רכישת כרטיסים

הגברת עם החרציות

צילום: לאה גוטליב, "גוטקס", קולקציות אנרי מאטיס. צילום: יעל אנגלהרט

אני אוהבת ליצור משהו מכלום, לאה גוטליב, 1964

לאה (לנקה) רוט נולדה ב־ 1918 בכפר קטן בהונגריה, כבת יחידה למשפחה יהודית ענייה וגודלה על ידי דודתה. ב־1939 נמנעה ממנה האפשרות ללמוד באוניברסיטה בשל חוק ה"נומרוס קלאוזוס" המגביל את מספר התלמידים היהודיים המתקבלים ללימודים גבוהים. באותה תקופה נישאה לאה לארמין גוטליב ונולדו להם שתי בנות – מרים ויהודית. עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה נלקח ארמין למחנה עבודה הונגרי ולאה נדדה עם שתי בנותיה הקטנות מכפר לכפר עד שהסתיימה המלחמה.

ב־1949 עלתה המשפחה לישראל ולאה וארמין גוטליב החלו לייצר סינרים ומעילי גשם מבדים מקומיים. אולם, בשנת 1956 לא ירדו כמעט גשמים בישראל שטופת השמש ובני הזוג גוטליב החליטו להפנות את הייצור לאפיק חדש: ייצור בגדי ים ובגדי חוף אופנתיים.
בשנים הבאות, בחריצות רבה, מחשבה יצירתית ודמיון פורה, הפכה לאה גוטליב את המפעל הקטן למפעל "גוטקס", מפעל מצליח בקנה מידה בינלאומי שמוצריו נמכרים ב־75 מדינות ברחבי העולם.

ב־1972 זכתה לאה גוטליב בפרס ראשון בפסטיבל האופנה הבינלאומי בקאן ועד מהרה הפכה לדמות מפתח בעולם האופנה הבינלאומי בתחום בגדי הים והחוף. טובי הצלמים בעולם צילמו את בגדי הים והחוף שעיצבה, דוגמניות על בינלאומיות לבשו את דגמיה, ואלה החלו לעטר את שעריהם של מגזיני אופנה מובילים בעולם.

ב־1995 נפטר בעלה ארמין וכמה שנים מאוחר יותר, ב־1999 נפטרה בתה יהודית, שניהלה יחד איתה את החברה. לאה גוטליב המשיכה לעצב מדי שנה קולקציה חדשה עד שפרשה ב־2002 מחברת גוטקס וייסדה מותג חדש הקרוי על שמה. שם המשיכה לעבוד ולעצב עד גיל 90.
בשנת 2012 נפטרה לאה גוטליב בגיל 94, בביתה, בתל-אביב.

התערוכה ״הגברת עם החרציות״ מעמידה את יצירתה ומקורות השראתה של לאה גוטליב במרכז, ומנכיחה את תרומתה הייחודית לענף בגדי הים והחוף בישראל ובעולם. היא מתמקדת בדגמים שנוצרו ב"גוטקס" בשנות ה-80 וה-90 אותם הגדירה לא פעם גברת גוטליב  כ-'אמנות מעוצבת' (Crafted Art), ומתארת את הדרך שבה עיצבה לאה גוטליב את הקולקציות השונות. זו הצצה נדירה אל אופן החשיבה ותהליכי העבודה של לאה גוטליב והבנה בסיסית של תהליכי היצירה, גם למי שאיננו בקיא באופנה ובעיצוב. 

הקולקציות המוצגות בתערוכה:

קולקציות אנרי מאטיס: מכה 1991, קזבלנקה 1995

משיכתה של לאה גוטליב אל יצירותיו של אנרי מאטיס נראית טבעית שכן נושאים רבים העולים מן היצירות שלו העסיקו גם אותה. ב־1991 יצרה גוטליב קבוצת דגמים בהשראת התערוכה מאטיס במרוקו 1913-1912 שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק. קולקציה זו נקראה מכה, שם בעל קונוטציה אוריינטלית, אך ללא כל קשר למאטיס.

