רכישת כרטיסים

ישועה באריזות שטוחות

קטגוריה: עיצוב וטכנולוגיה

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "על הביקורת", גיליון 4, יוני 2017.

תחת הכותרת "אנחנו שמים את הפליטים במרכז" וצירופי המילים "עיצוב דמוקרטי והומניטרי" הציגה איקאה במאי 2013 יחידת דיור חדשה לפליטים. המטרה הייתה להציע למיליוני ילדים ומשפחות שנאלצו להימלט מבתיהם חלופה לאוהלים ולמבנים הארעיים שמספקות סוכנויות הסיוע לפליטים.

הביתנים פותחו במסגרת שיתוף פעולה בין ענקית הריהוט השוודית לסוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR), והם כבר נמצאים בשימוש באלפי מחנות פליטים במדינות כמו יוון וגרמניה, שמתמודדות עם זרם גדול של פליטים מהמזרח התיכון. בין השאר נוסו הביתנים בעיראק ובאתיופיה, וחוץ  מעיריית ציריך, שהחליטה לאחרונה שלא להשתמש ב-62 הביתנים שרכשה מכיוון שאינם עומדים בתקנות בטיחות האש של המדינה, דומה שבסך הכול, המהלך הזה של איקאה זוכה לביקורות אוהדות רבות.

המיזם של איקאה הוא חלק ממה שמכונה לאחרונה "גל חדש של עיצוב הומניטרי". ראשיתו בשנות ה-90 של המאה ה-20 בפרויקטים כמו זה של שיגארו באן (Ban) לאחר רעידת האדמה ביפן ופרויקטים אחרים שבהם נעשה שימוש בצינורות נייר ממוחזר לבניית מחסות באזורים מוכי אסון, והמשכו בארגונים כמו Architecture for Humanity, שהוקם ב-1999 כדי לחפש אחר פתרונות ארכיטקטוניים למשברים הומניטריים כמו המשבר שהתחולל באותה עת בקוסובו, ואפילו בפרויקט פרי יוזמה מקומית של עזרי טרזי וחברת כתר פלסטיק, שעיצבו מחסות מבוץ ופלסטיק לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי ב-2010. גם הדיון הער המתחולל סביב הנושא, שמתבטא בתערוכות בין-לאומיות דוגמת Design for the Other 90%, שאפרט עליה להלן, והפרסים היוקרתיים דוגמת פרס אינדקס, פרס העיצוב הגדול בעולם שנוסד בדנמרק ב-2005 כדי לתגמל הצעות לעיצוב שתורם לשיפור החיים, מעידים על העיסוק הגובר בתחום של עיצוב הומניטרי ועל כך שפרויקטים הומניטריים לסיוע בעת אסון הם אחד הנושאים הבוערים ביותר בעולם העיצוב והאדריכלות בשנים האחרונות.

יסודותיו של העיצוב ההומניטרי נטועים בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, כאשר כלכלנים ומעצבים חיפשו פתרונות פשוטים וזולים למלחמה בעוני. בשנים אלו טיפלו אדריכלים צעירים בנושאים חברתיים באמצעות תכנון מיזמי דיור ציבורי וקהילתי ודיור בר-השגה. עם זאת, חשוב לציין שעיצוב הומניטרי הוא רק נושא אחד שנכלל בתחום רחב יותר, המוגדר כעיצוב חברתי. עיצוב חברתי או עיצוב אחראי עוסק ברצון לשפר את חייהם של בני אדם, אך בעיקר נותן את הדעת לתפקידו של המעצב, לאחריות שלו כלפי החברה וליכולתו להשתמש בתהליכי עיצוב כדי להביא לשינוי. עבור מעצבים רבים, עיצוב חברתי הוא הזדמנות לחולל שינוי בזירה ולא להסתפק במתן מענה לכוחות השוק. אג'נדה זו של עיצוב חברתי, שניצניה בשנות ה-70, נשענה לא מעט על רעיונות שהציגו מעצבים, מחנכים והיסטוריונים כמו ויקטור פפנק (Papanek) וויקטור מרגולין (Margolin) בדבר האחריות המוטלת על מעצבים לעצב מוצרים אקולוגיים, להיות זהירים בבחירת החומרים ובעיקר לענות על צורכיהם של בני האדם ולא על רצונותיהם (האנט 2015).

