עבודות סיבים

בתערוכה "עבודות סיבים" רוקמת מעצבת הטקסטיל חואני מוקמל, פסולת, חומרים פשוטים, זכרונות אישיים ואפילו הזמנות לתערוכות – לעבודה שלמה.

בימים אלה מוצגת בגלריית חנקין בחולון תערוכתה של מעצבת הטקסטיל חואני מוקמל. מוקמל נולדה בבוליביה ועלתה ארצה מצ'ילה ב-1970. את השכלתה רכשה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר.

"הסיפור שלי מתחיל בהיותי ילדה קטנה בת שבע, במפעל הטקסטיל של אבי – שם הייתי מסתובבת בין הנולים וגלילי הבד, ובבית סביב מכונת התפירה של אימי… כבר בגיל שבע למדתי לסרוג ומאז אני תמיד מוכרחה לעשות משהו עם הידיים… החיים סביב צבע, חומרים ומרקמים שונים, הם הבסיס לעשייה שלי." כך היא אומרת.

מילדותה היתה לאספנית של פיסות חומרים כמו בדים או נייר, דברים שנחשבים בעיני אחרים לפסולת, אבל אותה הם מעניינים ומסקרנים. אותן שאריות חומר הופכות יום אחד ל"משהו", כהגדרתה, בצורה האינטואטיבית ביותר. לעיתים בלי תכנון מקדים וללא בחירות בעלות משמעות. נסיונות שונים בחומרים אותם עשתה לפני עשר או עשרים שנה הפכו לטובת התערוכה לעבודה שלמה או דווקא לסדרה כאשר מוסגרו כל אחד בפני עצמו וקיבלו משמעות חדשה. חואני שואבת את ההשראה לעשייתה מהחומר עצמו ומרצון לשמור על העולם טבעי ולהשתמש, לעיתים שוב ושוב, בחומרים פשוטים הקיימים סביבה.

לרוב, רקמות מוצגות בצורתן העממית, כשרידים של עבודת יד מן העבר המלמדים אותנו משהו חדש על תרבות קדומה. חלקן מוצגות כפריט היסטורי הבא לתעד אירוע או דמות משמעותית, ובהן אין כמעט משמעות לטכניקה מעבר להיותה כלי. חואני נותנת למסורת הרקמה העממית פרשנות עכשווית כאשר היא הופכת אותה לטכנולוגיה ואף פיתחה לאורך השנים טכניקות סיזיפיות חדשות. החוטים אינם נרקמים רק בעבודת יד אלא במכונות הרקמה והתפירה החדישות ביותר. מוקמל אף רוקמת בנייר, בעץ ואפילו בפלסטיק – חומרים אשר אינם שייכים לעולם הרקמה המסורתי.

שכבות שכבות של עבודה סיזיפית, צפופה, מדוקדקת, מלאה פרטים, כזו שכל חוט בה הוא משמעותי מצד אחד במכלול הקומפוזיציה אך מצד שני הבחירה בו נעשתה בעיקר מהבטן, מתהוות לכדי משהו שלם. חלק גדול מן העבודות מזמינות את הצופה להתבונן זמן ממושך במיוחד בכל אחת מהן וממרחק קרוב במיוחד שאינו טבעי לצפייה בתערוכה. קרבה זו נוצרת כדי להבין ולהתחקות אחר תהליך העבודה וכמעט בלתי אפשרי להתאפק שלא לשלוח יד ולגעת בחומר.

מה שמתגלה כמעניין יותר אפילו מהעבודות התלויות על הקיר, הם שני השולחנות הגדולים עליהם תצוגה של שלבים שונים בתהליכי העבודה, ניסיונות קטנים בחומר, מחשבות. כמחברת סקיצות פתוחה, רק שבמקרה זה הסקיצות הן חומריות, כמעט ללא משמעות לצורה. לכל ניסיון חיבור בין שני חומרים ערך ויזואלי משל עצמו והתצוגה שלהם יחד על גבי השולחן מכניסה את הצופים אל תוך עולמה של מוקמל.

במאמר שהתפרסם בספר על גלריה "פריסקופ", שראה אור בשנת 2009 הגדיר פרופ' עזרי טרזי את המושג "ניאו קראפט", אותו הוא רואה כאחד הזרמים החדשים בעולם העיצוב. ניאו קראפט לתפיסתו "קשור לחזרה לערכי תהליך הייצור של האובייקט". בניאו קראפט מתקיים דיאלוג בין חומרים ותהליכים ידניים לתעשיתיים. "עבודות סיבים" היא אחת מיני תערוכות רבות הפוקדות את עולם העיצוב הישראלי לאחרונה – תערוכות של מחקר: בין אם בחומר, במורפולוגיה או במבנה. במבט ראשון נדמה כי הגבול בינה לבין אמנות הוא דק במיוחד – הרי אין זה עיצוב במובן התרבותי והנפוץ יותר של "חפץ שימושי", האובייקטים הדו מימדיים ממוסגרים ותלויים על הקיר. במבט שני מתברר שהתערוכה מהווה עוד ביטוי לזרם החדש בעיצוב – ה"ניאו קראפט" – בו התהליך הוא העיקר ולא בהכרח ה"מוצר הסופי" אשר סופיותו אינה חד משמעית ואין בו גם תכונות של כזה.

עבודה אחת, מעניינת ושונה במיוחד היא סוג של יומן-עד אותו עיצבה מוקמל לפני כשמונה שנים. ביומן 12 עמודים עשויים פשתן טבעי, בהם היא רוקמת זכרונות אישיים או קולקטיביים אך גם פיסות מיוחדות של חומר להם לא נמצא מקום מתאים והיה לה ברור שהן חייבות להשמר. במקרה אחר, חוברו אל היומן פיסות מתוך עבודות אשר נעשו בתאריך מסוים או כתגובה לאירוע משמעותי שהתרחש. עבודה מעניינת נוספת היא עבודה גדולה במיוחד, כמעט היחידה בה אין זכוכית המפרידה בינה לבין הצופה, בה היא רקמה יחד במכונה תעשייתית עשרות הזמנות לתערוכות אשר שמרה לאורך שנים. הנייר מחורר, רקום ופרום אינספור פעמים עד שקיבל תחושה של חומר אחר וכמעט לא מזוהה כנייר. במעט מאוד מקומות עדיין ניתן לזהות תאריך, איזו מילה או שתיים כמו "נעילה" או "גלריה" המסגירות את עברו של החומר ויעודו הראשוני.

התערוכה מוצגת בימים אלו בגלריית חנקין לעיצוב, רחוב חנקין 109, חולון. נעילה – 21.2.15.