מאטיס ויצירתו נוכחים גם בקולקציה קזבלנקה שנוצרה ב־1994, ונושאת הדפס המשלב ציורים שונים של מאטיס שצוירו בתקופות שונות. בקולקציה זו שואלת גוטליב מהאמן לא רק את נושאי הציור, אלא גם את המסגרת המעוטרת שבה תוחם מאטיס אחדים מציוריו ומשתמשת בה כדי ליצור מוקדי עניין בבגד, או לחלק אותו לחלקים מובחנים מבלי לגזרו. היא גם יוצרת בהשראת מאטיס מוטיב דקורטיבי נוסף שאיננו קיים ביצירה המקורית אך נחוץ לה לצורך פיתוח הקולקציה. מוטיב זה מאזכר בצורתו המפותלת את העיטורים האוריינטליים בציורים מוקדמים של האמן שהם מוטיב חוזר בעבודותיה של לאה גוטליב ומופיעים בקולקציות רבות כהדפס, כעבודת קראפט או כאביזרי קישוט לדגם.

קולקציות אנרי מאטיס. צילום: יעל אנגלהרט

קולקציית פול גוגן: ג'מייקה 1994

השם ג'מייקה, שניתן לקולקציה בהשראת פול גוגן, היה אסוציאטיבי, מקור ההשראה היה הציורים שצייר גוגן בטהיטי.

המעבר של פול גוגן לטהיטי ב־1891 אפשר לו להתנתק מהשפעות האימפרסיוניזם ולצייר נופים מקומיים בשילוב זיכרונות ילדות, סמליות נוצרית ומוטיבים השאולים מתרבויות לא מערביות.

גם גישתה של לאה גוטליב לעבודתה עברה שינוי ניכר בשנות ה־70, כאשר החלה לשלב השפעות מעולם האמנות, הטבע והפולקלור יחד עם טכנולוגיות משוכללות של הדפס, טקסטיל ותפירה. בקולקציה ג'מייקה, שעיצבה ב־1994 בהשראת יצירותיו של גוגן בטהיטי, מגיע סגנון אישי זה לאחד משיאיו.

ההדפס המרכזי בקולקציה נוצר בהשראת הציור בנות טהיטי, אולם את צבעיו העמוקים, שיש בהם נגיעות של שחור, היא מחליפה בצבעים שטוחים ומבריקים ומוסיפה לו פירות ופרחים. כמו כן, היא לוקחת את המוטיב המודפס על החצאית של אחת הדמויות ומפתחת אותו להדפס של עלים משתרגים העומד בפני עצמו. תהליך זה מדגים כיצד מטעינה לאה גוטליב יצירות אמנות מוכרות בפרשנות אישית והופכת אותן ליצירות בפני עצמן.

קולקציית צ'ארדש 1991

קולקציית צ'ארדש מבוססת על בגדי הפולקלור של אזור קלוצ'ה שבהונגריה, המאופיינים ברקמה צבעונית עשירה. בין המוטיבים של רקמה זו, המבוססת על תך שרשרת ותך מילוי (מת'יו), אפשר לראות: ענבים, חבצלות, פרחי לילך, ורדים וסיגליות. ללאה גוטליב היה קשר עמוק לנוף מולדתה וללבוש האתני־הונגרי, בו משקפים צבעי הרקמה של הבגד את זהות הלובשת ואת אזור מגוריה. בקולקציה יוצאת דופן זו, עושה גוטליב שימוש באריג פופלין לבן במקום בסריג הלייקרה המקובל. גם המחוכים, חולצות־הכותונת והתחתוניות עתירות הכיווצים המופיעות בקולקציה זו, אינם מזוהים עם קו המוצרים הרגיל שעיצבה גוטליב.

