לפעמים גם להחריף) אותם ואת המנגנונים המפעילים אותם. אין ספק שמצבי קיצון יכולים להיות גם חיוביים – לדוגמה, כאשר הם מביאים להישגים אנושיים נשגבים. עם זאת, בעידן הנוכחי מצבים כאלו הם ברובם בעלי השפעה הרסנית המשתלטת על כדור הארץ, פוגמת במרקם החברתי של תרבויות שלמות, ופוגעת ביכולת הפעולה האישית שלנו. במידה רבה, אם כך, התערוכה אקסטרים היא קריאה להתמתנות.

Juany_Mukmel...
חלל התערוכה "אקסטרים", צילום: אלעד שריג

סחרור מואץ

קל לאבד שליטה על מצבי קיצון. הם נוטים להזין ולהעצים את עצמם בסחרור ולצאת במהירות משליטתנו. לדוגמה, לפני עשור האינטרנט עדיין היה מלא בהבטחות לדמוקרטיזציה, כיום אנו עדים לפלטפורמות חברתיות שעשויות להפוך לאתרים חשוכים ומרושעים ביותר, שבהם נקודות מבט קיצוניות מקבלות תהודה ויראלית במהירות שהייתה פעם בלתי נתפסת. (יש לזכור שב-2010, היו לפייסבוק 400 מיליון משתמשים, לעומת 2.4 ביליון כיום). בתערוכה הנוכחית, רורד אוסטרווד (Oosterwoud) בשיתוף עם סטודיו DROG בוחנים את התפשטות ה"פייק ניוז" באמצעות המשחק המקוון חדשות רעות (2018), שחושף כיצד תאוריות קונספירציה ושקרים הופכים למידע כוזב. לעומת זאת, עבודתו של טדאס מקסימובאס (Maksimovas) רובה אמוג'י (2019), שיורה דימויי אמוג'י בקורבנותיו, מצביעה באופן הומוריסטי על התוצאות הפסיכולוגיות ההרסניות של הצורך שלנו בחיזוקים מתמידים בעולם המקוון.

המדען הקוגניטיבי סטיבן פינקר (Pinker) מצביע על האופן שבו התיווך הקיצוני של המציאות מעוות את תפיסתה. לטענתו, בהתבסס על נתונים היסטוריים, החיים האנושיים מעולם לא היו טובים יותר מאשר כיום, אם מתייחסים למדדים כמו תוחלת חיים, תמותת תינוקות, אוריינות, קורבנות מלחמה ועוני קיצוני. [3] אך כפי שהוא מציין, העדויות האמפיריות מחווירות לעיתים קרובות ביחס לעיוותים שיוצרת המדיה העכשווית, המתעדפת תמיד חדשות שליליות. "בין אם מצבו של העולם הולך ומדרדר ובין אם לאו", הוא כותב, "המפגש בין טבען של חדשות לטבעה של הקוגניציה יגרום לנו לחשוב שהמצב אכן מדרדר". מחשבות שליליות ופסימיזם הופכים לסוג של נבואה שמגשימה את עצמה – מערבולת המובילה כלפי מטה.

טדאס מקסימובאס, רובה אימוג'י, 2019

ייתכן שמדאיגה אף יותר העובדה שהפעילות האנושית יצרה מחזורים קיצוניים ממשיים, המאיימים על קיומנו באופן שאיננו מסוגלים עדיין להבין לחלוטין. אנו מבינים כעת את השינויים האקלימיים ואת ההשפעה הרחבה שלנו על כדור הארץ כפונקציה של לולאות היזון חוזר המתרחשות במהירות הולכת וגוברת. לדוגמה, ככל שהטמפרטורות עולות, קרחונים וכיפות קרח נמסים, פני השטח של כדור הארץ נעשים כהים יותר, והאלבדו – החזר האור של כדור הארץ לחלל, קטן. ככל שההחזר קטן, כדור הארץ קולט כמות גדולה יותר של אנרגיית שמש, שמגבירה את ההתחממות וגורמת להמשך ההמסה של הקרחונים, וחוזר חלילה. זאת מבלי להזכיר את התחממות האוקיינוסים ואת החומציות הגוברת שלהם, את כפור-העד שנמס גם הוא, את הבצורות הכבדות שמתרבות, סערות והצפות, הכחדת מינים, הרס מערכות אקולוגיות והשלכות נוספות של האסון הסביבתי המתקרב.

