רכישת כרטיסים

לייפות את המציאות

״הדבר הנורא ביותר שאפשר להגיד על יופי הוא שהוא בעיני המתבונן״ כך בחר לפתוח סטפן זגמייסטר אחד ממעצבי התקשורת החזותית הידועים בעולם, את ההרצאה שהעניק לאולם מלא מפה לפה בבוקר פתיחת התערוכה זגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה. סטודיו זגמייסטר & וולש בוחר להקדיש את רב עשייתו בשנים האחרונות למען העיסוק ביופי. אך אין מדובר בשיח על אודות יופיו של הטבע, כי אם בדיון על אודות יופי מעשה אדם, אותו ניתן להעריך באמצעות קריטריונים ברורים כמו: סימטריה, פרופורציה, הרמוניה ואיזון.

ישנה הסכמה על מה שנחשב יפה, הוא טוען, יותר ממה שמקובל לחשוב. במסגרת ניסוי קצר, המבוסס על עבודתו של הפסיכולוג הבריטי קריס מקמאנוס (McManu), הציג זגמייסטר לקהל המקומי שתי תמונות זהות של מונדריאן: האחת אמתית והשנייה מזויפת. כאשר התבקש הקהל לזהות מי מהן המקורית – רק שני אנשים טעו. אין זו הפעם הראשונה שבה עורך זגמייסטר את הניסוי. אותה הבדיקה נעשתה גם בארצות אחרות שבהן הרצה, ועל פי עדותו, כ-85 אחוז מהנשאלים תמיד צולחים את המבחן. כלומר, אף על פי שמונדריאן לא ביסס את יצירותיו על חישובים מדויקים של יחס הזהב, עדיין מרבית האנשים – גם אלה שאינם בעלי השכלה אמנותית או מאותו רקע תרבותי – מצליחים לזהות את האיכויות האסתטיות של הקומפוזיציות שלו.
אך זגמייסטר מבקש להוכיח כי יופי איננו רק תפיסה אסתטית שחוצה תרבויות, אלא שהיא גם עקבית ואינה תלויה במצב רפואי או נפשי: ״אנחנו יכולים לזהות יופי גם כאשר אנו מאבדים את דעתנו."

הרצאתו של זגמייסטר במוזיאון העיצוב חולון

כדי לבסס טענה זו נסמך זגמייסטר על ניסוי שערך ד״ר הלמוט לדר (Leder), נשיא האגודה הבינלאומית לאסתטיקה אמפירית, שביקש ממספר חולי אלצהיימר לסדר יצירות אמנות מוכרות בסדר יורד: מהציור היפה ביותר ועד לציור הכי פחות יפה לדעתם. כאשר ערכו אותם החולים את אותו הניסוי כעבור שבועיים, הם סדרו את היצירות בדיוק באותו הסדר. מכך הסיק זגמייסטר כי ״גם כאשר רוב תפקודי המוח שלנו נעלמים, תחושת ההערכה שלנו כלפי יופי נותרת בעינה, זה חלק מהמשמעות של להיות אנושיים."

"רוב המעצבים הידועים טוענים שאין להם עניין ביופי. עולם האמנות זנח אותו כמעט לגמרי, ואפשר לעלעל היום בספרי אדריכלות רבים מבלי להיתקל במונח הזה אפילו פעם אחת." נראה, ממשיך זגמייסטר, כי מעצבים נוטים לעסוק פחות בצורה (form), משום שרוב הזמן הם עסוקים בלחשוב על קונספט אטרקטיבי ומנסים לפתור בעיות הקשורות בפונקציונליות. אך לתפישתו יופי = פונקציונליות: דברים יפים נוצרו לכאורה רק בשביל להרשים. נוצותיו של הטווס אינן מאפשרות לו לעוף או מקלות עליו ללכת, אך הן מקנות לו יתרון אבולוציוני – להשיג את הטווסה. כלומר, בכוחו של היופי לשנות מציאות, להשפיע על מצב הרוח, על התפקוד היומיומי ועל טיב התקשורת המתקיימת ביננו. בכך למעשה, אין הוא שונה מרכיב העכבר שמסייע לתפעל את המחשב או משמשייה המגינה עלינו מפני השמש.