כשרונה של לאה גוטליב להסב פריטי לבוש אתניים לבגדי ים וחוף עדכניים ניכרת היטב בקולקציה זו. באמצעות הדפסה, המדמה רקמה, ובשימוש בטכנולוגיית לייזר חדשנית לחירור הלייקרה, הופכת רקמת קלוצ'ה להדפס גרפי, עדכני ואופנתי. ההדפס מורכב מ־24 צבעים, חלקם בגוונים עוקבים, המאפשרים הצללה צבעונית ומדגישים את האפקט התלת־ממדי של הרקמה. נטיפים של חרוזי זכוכית שנתפרו על גבי ההדפס מעצימים את מראה ה"רקמה". זוהי אחת הקולקציות הצבעוניות, העליזות והאופטימיות ביותר שעיצבה לאה גוטליב.

קולקציית צ'ארדש. צילום: קרן לחמן

קולקציית סוניה דלוניי: ריאליזם וירטואלי 1998

הקולקציה ריאליזם וירטואלי נוצרה בהשראת הציורים הסימולטניים של המעצבת והציירת סוניה דלוניי, שאותם פיתחה עם בעלה, רוברט, בתחילת המאה ה־20. ציורים אלה התבססו על מחקר מעמיק בתורת הצבע והציעו דרך חדשה לביטוי אמנותי באמצעות שימוש בצבעים ובמרקמים שונים המונחים בסמיכות זה לזה.

הבנתה של לאה גוטליב את עקרונות הסגנון הסימולטני, ניכרת בקולקציה זו באופן בו היא מדגישה את שלושת האלמנטים המרכזיים שלו: צבע, אור ותנועה. הצבע בא לידי ביטוי בהדפס של משולשים ופסי צבע רחבים הנראים כמשיחות מכחול, בטכניקת צביעה בלתי אחידה המעניקה תחושה של עבודת יד. אל האור היא מתייחסת דרך השימוש שהיא עושה בפאייטים מחזירי אור המוטמעים ברצועות רוחביות של לייקרה צבעונית. ואילו התנועה באה לידי ביטוי בבגדי החוף שקו המכפלת הרחב שלהם מתנועע סביב רגלי הלובשת בעת ההליכה.
בקולקציה זו בא לידי ביטוי סגנונה הייחודי של לאה גוטליב ויכולתה לשלב מקורות השראה הנראים כזרים זה לזה למרקם אחיד.

קולקציית עדיי הנילוס 1995, קולקציית נפרטיטי 1999

לאה גוטליב בחרה בנפרטיטי כמקור השראה לאחר ביקור בתערוכה בשם זה, שהוצגה בלובר, בפאריס, ב־1998. נקודת המוצא לפיתוח קולקציה זו היה – הפראו. ההדפס שעליו המתאר שתי דמויות פרעוניות, גבר ואישה, משלבים ידיים ואוחזים פרחי לוטוס, מוקף במסגרת של מלבנים צבעוניים, האופיינית לאמנות מצרים העתיקה. בהדפס זה נעשה שימוש ב־24 צבעים, ביניהם ציפוי פויל בגוונים מטאליים של זהב, כסף וטורקיז.

הגזרות המתוחכמות בקולקציה זו מבוססות על תכשיט מצרי קדום, בשם "חוש", שנראה כצווארון שטוח המקיף את הצוואר. בגדי הים גזורים מסריג לייקרה מבריק בגוון מתכתי ומשולבים בהם חרוזים צבעוניים המושחלים על רצועות דקיקות, היוצרות מראה היי־טקי מרוכך. החיבור בין הקראפט הנאיבי לבין הטקסטיל החדשני מדגיש את כתב ידה הייחודי של לאה גוטליב כמעצבת.