עבודתה של סנדרה ואן דר אייק (Van der Eijk) נסיגה, (2019), המתעדת באופן פיסולי את התכווצותו של קרחון בשוויץ, אפופה בנימת אבלות של אנדרטת זיכרון. לעומתה, העבודה של Terreform ONE ביו-עיר – מפה עולמית: אוכלוסייה של 11 ביליון (2013), מציגה את הגידול באוכלוסיית העולם, שצפויה להגיע ל-11 ביליון עד סוף המאה הנוכחית, באמצעות מודלים פרמטריים וחיידקים חיים. המיצב מציג את כדור הארץ כולו כמפת דימקסיון, ומציע גרסה מפוכחת להרהוריו של הממציא והמהנדס בן המאה ה- 20 , באקמינסטר פולר (Fuller), על אודות קיומו המוגבל של כוכב הלכת שלנו.

Mitchell_Joa...
Terreform ONE, ביו-עיר – מפה עולמית: אוכלוסייה של 11 ביליון, מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

קיטוב

עבודותיו של האמן צ'יו ג'יג'ייה (Zhijie) מפת רגשות אנושיים ומפת יחסים חברתיים (2015) מציעות מבט שנון על מערכות יחסים ועל אינטראקציות אנושיות. הדימויים הקרטוגרפיים המפורטים של “הר הבדידות“, “איי שאדנפרוידה“ (גרמנית, הנאה הנגרמת ממפלתם של אחרים), “שחיקת החמלה“, ושל האגמים “אהבה אפלטונית“ ו“אהבה רומנטית“, משרטטים את המבנה המורכב של הנפש האנושית ושל קשריה החברתיים. מפות אלו מגלמות, באופן גלוי וסמוי כאחד, גם את השבטיות שהיא חלק בלתי נפרד מההכרה האנושית. האינסטינקט הקולקטיבי שגורם לנו להבדיל בין אלו המתקראים "אנחנו" ל"הם". רבות נאמר על האופן שבו שבטיות זו הפכה לקיצונית יותר בשנים האחרונות בשל שינויים דמוגרפיים דרמטיים, גלי הגירה וכישלונותיה של הגלובליזציה. רגשות האיבה המתעוררים בהקשר זה מועצמים עוד יותר בעולם המקוון, ומובילים ללאומנות ולשנאת מהגרים שהולכות וגוברות, לקיטוב פוליטי ולדעיכה כללית ביכולת לחוש אמפתיה לזולת.

בארה"ב, הדמוניזציה של האחר הגיעה לשיאה במובנים רבים, מאז שנבחר דונלד טראמפ לכהן כנשיא. האינדוקטרינציה מתחילה בגיל צעיר. ניתן לראות ביטוי שלה באתר הלגיון האמריקאי. לצד מוצרי פנאי הקשורים בטראמפ ובמדיניות הרפובליקנית, ניתן למצוא באתר, ערכות של קוביות דמויות-לגו בשם בנו את החומה. זהו צעצוע שנועד לעודד ילדים אמריקנים להגשים את הבטחתו של הנשיא לבנות חומה לאורך הגבול בין ארה"ב ומקסיקו. מנגד, בריאן אולסון (Olson) יצר סדרת מפות העוסקות בשיטת החלוקה הלא הוגנת של אזורי הצבעה (gerrymandering) , שהיא ייחודית לפוליטיקה האמריקאית. מדובר בעיוות התהליך הדמוקרטי, שנעשה באמצעות הגדרה של אזורי הצבעה בהתבסס על נתונים דמוגרפיים של קבוצות מצביעים מסוימות, מתוך מטרה להטות את תוצאות הבחירות. בערים רבות בארה"ב, החלוקה הזו מעניקה לאחת הסיעות הפוליטיות יתרון בלתי הוגן. אולסון יצר השוואה בין מפות ההצבעה הלא הגיוניות של מדינות שונות בארה"ב לבין מפות חלופיות המציעות חלוקה הוגנת יותר, בהתבסס על גבולות שעוצבו על ידי אלגוריתמים. ההשוואה בין המפות מראה כיצד מיפוי האזורים נתון למניפולציות ממסדיות המבוססות על הבדלים מעמדיים וגזעיים, המשפיעים על הפוליטיקה האמריקאית.

20200105_073...
Keep and Bear, בנו את החומה, משחק מקורי מסדרת MAGA, מתוך התערוכה.

