על יחסי אוביקט-אדם
"Consider things, and you will have humans. Consider humans, and you are by that very act interested in things. Bring your attention to bear on hard things, and see them become gentle, soft or human. Turn your attention to humans and see them become electric circuits, automatic gears or softwares. We cannot even define precisely what makes some human and others technical"
Bruno Latour (cited in Knappett 2005, p.31)
תערוכה העוסקת בשרידים, Fossils, ובמה שאחריהם ה- Post, מעלה תהייה בדבר יחסי הארכיאולוגיה והעיצוב. הארכיאולוגים, מקצועם הוא ל"קרוא" את ה"כתוב" בשרידים היסטוריים, לחלץ הבנות לגבי חיי האנשים שיצרו אותם. מעצבים, תפקידם הפוך, הם "כותבים" את האוביקטים, תפקידם לעצב את סביבת החיים, את מה שישרוד, את מה שארכיאולוגים יחקרו.
לקרוא ולכתוב הן מיומנויות השזורות זו בזו, יחד עם זאת אין זה מובן מאליו שישנה קורלציה ביניהן כאשר הן מוגדרות בעת המודרנית כדיסציפלינות נפרדות. הדיסציפלינות העוסקות בקריאת המציאות, והארכיאולוגיה היא הלא אחת מהן, מצויות במגדל השן האקדמי-אוניברסיטאי, ואילו הדיסציפלינות העוסקות בכתיבת המציאות, יצירתה, המעצבים למיניהם, מופרדים במוסדות טכנולוגיים ואקדמיות. פיצול זה אינו מקרי והוא שזור בהרבה ניגודים המתגלים בין השניים בעת המודרנית. לאור המציאות המפולגת עולה התהייה כיצד הארכיאולוגים "קוראים" את מה שעוצב, ומה נוכל ללמוד מהם שישמש את המעצבים, הצרכנים ומבקרי תערוכות העיצוב. את התשובה בחרתי לחפש בספרו של הארכיאולוג קארל קנאפט (Carl Knappett) המכונן דיון אינטרדיסציפלינרי בנושא תרבות החומר. מטרתו היא פיתוח היכולת של הארכיאולוגיה לפעול באופן מתודי להבנת תרבות החומר בעבר ובהווה.
עולם היררכי המתעצב לאור ההגות האנושית
השאלה הראשונית העולה כאשר ארכיאולוג קובע את משמעותם של שרידים היא מה משמעות דבריו? האם עלינו להבין את דבריו כאמירה מדעית מוכחת, או לחילופין כהנחה סבירה המתקבלת על הדעת, או כפרשנות אישית למציאות, מציאות שאינה גם היא אלא סיפור. שלוש אפשרויות אלה אינן באות להטיל ספק במקצועיותו של הארכיאולוג, אלא לברר את ה"ארכי-לוגיה", את תבונת ניתוח הנושן, שהמקצוע פועל מתוכה.
במקביל נוכל לשאול, מה משמעותו של אובייקט, ומעשה העיצוב? האם משמעותו קיימת בו וזמינה לכל "קורא" באשר הוא (כלומר מעשה העיצוב הינו הטבעה של משמעות אוניברסלית באובייקט), או שאולי משמעות האובייקט תלויה במי שבוחן אותו והמשמעות נוצרת במפגש ביניהם ותלויה בתנאי המפגש (כלומר מעשה העיצוב הינו יצירת אפשרות לאינטראקציה מסוימת). האפשרות השלישית היא שכל משמעות שניתן לאובייקט הינה שרירותית ולכל דבר ניתן לתת איזו משמעות שנחפוץ (העיצוב בורא תדמיות).
כמובן שצריכה להיות קורלציה בין התשובות שנבחר הן למשמעות דברי הארכיאולוג על אובייקטים והן למשמעות האובייקט ומעשה העיצוב. אני נוטה להאמין כי אנשים מהישוב, מתוך חוכמת החיים, יבחרו את דרך הביניים, לא אמת מוחלטת ולא אמירה שרירותית, בעוד אנשי האקדמיה ימשיכו להתנצח האם המשמעות המוחלטת היא הכול אמת או הכול שקר (מודרניזם או פוסט מודרניזם).
העולם האקדמי המסתגר במגדלו מפני תופעות החיים עסוק בניגודים – נפש במנוגד לגוף, מודע ללא מודע, ידיעה למעשה, סובייקט לאובייקט, פונקציה לסימבול, חיים לדומם, פיזי לפסיכי, אינדיבידואל לחברה… עולם של קבועים בלתי תלויים הקיימים בעולם של מוחלטות, אך לא קיימים בעולם כפי שאנו חווים אותו, בו הכול יחסי באיזה שהוא אופן. הסתגרות זו של העולם האקדמי אינה מקרה, מקורה באמונה בקדימות ההגות האידיאולוגית המודרנית בהיררכיית הידע. ההגות התבונית הנמצאת בראש הפירמידה, התרבות הגבוהה, קובעת מה ניתן לכתוב ומה ניתן לקרוא בדברים שהיו ובדברים שיהיו.