אז מדוע התחלנו לחשוב בעיקר על פונקציה ופחות על יופי? בכך בוחר זגמייסטר להאשים את "עמיתו האוסטרי", האדריכל אדולף לוס, שגדל במאה ה-19. תקופה שבה אוסטריה הציגה לראווה את כוחה באמצעות אדריכלות מונומנטלית בהשראת תקופות שונות מההיסטוריה כמו הרנסנס, התקופה הגותית ויוון הקלאסית. בספרו של לוס קישוט ופשע, שהיה בעל חשיבות גדולה עבור תנועת הבאוהאוס, טען לוס שככל שיצירות תהיינה עם יותר קישוטים, כך הן תצאנה מן האופנה מהר יותר וערכן ירד. ושלא במקרה, בוחר זגמייסטר ללוות את דבריו בתמונות של מבנים מודרניים נטולי קישוט מתקופת מלחמת העולם השנייה, ביניהם צריפי אושוויץ שתוכננו על ידי בוגר הבאוהאוס, האדריכל פריץ ארטל. מותיר את מאזיניו לחשוב האם באמת את הקישוט יש להאשים בפשע?

גם את אלוהים בוחר זגמייסטר לגייס למאבקו במודרניזם הנזירי, שהרי "אלוהים הוא לא מודרניסט", כפי שמוכיח פסוק ל"א בספר שמות כ"ה, שבו מבקש אלוהים ממשה ליצור מנורת כנים מעוטרת ומקושטת: ״וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ.״ או במילותיו של זגמייסטר: "גוף תאורה לא מודרני."

אך אם נשאר בטרמינולוגיה שמקורה בעולם האמונה, הרי שגם אדולף לוס, טוען זגמייסטר, חזר בתשובה. בשנות ה-30 עצב לוס עבור חברה אוסטרית בשם LOBMEYR, סדרת כוסות זכוכית שבבסיסן צורות גאומטריות בחיתוך זכוכית שנעשה בעבודת יד. במכתב שכתב לחברה בסיום הפרויקט התוודה: "אני יכול לראות במועד מאוחר יותר קישוטים קטנים על הכוסות שלי כגון צורה אנושית, פרפרים, חיה קטנה וכדומה." כעבור 80 שנים, הגשימו זגמייסטר & וולש את חלומו של לוס, ויצרו, על בסיס סט הכוסות המקורי, סט כוסות חדש, שבתחתית כל כוס מתגלה במפתיע דימוי מאויר של זבובים, זוג שדיים, לב אנושי, שטרות של כסף ועוד – דימויים המייצגים את אחד משבעת החטאים, או אחת משבע המידות הטובות על פי הנצרות.

מכתבו של אדולף לוס: ״אני יכול לראות במועד מאוחר יותר קישוטים
קטנים על הכוסות שלי כגון צורה אנושית, פרפרים, חיה קטנה וכדומה."
סט כוסות ״שבעה חטאים״ , זגמייסטר & וולש, 2011

חלקה האחרון של ההרצאה שפך אור על דרך העבודה של השותפים שמשלבים במשרדם בין פרויקטים מסחריים לבין פרויקטים אישיים. הסטודיו מוכר בכך שהוא נותן ללקוחותיו רק סקיצה אחת בתהליך העיצוב. דרך עבודה זו חריגה שכן תהליך העיצוב המקובל כולל מספר סקיצות מגוונות שהולכות ומצטמצמות, בהתאם לרצון הלקוח עד לתוצר המוגמר. זגמייסטר, כיאה למי שבוחר לקחת על עצמו את תפקיד הילד בסיפור ״המלך הוא עירום״, טוען כי הסיבה לדעתו שמעצבים בוחרים להציג ללקוח מספר רב של אופציות נובעת בעיקר מהרצון להרשים עם כמות העבודה שנעשתה. והלקוחות מצדם מרגישים שהם קיבלו תמורה ראויה לכספם."ההתחייבות לאופציה אחת יחידה וטובה היא קשה יותר, אם אנחנו טועים,״ הוא מרחיב ״אנחנו משתמשים בכיוון הזה כפלטפורמה בשביל לדבר על כל מה שלא בסדר." אך נסיגה בתהליך מתרחשת לרוב כשמקבל ההחלטות לא לוקח חלק בתהליך מתחילתו ועד סופו.

מאז אותו יום הוציא הסטודיו ספר על אודות יופי ובדומה למושג אושר שנחקר דרך ה״תערוכה השמחה״, גם המושג יופי עתיד לעמוד במרכזה של תערוכה שתוצג במוזיאון לאמנות שימושית בווינה. קל להיסחף אחר קביעותיו הנחרצות ואחר עם דמותו הכריזמטית של זגמייסטר. אך נדמה כי יותר משהוא בא ללמדנו על יופי הגיע זגמייסטר להזכיר לנו לא לוותר לעצמנו ולזכור להביא קצת מעצמנו לכל פרויקט, אישי או מסחרי שהרי "בסופו של דבר אין זו הבחנה בין פשטות לבין מורכבות, או בין סגנון מינימליסטי לבין בארוק. השאלה היא האם משהו נעשה בצורה מרושלת או עם הרבה אהבה ואכפתיות."