הרעיון שאדריכלים ומעצבים נושאים באחריות ושהם יכולים ליצור שינוי אמִתי בעולם דרך עיצוב טוב העסיק את המעצב התעשייתי המשפיע דיטר ראמס (Rams), שבשנות ה-70 קבע את עשרת הכללים הקובעים מהו עיצוב טוב. עשרה כללים אלו, שקבע ראמס (Rams 2015) לפני למעלה מ-40 שנה, ולהפתעתו, ממשיכים להעסיק סטודנטים לעיצוב גם כיום, כוללים בין השאר חדשנות, שימושיות, אסתטיות ופשטות, אך אינם מניחים לרגע עיצוב מוצר ללא מוצר.[1] הכוונה לעיצוב שמייצר פחות דברים ומתמקד ביכולת ההשפעה של המעצב ובשינוי תפקידו ממי שעוסק בצורה ובפונקציה למי שפעיל ומקדם אג'נדה חברתית. ההכרה ביכולותיהם של המעצבים לספק כלים חדשים להתמודדות עם בעיות ואתגרים גלובליים ולאפשר נקודות מבט נוספות לגיבוש פתרונות חדשים וחכמים היא אחד ההישגים הגדולים של העיצוב החברתי, שעבר דרך ארוכה משנות ה-70 ועד היום. להבדיל מן האדריכלים של שנות ה-70, שהתוו את העקרונות הבסיסיים וקבעו את הכללים או בנו מיזמי דיור ציבורי, המעצבים והאדריכלים של הגל החדש ההומינטרי עובדים במישרין עם האוכלוסיות המוחלשות ומנסים ככל האפשר להתאים את הפתרונות לצורכיהן.

אחד החלוצים המוכרים ביותר בתחום העיצוב הומניטרי הוא האדריכל והמעצב היפני שיגארו באן. ב-2014 זכה באן בפרס פריצקר – פרס נובל של האדריכלות – לא בשל המבנים המונומנטליים שבנה אלא בזכות עבודתו באזורים שנהרסו באסונות טבע או באסונות מעשה ידי אדם. הוא יצר פרויקטים כמו מקלט הנייר בהאיטי או קתדרלת הקרטון בקרייסטצ'רץ, ניו זילנד, שהיו לסמלו המסחרי והציגו אדריכלות המספקת קורת גג שהיא גם זולה ואסתטית. מאז 1986 באן עורך ניסויים בצינורות נייר ממוחזר כחומר בנייה. הצינורות חזקים, וקל לייצרם כמעט בכל מדינה, אפילו במדינה שסבלה מאסון טבע.[2]

ב-1994 ראה באן תצלומים של יריעות פלסטיק שניתנו לפליטים ברואנדה כדי לחסות תחתם, ובעקבות זאת  פנה לארגון הסיוע לפליטים של האו"ם וביקש להציע פתרונות לבניית מחסות ראויים יותר. אף שהמחסות שהציע מבוססים ברובם על אותו חומר בנייה בסיסי, ראויה לציון יכולתו להתאים את הפתרון לאוכלוסיות השונות. לדבריו, "בכל מצב של אסון הפתרון המתאים שונה. חשוב לכבד את מסורת הבנייה המקומית" (Davison 2015). דוגמה לכך אפשר לראות במחסות שהציע לאחר רעידת האדמה בנפאל, שם בחן את הבתים ששרדו והבחין שברבים מהם טמונות מסגרות עץ בקירות. הוא השתמש במסגרות אלו, ומילא אותן בלבנים שחולצו מן ההריסות.