בתפיסת עולם זו הארכיאולוגיה נולדה במטרה לחקור את מהות התרבות ומעבר לכך את התפתחותה ממהפכה למהפכה: החקלאית, העירונית, התעשייתית… הארכיאולוגיה חיפשה והמחישה את התמונה הגדולה של תהליך ההתפתחות של התבונה האנושית, הפרויקט המודרני.
עיצוב מוצר בתפיסת העולם המודרנית נובע מפיתוחים תבוניים – טכנולוגיים, מתממש באמצעות מתודולוגיות ותהליכי ייצור כמותיים, הוא נועד לספק פונקציות שימושיות, וערכיו הינם אסתטיים אוניברסליים. תוצר העיצוב הוא אוביקט מעוצב, אוביקט שבו מצויה משמעותו וככזה הוא ניתן לקריאה אוניברסלית.
הן המעצבים והן הארכיאולוגים המודרניים רואים עצמם כעוסקים באובייקטים למטרות המכוננות ומגדירות את התרבות, ולשם כך הם מפתחים מתודולוגיות משוכללות להבנת האוביקטים. כך אנו רואים עולם היררכי שפסגתו התבונית מולכת בו ומיישמת עצמה, מעצבת את האובייקטים ומעצבת את דרכי הבחינה שלהם.
התפיסה ההיררכית של תרבות היוצרת התנהגויות ומעשים הבאים לידי ביטוי באובייקטים הסובבים, הינה תפיסה שבה האנשים אקטיביים והאובייקטים הינם פסיביים. האנשים מעצבים את סביבתם. האמנם? האם המשוואה הינה באמת חד כיוונית, אנשים מעצבים אובייקטים?
לקראת תמורה בהבנת האוביקטים
העניינים מסתבכים עבור שני הצדדים, ה"קוראים" וה"כותבים", כאשר ערכים איכותיים, סובייקטיביים, חברתיים ותרבותיים נכנסים לתמונה (ראה בתערוכה: אטלייה ואן ליסהוט, מנורה משפחתית, 2007). כאשר האדם נמצא באינטראקציה עם האוביקטים (מרין ואן דר פול, נא להכות, 1999). כאשר ההבנה של האובייקט אינה תוצאה של חשיבה לוגית אודותיו, אלא של התנסות בו (הנרי לורנס, שרפרף קצה, 2009. וויקי סומרס, קנקן לשעת התה, 2003) כאשר לאובייקט יש לא רק תפקיד פונקציונלי, אלא גם מימדים חברתיים וערכי תרבות היסטוריים (REDDISH, גולם, מנורה, 2008). במקרים כאלה ברור שבחינת האובייקטים כתוצרים פונקציונליים ואסתטיים מותירה את המימדים האיכותיים, החווייתיים, מחוץ לטווח הבחינה, ובחינה כזו תחמיץ את עיקרם. לשם כך נחוצים כלים מתודיים שונים מאלה הבוחנים אובייקטים כשלעצמם, צריך כלים המאפשרים את בחינת היחסים שבין האדם לאובייקט.
קארל קנאפט, Carl Knappett, ארכיאולוג, רואה עצמו אֵתְנוֹ-ארכיאולוג, כלומר בהוספת " אֵתְנוֹ", אנשים, הוא מרמז על שינוי בהדגש המקצועי מארכיאולוגיה העוסקת בתרבות עמים ומהפכות עולמיות, לארכיאולוגיה העוסקת בחיי אנשים בסביבתם (ההיררכיה נעלמת). קנאפט קובל שהארכיאולוגיה פיתחה כלים משוכללים לבחינת אובייקטים (כגון תיארוך, ניתוח פונקציונלי, הבנה בתהליכי יצור, והגדרת סגנונות השייכים לתרבויות), אך, היא חסרת מתודולוגיה כוללת כאשר היא באה לבחון את יחסי האובייקטים והאנשים. גם מעבר לתחום הארכיאולוגיה, בעולם האקדמי, ניתן לראות שנושא זה של יחסי האדם והאובייקט כמעט שלא נחקר (נושא זה זוכה לעניין רב דווקא בעולם העסקי המנסה להבין את תהליכי ומניעי הצרכנות).
