רכישת כרטיסים

מלאך או שטן

הקלישאה החבוטה טוענת ש״תמונה שווה אלף מילים,״ וכי ״הדימוי מדבר בעד עצמו״. בכך אנחנו מעדיפים את החזותי והנראה על פני הכתוב והמדובר. תערוכה שלמה בחר מוזיאון העיצוב חולון להקדיש לתקשורת שהיא חזותית וליכולת שלה להשפיע על מסרים, על תרבות על חברה ואפילו על רגשות. ולמרות כוחו של החזותי, כל תערוכה נפתחת בטקסט אוצרות של לפחות 300 מילה, כל אחד מ-70 המוצגים מלווה בטקסט מסביר, מפורט ומנומק. תמיד מוצעת הדרכה לקהל הרחב ותילי תילים של טקסטים נכתבים כביקורת על כל תערוכה. אנחנו עדיין נדרשים להרבה מאוד מילים כדי להבין את השפה החזותית על כל רבדיה. אבל מה עושים כשאין מילים ומהו תפקידה של לשון מדוברת וכתובה בתחום שבו קו, צבע, חומר, קומפוזיציה וטקסטורה – הם העיקר.

סצנת הפתיחה של הסרט כל אנשי הנשיא [1] (במאי: אלן ג׳יי פאקולה, 1976) נפתחת בתקריב מוקצן של המפגש בין מקש המקלדת לבין נייר גבשושי. מפגש המוליד קול הקשה שמזכיר יריית אקדח. רמז מטרים לכוח הטמון במילה הכתובה ככלל ובכוחם של הדפוס והעיתונות בפרט. בכלים פשוטים מצליח הבמאי לייצר אנלוגיה בין שלושה גורמים: טקסט, דפוס ומוות. וכבר נאמר בעברית כי החיים והמוות ביד הלשון. אין זו הפעם הראשונה שמיחסים לדפוס משמעויות רעות או הרסניות. האגדה מספרת כי בימי הביניים הכנסייה הקאתולית האמינה כי שני אובייקטים זהים לחלוטין פרי עבודתו של בן אדם, הם למעשה יציר כפיו של השטן. לכן נהגו לכנות את מלאכת הדפוס – שאפשרה את שכפולם של טקסטים וידע המצוי בכתבי יד נדירים – The Black art, האמנות השחורה.

מתוך הסרט: כל אנשי הנשיא. במאי: אלן ג׳יי פאקולה (1976)

אמונה זו מצאה את ביטוייה לא רק בשמו של התחום, כי אם גם בשמות שנקבעו באנגלית למונחים מקצועיים. כלומר, מונחים שמקורם בעולם המוות והשאול, הושאלו באנגלית לעולם הדפוס, בעיקר לדפוס הבלט. לדוגמה, המשטח עליו הונח לוח הסדר מכונה באנגלית coffin – ארון מתים. The Devil’s tail – היה הכינוי לידית ששימשה להורדת הלוח השטוח שכנגדו נלחץ הנייר במכבש הדפוס. פעולת משיכת הידית כונתה – Pulling the Devil’s tail. הקופסה אליה הושלכו אותיות שבורות, שלא ניתן היה לעשות בהן שימוש, והמתכת שלהן מוחזרה ליציקת אותיות חדשות – כונתה Hell box, תיבת הגיהינום. דוגמה אחרונה תהיה הבליד (להקיז דם) – אותה תוספת של שטח שמוסיפים לקובץ מסביב לעיצוב. איזור 'ביטחון' שלא אמור להיות מודפס בסופו של דבר, אבל משאיר מקום לטעויות קטנטנות בהדפסה ו / או בחיתוך של הנייר ומבטיח שהגרפיקה תהיה צמודה לקצה של הנייר בלי שישאר רווח לבן בקצה.

ניתן לראות כי שמות המונחים שנקבעו בתחום הדפוס באנגלית, מעידים על הרבה יותר מרק הפונקציה לשמה הם משמשים. הבחירה במונח מסוים לתיאור פעולה משקפת אמונות, אידאולוגיות, השקפות ומשמעויות תרבותיות. אך בעוד הטרמינולוגיה המקצועית הושאלה באנגלית מעולם המוות והשאול, הרי שבשפה העברית נדרשו חברי ועד הלשון העברית למצוא מקורות השראה אחרים.