באן הוא גם אחד המבקרים החריפים ביותר של עמיתיו האדריכלים על כך שלאורך עשרות שנים עסוקים אך ורק בבנייה של בניינים מונומנטליים ואדריכלות ראווה, ואינם מתפנים לבחון את אחריותם ותרומתם לאסונות. "אדריכלים עובדים בדרך כלל בשביל מיוחסים ובעלי זכויות שרוצים להפגין את עושרם וכוחם בבנייה מונומנטלית", אומר באן בהתייחסו לפרס שקיבל, "בהשוואה לרופאים, לעורכי דין ולאנשי מקצוע נוספים שעובדים בשביל אנשים עם בעיות, האדריכל בדרך כלל אינו תורם לחברה. האדריכלים נושאים באחריות גדולה מאוד לאנשים מאזורי אסון, מפני שלא רעידות אדמה הורגות בני אדם אלא המבנים הקורסים עליהם" (Heathcote 2014).

המחשה טובה לדבריו אלו של באן ולנטייה של אדריכלים ומעצבים לענות על צורכיהם של אחוזים בודדים מן האוכלוסייה העולמית ולהתעלם מן הצרכים של למעלה מ-90% מהם אפשר לראות בסדרת תערוכות נושא שיזם מוזאון קופר יואיט משנת 2007 ואילך תחת הכותרת Design for the Other 90%. תערוכות נושא אלו, הממחישות איך עיצוב יכול להיות כוח מניע בשינוי ובמקרים רבים להציל חיים, מתמקדות בפתרונות עיצוב שהתמודדו עם הצרכים הבסיסיים של 90% מהאוכלוסייה שבדרך כלל אינה זוכה להתייחסות של מעצבים. במצע התערוכה שהציעה פתרונות זולים ל-90% נכתב:[3]
ל- 5.8 מיליארד שהם 90% מכלל האוכלוסייה העולמית יש גישה מועטה או כלל אין גישה לרוב המוצרים והשירותים שרובנו תופסים כמובנים מאליהם. למעשה, כמעט למחציתם אין גישה קבועה למזון, למים נקיים או למחסה.[4]

ב-2012 נפתחה תערוכת נושא נוספת תחת אותו השם, שהתמקדה במיליארד האנשים המתגוררים בסלאמס או בהתיישבויות לא-חוקיות. במצע התערוכה נכתב:
כשהם נוהרים לערים בחיפוש אחר עבודה וחברה או בורחים מקונפליקטים ואסונות טבע, מרבית ההגירה האורבנית סובלת מחוסר ביטחון ואי-חזקה על אדמה, נגישות מוגבלת לשירותים בסיסיים כמו סניטציה ומים נקיים ותנאי חיים של צפיפות. בו-בזמן, הערים הלא-פורמליות האלה מלאות תרבות וחיים".[5] לביקורת של באן על הנטייה של אדריכלים לעבר אדריכלות ראווה שותף גם קמרון סינקלייר (Sinclair), אחד האדריכלים המזוהים ביותר עם הגל החדש של עיצוב הומניטרי. סינקלייר מתקומם נגד העובדה שעיצוב ככלל פונה לאחוז אחד של אוכלוסיית העולם, שלרוב רק העשירים יכולים ליהנות מן המוצרים המעוצבים ושהעיסוק המרכזי של מעצבים הוא באסתטיקה. הוא קורא למעצבים לחזור לתפקיד המסורתי של פתרון בעיות: "אי אפשר לתכנן מוזאון כל יום, אני חושב שזה לא רק עניין של אחריות חברתית, העניין הוא להרחיב את הפרקטיקה שלנו ולהפוך לרלוונטיים יותר" (Howarth 2015).