אם נבחן את הנושא במבט רחב יותר והיסטורי, נראה שתפיסת העולם השלטת בעת המודרנית המתאפיינת בדואליזם, בהפרדות ובהנגדות הינה תופעה יחודית שאינה מוכרת בתרבויות אחרות ובזמנים אחרים. יש שיראו בשוני זה שלב נוסף בהיררכיית ההתפתחות האנושית ויש שיראו בכך טעות מצערת הגובה מחיר כבד מכולנו. מה שברור לכולם שתפיסת עולם זו אינה תואמת לתפיסת המציאות היומיומית, אלא מנוגדת לה.
"אדם" "אובייקט" אינם שמות עצם, אלא שמות תואר
בפתח דברים אלה הבאתי ציטוט של הפילוסוף ברונו לטור (Bruno Latour) המשוכנע שאנשים ואובייקטים חד המה, שאין אפשרות לראותם כישויות נפרדות, תחומות זו מזו, אלא אך ורק כמערכות של השתלבויות דינמיות המשפיעות ומשנות זו את זו. לדעה זו מצטרפים מדענים והוגים ממגוון תחומים.
מתוך דבריו של לטור עולה השאלה האם האובייקטים אינם מעצבים אנשים? תשובה לשאלה זו בהתבוננות דרך חכמת הרחוב תהיה חד משמעית, ברור שאובייקטים מעצבים אנשים, ואנשים אף אוהבים להתעצב באמצעות אובייקטים כלבוש, תכשיטים, בתים, מכוניות. בחברה עירונית של אינדיבידואלים זו הרי הדרך להכריז על עצמנו בפני אחרים.
תשובה זו מגלה את מורכבותה של המציאות, לדוגמה: אם תקח ממלך את כל סימני השלטון, הכתר, הארמון וכל השאר ותציב אותו בשוק הוא ימשיך להיות מלך בדרכי מחשבתו ובהתנהגותו, אך התקיימותו כמלך אפשרית רק בשילוב של אופן חשיבתו, התנהלותו והופעתו. רק אז יש מלך (ולא מישהו שהתחפש למלך), האדם והאובייקטים במאוחד יוצרים את המלוכה, כשהם מצויים בקונטקסט תרבותי שמכיר מושג זה. מלך, כתר, ארמון, אדם וחברה הינם יותר שמות תואר מאשר שמות עצם, ההתקיימות שלהם כְמה שהם מתאפשרת מתוך היחסים ההדדיים. יחסים דינמיים שמשמעותם משתנה מעת לעת, ממקום למקום ומאדם לאדם. יחסים המבוססים על הסכמות חברתיות ותרבותיות ואינם לכן עומדים לעולם כעצמאיים לעצמם.
תשובה זו אינה קלה לעולם האקדמי. לכן רואה קנאפט את העתיד האקדמי כאינטרדיסציפלינרי. הוא קורא לשילוב ידע מהמדעים השונים, הקוגניטיבי, הפיסיולוגי, הפסיכולוגי, הביולוגי, הסוציולוגי, האנתרופולוגי, התרבותי. רוב ספרו של קנאפט מוקדש להצגת הרציונאל האינטרדיסציפלינרי. דמויות המפתח שהוא נעזר בהן הן הפילוסוף ברונו לטור, אבי הסמיוטיקה צ'ארלס פירס (Charles Peirce), הפסיכולוג האקולוגי ג'יימס גיבסון (James Gibson), הפיזיקאי פריזוף קפרה (Fritjof Capra – ספרו "הטאו של הפיזיקה" תורגם לעברית, ולאחרונה התווסף גם ספרו על ליאונרדו דה וינצ'י), האנתרופולוג האקולוגי טים אינגולד (Tim Ingold) והמדען הקוגניטיבי דונלד נורמן (Donald Norman). בעזרתם הוא בונה תמונה של עולם המתאפיין בקישוריות רשתית רב ממדית ומתוך תפיסת עולם זו מציע מתודולוגיה של בחינת יחסי האדם והאוביקט.
מפגש אדם-אובייקט
מושג מרכזי ביחסי אדם אובייקט הינו Affordance – היתכנות, התאפשרות, הינתנות. המושג מתאר את היחסים המתאפשרים בין האדם לאובייקט, או מדויק יותר – היחסים הניתנים על ידיהם, אלו יחסים אקטיביים. יחסים המתבטאים בתכונות פיזיות, חברתיות ותרבותיות שהם מעניקים זה לזה. כלומר מאפייני האדם והאובייקט עולים, מתאפשרים ומתקיימים מתוך המפגש שביניהם. מושג משלים הינו Constrains מגבלות, גורמים פיזיים, סמנטיים, תרבותיים ולוגיים, המגבילים את מערכות היחסים בין האובייקט לאדם.