גם בקולקציה עדיי הנילוס משנת 1995, נעשה שילוב דומה. הצבע הבסיסי של הדגמים הוא טורקיז וברונזה והעיצוב מבוסס על כתפיות ספגטי דקיקות, היוצרות מארג צבעוני. על ידי הפרדה וחיבור של הכתפיות המרכיבות את המארג נוצרים דגמים מפתיעים ושונים.
למרות שלכל אחת משתי קבוצות אלה מראה שונה, הדפס שונה ופלטת צבעים שונה, מקור ההשראה המשותף לשתיהן הופך אותן לקולקציה קוהרנטית, שניתן להפריד ולערבב בין חלקיה.

קולקציות עדיי הנילוס ונפרטיטי. צילום: קרן לחמן

קולקציית גוסטב קלימט: בל אפוק 1998

בקולקציה בל אפוק מ־1998 יצרה לאה גוטליב קבוצת דגמים מרהיבה בהשראת ציור הקיר של גוסטב קלימט עץ החיים (1905). יצירה זו, מן התקופה המוזהבת של האמן, נבחרה כמקור השראה להדפסים בטכניקת "פויל מוזהב" (הדפס משי בצבעים מטאליים). הצורות הספיראליות המופיעות כאן חוזרות בעוד כמה קולקציות שעיצבה לאורך השנים, אלא שכאן הן מופיעות לא רק כהדפס אלא גם כאבזם קישוט מתכתי לבגדי הים.

הקולקציה מחולקת לשלוש קבוצות צבע, והיא מדגישה את הנושאים העוברים כחוט השני ביצירות שמהן שאבה גוטליב השראה. משיכתה של המעצבת לתרבויות אוריינטליות ניכרת במוטיבים הספיראליים, בצורות הגיאומטריות ובמשטחים הטקסטורליים המופיעים ביצירתו של קלימט.

הפיתוחים הטקסטיליים שבהם היא משתמשת בקולקציה זו הם חדשניים ביותר. באמצעים טכנולוגיים מתקדמים היא מצליחה ליצור לייקרה דקיקה ושקופה הנראית כשיפון משיי המעורר את ההדפס לחיים כאשר הוא נלבש על הגוף. באמצעות מוטיבים השאולים מיצירתו של קלימט, מצליחה גוטליב ליצור יצירות משל עצמה.

קולקציית קזבלנקה 1995

קולקציה זו היא יוצאת דופן בין עיצוביה של לאה גוטליב. היא איננה מבוססת על הדפסים או על רקמות אתניות, אלא מתבססת על רקמת חבל, באפקט של טון על טון (שני צבעים עוקבים עם הבדל גוון) ומופיעה בשני צבעים בלבד: שמנת וזהב. מקור ההשראה לקולקציה היה תצוגת האופנה של ג'יאנפרנקו פרה שנערכה במילאנו, בהשראת הסכם השלום בין ישראל לירדן (1994). תצוגת אופנה זו שימשה ללאה גוטליב כזרז ליצירת מחווה של שלום משלה.

בלבוש המרוקני האותנטי, משמשת גלאביה לבנה עם רקמת חבל לתכריכים, והמוטיבים המסורתיים שלה מבוססים על רקמה לוליינית המסמלת את מחזוריות החיים והמוות. ברקמה המופיעה בקולקציה של 'גוטקס', לעומת זאת, נעשה שימוש במוטיבים שונים המאופיינים בזרימה מעגלית, ביניהם בולט מוטיב ה־S המופיע בקולקציות נוספות ביניהן ג'מאייקה (בהשראת פול גוגן) ומכה (בהשראת אנרי מאטיס).

גזרות בגדי החוף בקולקציה זו מבוססות על הגלאביה והכפתן והן בעלות נופך מזרחי. רקמת חבל היא מוטיב מקובל ביצירות אופנאי העילית והיא מופיעה גם ביצירותיו של כריסטובאל באלנסיאגה. הקולקציה נרקמה במצרים על ידי רוקמים מומחים ברקמת חבל.