סינקלייר ייסד עם קיית סטוהר (Stohr) את הארגון Architecture for Humanity, ששם לו למטרה לחפש פתרונות ארכיטקטוניים למשברים הומניטריים ולהביא שירותי עיצוב לקהילות במצוקה. ב-2005 זכה הארגון בפרס אינדקס הראשון, ולאורך השנים הגיב למצבי חירום ולצרכים של קהילות במשבר בהקמת בתי ספר, מגרשי כדורגל ומחנות פליטים. באמצעות תחרויות, סדנאות, פורומים חינוכיים ושיתופי פעולה עם ארגונים, עמותות ואוניברסיטאות יצר הארגון פלטפורמה רחבה המאפשרת לאדריכלים ולמעצבים מכל העולם להגיב למשברים ולקדם עיצוב בעל מודעות חברתית. לרוע המזל, ב-2015 נסגר הארגון לאחר שהכריז על פשיטת רגל.[6]

סינקלייר עצמו, שכאמור, הוא אחד החלוצים של הגל החדש של עיצוב הומניטרי, שותף בשיפור הביתנים שאיקאה מציעה לפליטים. אין ספק ששותפות עם מי שמזוהה כל כך עם עיצוב הומניטרי תורמת לתדמית החיובית של המיזם של איקאה ומעניקה לו מעין תעודת הכשר. כך, למרות הביקורת של סינקלייר על המיזם, הוא מצטרף לשורה ארוכה של קובעי דעה התומכים בו.

ב-2014 זכה הפרוטוטיפ קל המשקל של איקאה באות כבוד מטעם ה-Swedish Design Awards – קרן שוודית המעניקה פרסים על מצוינות בעיצוב. בחבר השופטים של הפרס ישבו מעצבים בכירים וקובעי דעה כמו רוס לאבגרוב (lovegrove), ג'וליו קפליני (Capellini), לי אדלקורט (Edelkoort), ואליס רוסתורן (Rawsthorn), מבקרת העיצוב של הניו יורק טיימס, שהגדירה את הביתנים כ"אחד הפיתוחים החשובים ביותר במאה האחרונה". לדברי רוסתורן:
יחידת הדיור לפליטים היא תגובה רגישה ואינטליגנטית, שלא רק מבטיחה לספק את המחסה שאנשים במצבים נואשים זקוקים לו, אלא גם מקום נעים ובטוח לחיות בו כמה שנים עד שיעברו לבתים קבועים […] יש לקוות שההצלחה הזאת תעודד חברות אחרות ומוסדות לקדם עיצוב הומניטרי באותה תשומת הלב (Frearson 2014).

ואולם לצד התגובות האוהדות היו גם לא מעט גינויים שהצביעו על הקמת קרן הצדקה של איקאה כדרך להלבין את עברה ממעשים כגון השימוש של הרשת באסירים פוליטיים כעובדי כפייה במזרח גרמניה בשנות ה-70 וה-80, או מהעבר הפשיסטי של מייסדה, שהמשיך להביע תמיכה בתנועות נאציות שנים רבות לאחר המלחמה.

לצד הפיתוי לשבח את איקאה על המהלך ההומניטרי, מצד אחד, והדחף לעקם את האף לנוכח הצחנה הקלה שעולה ממנו, מצד אחר, לדעתי, הפתרון המוצע על ידי איקאה מסיט את הדיון משאלות מהותיות שעולם העיצוב אינו ממהר לעסוק בהן כגון: האם הפתרון הזמני והנוח הזה אינו משרת את אוזלת היד של ממשלות אירופה בהתמודדות עם בעיית הפליטים? האם הוא אינו מאפשר להן להפסיק לחפש אחר פתרונות ארוכי טווח? ובהתחשב בעובדה שהסטטיסטיקה העולמית קובעת שאדם שוהה במחנות בממוצע בין 10–17 שנה, נשאלת השאלה: האם העולם זקוק לעוד מחנות פליטים? והאם הפתרון הזה לבעיה הומניטרית והאופן שבו העיצוב משרת מטרה ראויה אינו יוצר בעיה הומניטרית חדשה כמו מחנות פליטים המוקמים לשנים ארוכות?