שורה של מחקרים מצביעה על כך שחוסר השוויון בין בני מעמדות שונים הולך וגובר ברחבי העולם. העשירים ביותר, המהווים 1% מאוכלוסיית העולם, הם כיום בעליו של 45% מההון העולמי, [4] ועשרים ושישה האנשים העשירים ביותר בעולם בעלי נכסים רבים יותר מ-3.8 ביליון האנשים העניים ביותר. [5] הסיבות הרבות לפער הקיצוני הזה – שחיתות, פוליטיקאים המנצלים את מעמדם בממשלה למטרת רווחים אישיים, מיסוי רגרסיבי והעדר רגולציה, הקפאת משכורות, גלובליזציה, מקלטי מס, ואופיו הנצלני של קפיטליזם ללא גבולות – הובילו לסחרור של חוסר שוויון. פערים כלכליים אלו מחריפים, בתורם, גם דיכוטומיות חברתיות ופוליטיות.

עבודתו של תומס ת'וויטס (Thwaites) כלכלת וודוו (2017) תוקפת את העיקרון הכלכלי של הפחתת המיסוי על בעלי הון וחברות, ואת ההבטחה הכוזבת שעיקרון זה יבטיח שגשוג לבני כל המעמדות. הפער הכואב בין עשירים לבין עניים נחשף גם בתצלומים האוויריים של ג'וני מילר (Miller), סצנות של חוסר שוויון (2016 ואילך). בין אם צולמו מעל לוס אנג'לס, מקסיקו סיטי, מומבאי או ניירובי, הדימויים חושפים כיצד מתקיימים משכנות עוני ומגורי פחונים לצד מגרשי גולף ווילות מפוארות, ומהווים כתב אישום נוקב כנגד חוסר השוויון המגולם באופן פיזי בנופים עירוניים ברחבי העולם.

יחד עם זאת, לכל אורך התערוכה ניתן לראות כיצד עיצוב יכול לסייע בגישור על פערים בין אנשים שונים. נתן סמית' וסאם טי. סמית'(Smith and T Smith), שני מעצבים העובדים בלונדון, יזמו את הפרויקט Me & EU  (2016). השניים הזמינו יותר ממאה אמנים ומעצבים מבריטניה ומהאיחוד האירופי לעצב גלויות שנשלחו לקולגות ברחבי האיחוד האירופי, כמחווה של סולידריות ושיתוף פעולה בעקבות ההכרזה על פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד (ברקזיט). בעבודה בחירות אחרות (2015) המעצב ההולנדי רודי ואן בלקום (Van Belkom) מציע סוג חדש של מערכת בחירות המקדמת "דמוקרטיה מודולרית". פרויקט זה מציע למתן את הקיטוב הפוליטי בין המפלגות (שהמצעים שלהן הופכים לקיצוניים יותר ויותר), בכך שהוא מאפשר לבוחרים ליצור "חבילת בחירות" אישית המבוססת על פי תפיסת עולמם. הגרסה הישראלית של הפרויקט נוצרה בשיתוף עם מירב פרץ (Perez), והמבקרים בתערוכה יוזמנו להשתתף בבחירות.

Johnny-Mille...
ג'וני מילר, סצנות של חוסר שוויון, מומבאי, 2016 ואילך, צילום: ג'וני מילר.

הקצנת יתר והנורמלי החדש

כשאנשים נוטלים את המושכות לידיהם, נוצרות תנודות ותגובות שרשרת שעוצמתן הולכת וגוברת. בדיוק כפי שחוקי התרמודינמיקה קובעים שאנטרופיה תמיד תגבר במשך הזמן, כך "חוק הקיצון" עשוי ללמד אותנו שטבעם של מצבים קיצוניים הוא להפוך לקיצוניים יותר. תהליכים אלו בולטים במיוחד בשדה הטכנולוגיה, שבו בינה מלאכותית ולמידה חישובית עשויים להפוך מכונות לישויות אוטונומיות מסוכנות שיצאו מכלל שליטה. סרטו הקצר של קייצ'י מאטסודה (Matsuda) מיזוג (2018) בוחן עולם עתידי שבו רואת חשבון צעירה, המתחרה באלגוריתמים המאיימים להחליף אותה, מחליטה שאין לה ברירה אלא להתמזג לגמרי עם עבודתה. פרויקט מטריד יותר הוא נורמן (2018) תוכנת בינה מלאכותית שנוצרה על ידי אחד הצוותים במכון המחקר MIT שבארה"ב. התוכנה, שפותחה במטרה להמחיש את הסכנות הטמונות בבינה המלאכותית, הולעטה במידע מטריד מהפינות החשוכות ביותר של האינטרנט במטרה להפוך למה שיוצריה מכנים "תכנת הבינה המלאכותית הפסיכופתית הראשונה בעולם". פן אחר של עולם הטכנולוגיה נבחן במיצב עריסת דחיסה (2019) של המעצבת לוסי מקריי (McRae), שעוטף את המשתמשים במשטחים רכים בציפייה לעתיד שבו לא יתקיים עוד מגע אנושי.