קולקציית קזבלנקה. צילום: יעל אנגלהרט

קולקציית וינסנט ואן־גוך 1989

השראות מעולם הטבע, ובמיוחד פרחים, מהווים חלק מרכזי ביצירתה של לאה גוטליב. כאשר היא שאבה השראה מיצירות אמנות, היא בחרה תמיד באלה שבהן הטבע משחק תפקיד מרכזי. דוגמה לכך היא קבוצת דגמים מעוצבים משנת 1990 בהשראת הציור המפורסם של וינסנט ואן גוך, אירוסים. לאה גוטליב פיתחה הדפסים עזי צבע באמצעות פירוק והרכבה מחדש של אלמנטים נבחרים מן היצירה, תוך שמירה על המאפיינים הייחודיים שלה.

בדומה ליצירה המקורית, נראים פרחי האירוס בגוונים כחולים וירקרקים על רקע צהוב בשני דגמים של בגדי ים, אולם בעוד שבציורו של ואן גוך הגוונים עכורים, הצבעוניות בהדפס שהיא פיתחה – עזה ובוהקת. בדגם אחר היא מחליפה בין צבעי הרקע לאובייקט: האירוסים צבועים בצהוב בוהק, בעוד הרקע הופך לכחול שזור בטורקיז עז. הדפס זה מסמן את תחילת ההיפרדות מהיצירה המקורית, האלמנט המרכזי בו מוגדל
ומועצם והפרח הופך מופשט, תוך ויתור על עלי כותרת ואבקנים. משיחות המכחול העבות האופייניות לואן־גוך המודגשות בהדפס החדש, מפצות על התרחקות העיצוב מן הצבעים והצורות של היצירה המקורית.

קולקציית טופקפי 1989

הקשר בין השם טופקפי לבין מקור ההשראה הוא אסוציאטיבי שכן הקולקציה מבוססת על רקמה מסורתית מאזור סינד שבדרום פקיסטאן.
אחד המאפיינים הייחודיים לרקמת סינד הוא מוטיב ה"שישא" (בהינדו: מראה/זכוכית) או ה"אבלה". המשלב באמצעות תכי לולאה בחוטי רקמה מטאליים, מראות קטנות בתוך הבד.

הרקמה יוצרת קונטור רקום מסביב למראה ומדגישה את נוכחותה. לפי האמונה העממית, המראה משמשת כהגנה מפני הרוח הרעה. רקמת ה"שישא" היא גיאומטרית, עם נטייה חזקה לסימטריה, והמוטיבים הדקורטיביים שבה מאופיינים בשמונה צלעות ומייצגים את פרח הלוטוס. צבעי הרקמה עזים ומלאי חיים והיא נעשית בטכניקה העוברת במשפחה מאם לבת. הרקמה משמשת הן כקישוט והן כאמצעי לזיהוי הסטאטוס של הלובשת.

רקמת ה"'שישא" קסמה ללאה גוטליב והיא חיפשה פתרון טכנולוגי שיעניק תוצאה דומה, ללא שימוש במראות ומבלי לוותר על הברק וההשתקפות האופייניים לרקמה זו. הדפס כסוף בעל נפח המדמה מראות קטנות הקנה לרקמה אפקט כשל מראות הזכוכית המסורתיות. להדפס זה שתי ואריאציות שונות: מבריק ומאט. ה"מראות" הבלתי שוות בגודלן מחזקות את התחושה שזו עבודת יד.
שני דגמים מתוך קולקציה זו הוצגו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו־יורק בתערוכה 1994(Orientalism: Visions of the East in Western Dress) לצד יצירות אופנה של גדולי מעצבי האופנה – איב סאן־לורן, אוסקר דה לה רנטה, רלף לורן ופול פוארה.

קולקציית טופקפי. צילום: יעל אנגלהרט

ירושלים של זהב 1992

ירושלים של זהב הוא שמו של תכשיט לצוואר, שהעניק רבי עקיבא לרעייתו רחל, כמתנת אהבה והערכה. ואמנם, קולקציה זו היא המתוכשטת ביותר מבין כל הקולקציות של לאה גוטליב, כאשר התכשיט נעשה לבגד ואילו הבגד נעשה תכשיט.