דוגמה עדכנית לכך אפשר לראות היום במחנה הפליטים זעתרי, שהפך להיות העיר הרביעית בגודלה בירדן. כיום מתגוררים בשטח המחנה, שהיקפו שמונה קילומטרים, 90 אלף פליטים סורים. רובם הגדול של הפליטים חיים באוהלים, אך התחושה היא שאנשים בנו לעצמם שם חיי קבע, ובמרכז המסחרי המכונה שאנז אליזה ישנה חנות לבגדי כלה (Davison 2015). בהקשר זה, קשה להתעלם ממחנות הפליטים בעזה וביהודה ושומרון ואפילו בשועפט, מחנה הפליטים בצפון-מזרח ירושלים שהוקם ב-1965. מחנה זה, שהוא מחנה הפליטים היחיד שנמצא בשטחה הריבוני של ישראל, חמש דקות מירושלים, עדיין סובל מעוני, צפיפות ותשתיות רעועות (סימנטוב 2015).

אין ספק שבמחסה שאיקאה מציעה חל שיפור ניכר לעומת האוהלים והמחסות המאולתרים שסופקו לזרם הפליטים על ידי ארגוני הסיוע עד לאותה עת. אוהלים ומחסות מאולתרים אלו אינם מספקים פרטיות או הגנה מחום ומקור ואינם מחזיקים מעמד זמן רב. לעומתם, הביתנים של איקאה משוכללים הרבה יותר: הם מגיעים באריזות שטוחות, המֵקלות על השינוע שלהם ממקום למקום. נדרשות רק ארבע שעות לבנות כל בית, ומחירו יכול לרדת לאלף דולר בייצור המוני (לעומת 300 דולר, מחירו של אוהל פליטים רגיל). גודלו של כל בית הוא 17.5 מ"ר – כפול מגודלו של אוהל פליטים רגיל, והוא אמור לספק מחסה נעים ופרטיות לחמישה אנשים, במשך כמה שנים. כל בית עשוי מיריעות פולימריות המאפשרות מעבר אור ביום ופרטיות בלילה, והן מבודדות מחום ומקור.

גולת הכותרת של הביתן היא הגג, העשוי פאנלים סולאריים שמאפשרים לדיירים ליצור את האנרגיה שלהם בעצמם ומנטרלים את הצורך במנורות נפט. לדברי רוברטה רוסו, דוברת סוכנות הפליטים של האו"ם בביירות:
המחסה החדש סיפק פתרונות לכל כך הרבה בעיות. ילדים יכולים להכין שיעורי בית בלילה, יש הגנה ופרטיות […] ומדובר במבנה שהפליטים יוכלו לקחת אִתם כאשר יחזרו הביתה. סביר להניח שכשהפליטים האלה יחזרו לסוריה, לא יהיה להם בית לחזור אליו, ולכן מבנה זה יקל על חזרתם (Baker 2013).

 גישה זו של סוכנויות הסיוע לפליטים של האו"ם, המתייחסת למחנות הפליטים כמקומות ארעיים, מקוממת את קיליאן קליינשמידט(Kleinschmidt) אחד מקובעי הדעה המובילים בנושאים של עזרה הומינטרית. לטענתו, ממשלות צריכות להפסיק להתייחס למחנות הפליטים כאל מקומות ארעיים. "אלו הערים של מחר", הוא אומר ומצביע על הכישלון בבניית תשתית ראויה שתספק הגנה ותנאים הכרחיים לפליטים (Kurt 2015) לדעתי, הפתרון שקליינשמידט מציע לזרם הפליטים המגיע לאירופה – לאפשר להם  לאכלס מחדש חלקים של ספרד ואיטליה שננטשו כאשר תושביהם עברו לערים הגדולות – אינו חף מבעיות גם הוא, אבל אין ספק שהוא מעלה כאן סוגיה הראויה להתייחסות.

כאמור, השאלה אם אנו זקוקים לעוד מחנה פליטים מעסיקה גם את קמרון סינקלייר. למרות העובדה שהוא עובד עם איקאה בשיפור הבתים המוצעים, הוא מודע לכך שאיקאה אינה מספקת אלא פתרון טכני לבעיה רחבת היקף, ושואל: "האם אנחנו צריכים להצניח מהשמים ביתנים שנוצרו על ידי מדינות מפותחות באזורים שיש בהם צורך נואש במקומות עבודה?" (Howarth 2015).