טשטוש ההבדלים בין בני אדם לבין מכונות מתרחש לצד המיזוג בין הטבעי למלאכותי. בעידן האנתרופוקן הנוכחי – העידן הגאולוגי הראשון המוגדר על ידי ההשפעה האנושית – כדור הארץ עצמו הופך לקונסטרוקציה מעשה ידי אדם. גם אם קביעה זו מטרידה עד מאד, היא מעודדת את פיתוחן של גישות חדשות ומבטיחות לחומרים. גישות שמגדירות מחדש את מערכות היחסים בין הטבעי והמלאכותי, ייצור וצריכה, מוצרי גלם ופסולת. ״מעבדת האקסטרים״ של התערוכה מציגה כמה מהחידושים האלו, הנעים מאובייקטים שגדלים בצורה אורגנית ואצות המשמשות חומר גלם למוצרים המודפסים במדפסות תלת- ממד ועד לפרחים מלאכותיים שמספקים מזון חרום לחרקים מאביקים במרחב העירוני. מתוך הכרה בכך שפלסטיק הפך לאחת השכבות הגאולוגיות של כדור הארץ, העבודה מטמורפיזם (2017) של שחר ליבנה (Livne) ממזגת פלסטיק וחומרים מינרליים במטרה להתמקד בצד היפה של מציאות חדשה זו.

Keiichi_Mats...
קייצ'י מאטסודה, מיזוג, 2018, פרט מוידאו.

כפי שכותב פרופסור יוליוס וויטצדורפר (Weitzdörfer) מאוניברסיטת קיימברידג', "מצבי הקיצון של העבר הופכים לעיתים קרובות למצבים 'הנורמליים' של ההווה". [6] במילים אחרות, מצבי קיצון תלויים ביחס שלהם לנורמות משתנות, ושתי הקטגוריות אינן קבועות או מוחלטות, אלא נמצאות במצב מתמיד של כיול מחדש. רבות מהעבודות בתערוכה אקסטרים מעלות שאלות בנוגע למה שאנו מוכנים לקבל כ"נורמלי", ובנוגע למצבים שבהם אין לנו ברירה אלא לעשות זאת. עבודתו של שניר גדסי (Gedasi) מגרש בטוח (2019) היא מגרש משחקים המתפקד גם כמקלט עבור ילדים הגרים באזורי קונפליקט. הפרויקט (2019) xCoral של עזרי טרזי (Tarazi) והצוות של מעבדת העיצוב בטכניון מציג דרך אפשרית לשמר את מגוון הצמחים והחיות החיים סביב ריפי אלמוגים שנמצאים בסכנת הריסה, תוך שימוש בתחליפים קרמיים המודפסים בהדפסת תלת-ממד. הצעות אלו מהוות שתיהן תגובות מעוררות הערכה לפנים שונות של המציאות העכשווית, ושתיהן מרירות ומתוקות כאחד.


[1] שלושת האוצרים האחרים של התערוכה "מצב הדברים" היו כותב מאמר זה, ג'ולי לסקי וגארת' ווקר.
[2]  ברברה בלומניק, "חרדה חברתית ועיצוב עכשווי", מצב הדברים: עיצוב והמאה ה-21 (מוזיאון העיצוב חולון, 2010), עמ׳ 9.
[3] ר' Steven Pinker, The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined (New York: Penguin Books, 2011) and Enlightenment Now: The Case for Reason, Science, Humanism, and Progress (New York: Penguin Books, 2018).
[4] ר' . https://inequality org/facts/globalinequality/.
[5] ר' . https://www.oxfam org/en/research/publicgood- or-private-wealth.
[6] ר׳ , Julius Weitzdörfer “On the Notion of ‘Extremes,’” in Duncan Needham and Julius Weitzdörfer, eds., Extremes (Cambridge: Cambridge University Press, 2019), 4.