לדוגמה – נתבונן במה שאנו מכנים "ספל קפה". ברור שמחד כל אחד מאיתנו מעניק לאובייקט את התואר "ספל קפה" על סמך המסורת החברתית והתרבותית שלו, מצד שני ברור שתכונות האובייקט השרוי בקונטקסט המסוים הן שמאפשרות את קיום הסיטואציה התרבותית של שתיית קפה.
הסמנטיקה של האובייקט מספרת לנו את משמעותו כ"ספל קפה". ברמה האיקונית (דומות), היותו דומה לספלי קפה אחרים משייכת אותו אליהם. דומות זו נובעת כמובן מיכולת ההבחנה שלנו בה. ברמה אינדקסיילית (סמיכות, סיבתיות) האובייקט משתייך לטקס של שתיית קפה ומתייחס לעולם אביזרי הקפה, וברמה הסימבולית (מוסכמות) הוא מרמז לעולם התרבותי שבו אנו שרויים ושלו מתאים "ספל הקפה" המסוים המשתלב בריטואלים ההתנהגותיים, בשיח המקומי, בסגנון הזמן והמקום. "ספל הקפה" מתהווה מתוך המפגש ומתוך המושגים של האדם ושל האובייקט השרויים בקונטקסט המסוים. כל התכונות האלה מתאפשרות מתוך מפגש שמתנהל כסדרו. לעומת זאת למול מגבלות גופניות, נפשיות, חוסר היכרות עם מנהגי שתייה ומשמעותם, או מגבלות הנובעות מהאובייקט כגון חומר, פרופורציות, תדמית לא מתאימות, הרי שההינתנות של המפגש נפגמת, מצטמצמת, מתעוותת או אף מבטלת את מושג ה"ספל קפה".
יותר משאנו עוסקים באובייקטים עצמם, אנו מוצאים את עיקר עניינינו ביחסים ובמטפורות שבינינו לביניהם. "ספל קפה" הינו מטפורה לאירוע אישי-חברתי שהינו ביטוי להלכי רוח וחומר תרבותיים.
תובנות
הנחנו לניתוח האובייקטים כישויות פונקציונליות ואסתטיות ועברנו לדבר על יחסים בין האדם לאובייקט, על מערכות יחסים משתנות ללא קביעות ומוחלטות. לכאורה שינוי של זווית ראייה, אך למעשה שינוי קשה לעיכול של ראיית עולם שונה. שינוי המצריך אימון לאורך זמן כדי להפנימו ולהיות מיומן בו. אין מדובר יותר בניתוח של אובייקט, מוצר, בניין, או פוסטר כשלעצמו, אלא כאלמנט השרוי בתוך ומובחן מתוך מערכות יחסים מורכבות שאינן מצטמצמות, אלא הולכות ונהיות מורכבות ומשתנות יותר ויותר.
כל בחינה מותנית במי הבוחן, בקונטקסט בו מתקיימת הבחינה, ובמערכות היחסים של הנבחן. דבר אינו יכול להיבחן במנותק מהקשריו, לא האדם, לא האובייקט, לא הסביבה, החברה והתרבות, רק היחסים הסימביוטיים מעניקים להם משמעויות והתקיימות.
דרכי החיים אינם נובעים מאיזו תבונה גבוהה ונסתרת, או לפחות לא מכזו שהינה אוניברסלית (כמספר הדתות והאידיאולוגיות), אין מדובר כאן יותר בלוגיקה עליונה ומוחלטת, אלא התקיימות מתוך התהוותם של תיאורים ופרשנויות מקומיים וזמניים. חלק מהתיאורים והפרשנויות ישארו איתנו לאורך זמן ויופיעו במקומות רבים, וחלקם יעלה ויעלם ובמקומם יבואו תיאורים ופרשנויות אחרים.
כאשר נחזור ונביט במוצגי התערוכה נבין שהמשמעויות שלהם אינן מוחלטות, והן תלויות כאפשרויות פתוחות במערכת היחסים שאנו מסוגלים לפתח אתם והם מעוניינים לקיים אתנו. האמת, הטוב והיופי שנגלה ביחסים אלה הם דרכנו בחיים.
הערה
לקריאתו האינטרדיסציפלינרית של קנאפק. אציין שלמרות שהוא קורא לשילוב של דיסציפלינות אין הוא מצליח לחצות את גבולות המגדל האקדמי-אוניברסיטאי, לעבר המכונים הטכנולוגיים והאקדמיות. הוא מקבץ את כל הדיסציפלינות העוסקות בקריאת המציאות ומתעלם מכותבי המציאות, הפרקטיקות המעצבות. הפרקטיקות שיכולות לתרום לדיון את הניסיון כיצד דברים נוצרים, חיים ומתים.
ד"ר ויקטור פרוסטיג
המכון הטכנולוגי חולון