בניסיון להציע יותר מפתרונות טכניים, המיזםSmall Works  של סינקלייר מבוסס על "מתודולוגיית בנייה שתאפשר לפליטים לא רק לבנות את הקהילות שלהם אלא להיות מסוגלים למקם את הקהילות האלה בחזרה בסוריה כשיסתיים הקונפליקט", כדבריו (שם). לצד  היותו מודע לעובדה ש"רוב מחנות הפליטים סובלים מחוסר תכנון, ושהשירותים והתשתיות אינם מחולקים שווה בשווה, ב-2015 השלימה חברת Small Works בניית בית ספר ל-120 ילדים במחנה זעתרי בהשקעה של 30 אלף יורו. הפליטים עצמם בנו אותו בתוך שבועיים, ללא חשמל או מים וללא ניסיון קודם בבנייה.

ייתכן שהמתודולוגיה הזאת של סינקלייר מרמזת על מודל של שינוי, שבו ירכשו הפליטים מתודות וכלים לייצור עצמי. כאמור, סינקלייר עצמו מדגיש דווקא את הדחיפות שבצורך להחזיר את המעצבים לתפקיד המסורתי של פתרון בעיות. נשאלת השאלה, האם הצורך של מעצבים למהר ולהציע פתרונות אינו חוטא לדרך שעשו מעצבים ואדריכלים מייצור מוצרים ופתרון בעיות לפיתוח חשיבה עיצובית והקניית כלי עבודה לצרכנים? יתרה מזאת, האם פתרון הבעיות הזה אינו משחק לידיהן של ממשלות בכלל ושל המדיניות הנאו-ליברלית שלהן בפרט?

סביב נושאים אלו מתחולל לאחרונה פולמוס שלם, שהתעורר בעקבות המיזם שהשיק הארגון ההולנדי What Design Can Do בתחרות של פתרונות דיור, תקשורת וסיוע לשיפור חייהם של פליטים. לדברי מייסד הארגון, ריצ'רד ואן דר לאקן (Richard van der Laken) מיזם זה, המשופע בכוונות טובות, נוצר כדי להראות ש"עיצוב טוב הוא לא רק טכנולוגיה ואביזרים. הוא גם רעיונות יצירתיים שמתמודדים עם הצרכים של אנשים המתמודדים עם אתגרים רציניים. זה מה שמעצבים טובים בו" .(Winston 2016)

התחרות עצמה וימי העיון שנערכו לקראתה עוררו לא מעט דיונים וגררו הן תשבחות והן וגינויים. תחת הכותרת "האם עיצוב הומניטרי הוא האימפריאליזם החדש", העורך לשעבר של Business Week ברוס נוסבאום (Nusbaum) טוען, שבעקבות הצורך של הארגון להדגיש את יכולתם של מעצבים לפתור בעיות והאתגר שהציגו בנושא הפליטים, הם תומכים ברעיון שבפתרון משברים עולמיים, השוק החופשי טוב הרבה יותר מממשלות. ואולם לטענתו, "היוזמה של WDCD והכוונות הטובות שלהם עשויים להיות גול עצמי כאשר ממשלות יכולות להשתמש בעיצובים אלו כדי לחסוך בתמיכה בפליטים" (Fast Company Staff 2010).

לבעיה זו נדרש גם המעצב רובן פאטר (Pater), מחבר הספר The Politics of Design. פאטן טוען שמחסות זמניים הם בדיוק הדרך שבה נאו-ליברלים מקווים לרפות את ידיהם של פליטים מלהגיע לאירופה, ולפיכך "על המעצבים להיזהר שעבודתם לא תהפוך את המצב של זמניות קבועה לחוקית, ו[להיזהר מ]לתמוך במדיניות שנוצרת במיוחד כדי למנוע מפליטים לבוא לאירופה, או מהסכנה שבקביעת מציאות איומה לקבוצה גדולה של תושבים חסרי בית וחסרי מדינה החיים באופן קבוע במחסות ולא בבתים" (Pater 2016).