קולקציה זו נחשבת למרכזית ביצירתה של לאה גוטליב, ונוצרו לה כמה ואריאציות במשך השנים. במקור, נוצרה הקולקציה בשני צבעים: לבן וזהב. בגדי החוף בקולקציה מבוססים על גזרות מזרחיות כמו: כפתנים וגלביות, מכנסי הרמון וסרבלים, ואילו הקישוטים המרהיבים שמוטמעים בה לקוחים מעולם היהדות וכוללים מגן־דוד, מנורת שבעה קנים וחושן המורכב משנים־עשר ריבועים המייצגים את שנים־עשר שבטי ישראל.

חרוזי הטורקיז ושאר האלמנטים המוזהבים, הנראים כרקומים על גבי הדגמים, מודבקים למעשה בדבק חם. הדבקה מסוג זה מקובלת בעבודת אמנות, אך אינה מתאימה לבגדים ובעיקר לא לבגדי ים הבאים במגע עם מים. הקולקציה ירושלים של זהב לא נועדה למכירה, ולפיכך נעשה בה שימוש בטכניקה זו.

קולקציה זו היתה יקרה במיוחד ללבה של לאה גוטליב. לאחר מותה, התגלו במגירות שבחדר השינה שלה יותר משלושים דגמים שונים מתוך ירושלים של זהב, כשהם מקופלים וארוזים בנייר משי ולצדם מונח סידור תפילה.

קולקציות קלוד מונה: ג'יוורני 1993, חבצלות מים 1997

קבוצת הדגמים שיצרה לאה גוטליב ב־1993 בהשראת ציוריו של קלוד מונה ושדות הפרחים ששתל בג'יוורני, נותנת ביטוי ליצירתיות שעוררו בלאה גוטליב הפרחים וצבעוניותם המרהיבה. מונה היה אחד האמנים האהובים ביותר על לאה גוטליב והיא יצרה כמה קולקציות בהשראת עבודותיו.

לקראת סוף המאה ה־19 רכש מונה בית וחלקת אדמה בכפר ג'יוורני, ויצר שם כמה סדרות של ציורי טבע. המפורסמת שבהן היא סדרת חבצלות המים, שבהשראתה יצרה לאה גוטליב קבוצת דגמים נוספת ב־1997. ברבים מציוריו יוצר מונה תקריב של העלים והפרחים כך שהם הופכים לכתמים אבסטרקטים. גם גוטליב מפרקת את הפרח ומגדילה אלמנטים ממנו, באופן המזכיר את ציוריה של ג'ורג'יה אוקיף.

בהדפס המרכזי של הקולקציה ג'יוורני מופיעים הנחל והגשר מגינתו של מונה, ושדה פרחים צבעוני שרוח מנשבת בו. משיחות המכחול העבות והצבעים המתערבבים זה בזה מתכתבים עם סגנונו האקספרסיבי של מונה. ניכר כאן כשרונה של לאה גוטליב לעבד נושא השראה אחד בדרכים שונות.

קולקציות קלוד מונה. צילום: יעל אנגלהרט

קולקציית אופ־ארט 1991

בכל הקולקציות שעיצבה לאה גוטליב לאורך השנים, היא בחרה לאזן את הצבעוניות העשירה והססגונית שהפכה לסימן ההיכר של עבודתה, באמצעות קבוצות דגמים המעוצבים בשחור־לבן. בכל שנה הותאמה קבוצת השחור־לבן לנושאים שהעסיקו את המעצבת ולאופי הקבוצות האחרות בקולקציה. קבוצות אלו קיבלו השראה ממקורות שונים, ביניהם מאמנות במאה העשרים. בין האמנים ששימשו לה כהשראה, ניתן למנות את חואן מירו, ויקטור וסארלי ויעקב אגם.