המחסור במונחים מתאימים בעברית עבור תחום הדפוס והגרפיקה היה לעניין של ממש בשנת 1929 אז התפרסם בעיתון דבר מכתב פתוח מאת סדר בשם אליעזר גוטשטיין שכתב כך: ״שוררת ערבוביה גדולה בין הסדרים, כל אחד משתמש לשם סימון החומר בשפה שהוא רגיל בה. אפשר לשמוע בינהם: Setzschff, שיפל, גלעי, זוית, winkelhaken, העקאלי, מסדריה ,Konkordanz , קווארדארט’ , נד״ף וכו׳ וכו׳. […] האם לא הגיע הזמן, שגם במקצועות הדפוס והגרפיקה נשתמש בשמות עבריים כנהוג בכמה וכמה מקצועות? והוא מוסיף: ״גם שמות האותיות למיניהן אינן ידועים לנו. יש שקוראים למין אות ידוע על שם המחבר שהדפיסו בשבילו, כך למשל אפשר, לשמוע בדפוסים ׳פטיט-אורי-צבי, גרמונד-ז׳בוטינסקי, ציצרו-ביסטריקי
 

על צורך זה בא לתת מענה המילון למונחי הגרפיקה – מילון דו לשוני: עברי-גרמני, מאויר שיוצא לאור בשיתוף פעולה של שלושה מוסדות: ועד הלשון העברית, מוסד ביאליק ובית הנכות בצלאל. העבודה על המילון החלה כבר בשנת 1927 בכינוסה של ועדה מיוחדת מטעם ועד הלשון העברית שכללה את ש״י עגנון, יוסף בר״ן מיוחס ואליעזר מאיר ליפשיץ, אליהם הצטרפו נציגי בצלאל המעצב מאיר גור אריה ומנהל בית הנכות בצלאל, מרדכי נרקיס. אולם פרסומו הסופי נעשה רק בשנת 1937, ומי שחתום עליו הוא נרקיס. [2]

כאשר נרקיס נדרש לקבוע כיצד יתורגמו מונחים מקצועיים בתחום הדפוס והגרפיקה מגרמנית לעברית,  אחת הדרכים בהן הוא בוחר לתרגם את אותם מונחים מכונה שאילת משמעות – הרעיון העומד מאחורי שיטה זו לקביעת מונחים, הוא העברה של תוכן ומשמעות חדשה לערך מילוני קיים. המשמעות החדשה, יכולה להצטרף לזו הישנה, או להחליף ולהרחיב את המשמעות הישנה. בשיטת תרגום זו, אוצר המילים של השפה אינו גדל, אך המשמעות הסמנטית של ערך מסוים מתחלפת או מתרחבת.[3]

אחד התחומים המרכזיים מהם הוא בוחר לשאול מונחים הוא תחום החקלאות. הוא בוחר לכנות את ״התלמים המתרוממים בלוח הנחושת או העץ, בעת שהחרט חורט בהם, ׳תלמית׳, ואת הקו השקוע הנוצר בפיתוח נחושת ובתחריט הוא מכנה ׳מענית׳, כשמו של התלם הנפתח על ידי המחרשה בשדה.״[4] את המילה הגרמנית Spatdruck  – הדפס מאוחר, הוא בוחר לתרגם בעברית כלקיש –  צמח שתהליך גדילתו איטי ואת המילה Kolumne, מה שאנחנו מכנים כיום טור טיפוגרפי – נרקיס קובע את המילה ״ערוגה.״

שאילת המונחים מתחום החקלאות, מייצגת ככל הנראה לא רק שיטה טכנית לתרגום כי אם גם רצון לנכס לתחום הדפוס והגרפיקה את הנחיצות והחשיבות שיוחסה לעבודת האדמה בהגשמת הרעיון הציוני. כך חודרים להם היבטים אידאולוגיים של התנועה הציונית, שעידוד החקלאות היה אחת מהמטרות המרכזיות שלה, לתהליכי הבניית התרבות והשפה העברית בארץ, כבר ברכיב הבסיסי ביותר – המילה.

[1] עלילתו של הסרט מספרת על שני עיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שחקרו את פרשת ווטרגייט מטעם הוושינגטון פוסט. החקירה הובילה להתפטרותו של הנשיא ניקסון בעקבות הניסיון שלו לחבל במרוץ לבחירות של יריביו הפוליטיים. בין היתר על ידי פריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית.
[2] על אודות סיפור יצירת המילון ניתן לקרוא בהרחבה כאן>
[3] רפאל ניר, דרכי היצירה המילונית בעברית בת-זמננו, (רמת-אביב, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1993). 23
[4] תמר הורביץ ליבנה, ״טבע והדפס,״ בתוך זמן הדפס: תערוכה במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן, בעריכת רותי אופק (גן התעשייה תפן: המוזיאון הפתוח, 2013), 33.