אין ספק שנוסבאום ופאטר שואלים שאלות קשות הראויות להתייחסות. עם זאת, כפי שמוכיחים האירועים הקשים של השנים האחרונות, ייתכן באמת "שמשבר הפליטים גדול על ממשלות, ארגוני סיוע ואפילו האיחוד האירופי, שנמצא במצב בעייתי", כטענתו של ואן דר לאקן, וייתכן ש"מעצבים יכולים להציע משהו שאחרים אינם יכולים. מכיוון שהם יודעים לעבוד בשיתוף פעולה ורגילים להתמודד עם סיטואציות מורכבות" (Winston 2016). עם זאת, כמה דוגמאות מהשנים האחרונות מעידות על כך שמעצבים אינם חייבים למהר להציע פתרונות אלא יכולים לסייע בחשיבה עיצובית ולהקנות כלי עבודה לצרכנים, שבמקרה זה הם פליטים.

בהקשר זה, מעניין להתבונן בפרויקט של המעצב האיטלקי אנזו מארי (Mari) שהעניק לחברת CUCULA האיטלקית את הזכויות לעצב מחדש ולמכור רהיטים שעיצב, כדי לגייס תרומות לתכנית התמיכה שלהם בפליטים. CUCULA – החברה לקראפט ועיצוב של פליטים, נוסדה ב-2014, ופירוש שמה הוא: לעשות משהו יחד או לדאוג זה לזה. החברה מצהירה על עצמה כמי שרוצה להציע עבודה אמִתית לפליטים ולבנות חברה כמודל כלכלי אינטגרטיבי. "המטרה היא להעניק לפליטים אפשרות אמִתית לדאוג לחייהם ולבנות עתיד", הם מצהירים. כך, חמישה פליטים יצרו סדרה מוגבלת של רהיטים המבוססים על רהיטיו של מארי, והעץ שהשתמשו בו נלקח ממחנות פליטים ומן הספינות שהשיטו אותם לאיטליה.[7]

רוח זו של "העצמת" הפליטים עצמם נמצאת גם בבסיס פרויקט הפאב-לאב (מעבדת תכנון וייצור דיגיטלי) שבנה קליינשמידט במחנה זעתרי. צעד זה זכה לביקורת רבה ולחוסר תמיכה מצד סוכנויות הסיוע. לדברי קליינדשמיט:קשה מאוד לשכנע אנשים שזו הדרך הנכונה לפליטים להיות מועצמים – לעשות משהו שממש קשור לעשירים וליפים ולאלו המקושרים […] הקונספט הזה, שמאפשר לקשור אנשים עניים למשהו ששייך למאה ה-21, זר אפילו לסוכנויות הסיוע […] הם חושבים: "אלוהים, אלו רק פליטים, למה הם צריכים מדפסת תלת-ממדית […] למה הם צריכים לעבוד עם מחשבים" […] הרעיון הוא שאם אתה עני, כל החיים שלך נסובים סביב הישרדות (Kurt 2015).
בפאב-לאב שקליינשמידט מציע, אנשים יכולים לייצר כל דבר שיזדקקו לו – בית, מכונית, אופניים – וליצור אנרגיה משלהם; וזה הרבה יותר מהישרדות.
אין ספק שתפקידו של העיצוב, ובכלל זה תפקידם של המעצבים, השתנה לאורך השנים. אין גם ספק ביכולתם של מעצבים להתמודד עם סיטואציות מורכבות. עם זאת, עיצוב טוב אינו רק פתרונות בדמות בתים או מוצרים אחרים. עיצוב טוב הוא גם שאילת שאלות שאין עליהן תשובות חד-משמעיות והקניית כלים ל-"90 האחוזים האחרים".