בשנות ה־60 של המאה ה־20 הופיע לראשונה המונח אופ־ארט באמנות כדי לאפיין שימוש בצורות גיאומטריות היוצרות תעתוע אופטי. אחדים מעיצוביה של לאה גוטליב עושים שימוש בסגנון זה. האתגר שנוצר משימוש בשני צבעים בלבד הביא את המעצבת ליצירת עושר טקסטוראלי באמצעים צורניים, כמו קיפלולים ותיפורים של סריג לייקרה בפסים של שחור־לבן בהשראת יצירתו של יעקב אגם. באמצעות טכניקה זו נוצר מראה גיאומטרי תלת־ממדי של מעוינים. הפאייטים השקופים שנוספו לדגם זה מעצימים את האשליה.
כשם שנהגה להוסיף ולהחסיר מוטיבים ולשנות פלטות צבעים ביצירותיהם של האימפרסיוניסטים, כך גם כאן, משנה לאה גוטליב את היצירה ומתאימה אותה לצרכיה, ויוצרת באמצעותה מראה מודרני וגיאומטרי המתמקד בשחור־לבן.

קולקציית אנרי דה־טולוז לוטרק: ריקוד קאן קאן 1992

לאה גוטליב הציגה ב־ 1992 קולקציה בהשראת כרזה של לוטרק, להקתה של מדמוזל אגלנטין, המתארת ריקוד קאן קאן. בגדי הרקדניות ביצירה המקורית כמעט חפים מצבע ורק רגליהן מודגשות בשחור, ואילו בהדפס של גוטליב בגדי הרקדניות הם בעלי צבעוניות עזה בגוונים של סגול־ורוד, או אדום־כתום, וכן מופיעים בו פרחי אדמוניות גדולים הנעדרים מן היצירה המקורית. זוהי בחירה מפתיעה, המשנה את האופי הגראפי המרוסן של הכרזה לפנטזיה צבעונית מלאה שמחת חיים. בנוסף לאלמנט הפרחוני ולצבעוניות הבגדים, נצבע גם הרקע של ההדפס ונתחם בשני קונטורים צבעוניים. הקומפוזיציה האלכסונית ורגלי הרקדניות המבצבצות מבעד לחצאיות הקאן קאן המתנפנפות יוצרים זיקה מיידית לציוריו של טולוז לוטרק, ואילו הפרחים האבסטרקטיים שהוספו ליצירה החדשה מדגישים את החיות והתנועה של הרקדניות ומחברים אותן אל עולם הטבע, האהוב עליה.

קולקציית מארק שאגאל 1997

"באמצעות תמונותיי אני יוצר בעצמי את המציאות", אמר מארק שאגאל, בהתייחסו לנופי ילדותו המופיעים כמוטיב מרכזי בעבודותיו. בדומה לכך, גם לאה גוטליב יצרה בקולקציות בגדי הים שלה עולם פנטסטי, שהפך בעבורה למציאות. בקולקציה מ־1997 היא פיתחה קבוצת דגמים שההדפס המרכזי בהם הוא אלתור חופשי של הציור האמן וכלתו. בהדפס זה, היא עושה שימוש בכמה מוטיבים המופיעים ביצירותיו של שאגאל כמו: כלה, זר פרחים אדומים או ירח ויונה. השפעת האמן על יצירתה של לאה גוטליב ניכרת גם בפלטת הצבעים שבה היא בוחרת להשתמש. הצבעוניות הפנטסטית של הדפס זה, המתחקה אחר חלונות הזכוכית המפורסמים שיצר שאגאל, מועצמת באמצעות בורדר (קו מסגרת התוחם את שולי ההדפס) המודפס בפיתוחי זהב מחזירי אור. בנוסף, היא משתמשת גם בטכניקות הציור המופיעות אצל שאגאל, כדוגמת משיחות מכחול מודגשות וצבע לבן המבצבץ מתחת לרקע הכחול, הגורמות להדפסים להיראות כיצירות אמנות של ממש.

קולקציית מארק שאגאל. צילום: יעל אנגלהרט.