ביבליוגרפיה

האנט, ג' (2015). מעצבים עולם טוב פחות. אלכסון.
http://alaxon.co.il/article/%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%A2%… נדלה (3.9.16).

סימנטוב, ח' (2015). מחנה הפליטים שועפט, איך צומח מעוז חמאס חמש דקות מהבירה. נענע 10.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1101980 נדלה (3.9.16).


 Baker, A. (2013). After a Long Delay, Lebanon Finally Says Yes to Ikea Housing for Syrian Refugees. http://world.time.com/2013/12/16/lebanon-says-no-to-ikea-housing-for-syr… Retrieved (3.3.17).


Davison, N. (2015). Designs for Life: Architecture in the Disaster Zone. http://nicoladavison.co.uk/designs-for-life-architecture-in-the-disaster… Retrieved (3.3.17).


Fast Company Staff. (2010). Humanitarian Design or Neocolonialism?
https://www.fastcompany.com/1691553/humanitarian-design-or-neocolonialism Retrieved (3.3.17).

Frearson, A. (2014). IKEA's refugee housing is "unusually sensitive and intelligent" says Alice Rawsthorn. https://www.dezeen.com/2014/12/10/ikea-flat-pack-refugee-housing-sensiti… Retrieved (3.3.17).

Friedman, Y. (2007). Hans Ulrich Obrist (The Conversation Series Band 7). Köln:
Verlag der Buchhandlung Walther König.

Heathcote, E. (2014). Pritzker Prize 2014: Shigeru Ban.
https://www.ft.com/content/c5ad8c32-b10f-11e3-bbd4-00144feab7de#slide8/
Retrieved (3.3.17).

Howarth, D. (2015). https://www.dezeen.com/2015/08/27/cameron-sinclair-interview-architectur… Retrieved (3.3.17).

Kurt, K. (2015). Cities of Tomorrow: Refugee Camps Require Longer-Term Thinking.
http://weburbanist.com/2015/12/01/cities-of-tomorrow-refugee-camps-requi… Retrieved (3.3.17).

Pater, R. (2016). Treating the Refugee Crisis as a Design Problem is Problematic.  
https://www.dezeen.com/2016/04/21/ruben-pater-opinion-what-design-can-do… Retrieved (3.3.17).

Rams, D. (2015). Dieter Rams: If I could do it again "I would not want to be a
Designer". https://www.fastcodesign.com/3043815/dieter-rams-if-i-could-do-it-again-… Retrieved (3.3.17).

Winston, A. (2016). "Design is always political" says What Design Can Do founder.
https://www.dezeen.com/2016/06/30/what-design-can-do-founder-richard-van… Retrieved (3.3.17).1.Dieter Rams, "ten principles of Good Design" – Good Design is: innovative, makes a product useful, aesthetic, makes a product understandable, unobtrusive, honest, long-lasting, thorough to

the last detail, environmentally friendly, as little design as possible. Seein: https://www.vitsoe.com/rw/about/good-design- Retrieved (17.9.2016) 


2.בהקשר זה, מן הראוי לציין את עבודתו של האדריכל יונה פרידמן, פליט בעצמו שנמלט מהונגריה ב-1945 לישראל ואחר כך לפריז. ב-1958 הקים פרידמן את קבוצת המחקר באדריכלות ניידת GEAM ועסק בחיפוש פתרונות לבנייה המונית למגורים ובהתמודדות עם מצבים של הרס, הגירה ופליטות, עוני וצפיפות. ראו: Friedman, Y. (2007). Hans Ulrich Obrist (The Conversation Series Band 7), Verlag der Buchhandlung Walther König, Köln.

3.כל התרגומים במאמר זה תורגמו על ידי המחברת.
 4.http://www.designother90.org/accessed 3 September 201http://www.designother90.org/about/ Retrieved (3.9.2016)
 5.שם.
 6.https://en.wikipedia.org/wiki/Architecture_for_Humanity Retrieved (3.9.2016)
 7.http://www.cucula.org/en/enzo-mari/ נדלה (3.9.2016) מן האתר של אנזו מארי.