הרבה שאלות מעלה התערוכה "מוזיאון עיצוב בבית האמנים". זו אמנם ננעלה לפני כמה ימים אבל מן הסתם היא ממשיכה להתקיים ברשת – באתר שהקים האוצר יובל סער לקראת התערוכה – ומהדהדת בראשם של לפחות חלק מן האנשים שצפו בה בשל השאלות החשובות שהיא מעלה. שאלות שיכולות לשמש ללא ספק נקודת מוצא לעיסוק מחקרי בנושא או לפחות לכמה מאמרים מלומדים.
למה תערוכות עיצוב משכפלות את ההנחות של תערוכות אמנות? שואל יובל סער, ומה קורה לאובייקט המעוצב כשהוא נכנס למוזיאון?
בניסיון לענות על השאלות הוא פנה אל 13 מעצבי מוצר שסיימו ללמוד בעשור האחרון ובתהליך שארך שנה וכלל פגישות חודשיות נוצרו העבודות המוצגות בתערוכה. לקראת סופו של התהליך (שלושה חודשים לפני) החליט סער להקשות ולצוות לכל אחד ממעצבי המוצר – מעצב גרפי שייצור עבודה שהיא מעין הד לעבודה הראשונה. התוצאה מרתקת גם אם לעתים מפותלת יוצרת את אחד ההיפוכים המעניינים ביותר בתערוכה, שהרי לא פעם עבודת המעצבים היא הד לעבודת האמנים.
לסוגיה זו מתייחסת ליאורה רוזין באחת העבודות החכמות בתערוכה. בעבודה סנצ'ו פנצ'ו היא הציבה עזרי תצוגה מאוסף ליפשיץ של מוזיאון ישראל כאובייקטים פיסוליים בתוך ארונות תצוגה. האובייקטים היפהפיים שנוצרו (לא ברור על ידי מי) כדי ל"שאת את הכלים" נראים כמו פסלים מעודנים או תכשיטים נחשקים.
המעצבת מעין לויצקי התבקשה להגיב לעבודתה של ליאורה רוזין והחליטה להתרכז בניירות העטיפה שעוטפים בהם מוצגים בארכיון המוזיאון. המתבונן בעבודה יכול לנחש מה הם האובייקטים העטופים אבל רמז לכך לא יימצא בתווית הצמודה, שגם היא כמו התוויות האחרות נושאת לבד משם המעצבת ושם העבודה כמה מילות מפתח, כמו תגיות, המרמזות על תהליך החשיבה של היוצרת.
עבודה מעניינת נוספת היא עבודתו של איתי אהלי שהציג שני גופי תאורה ושני קנבסים. אהלי הרכיב גוף תאורה על גבי קנבס לבן, כאשר הקנבס שימש כמשטח העבודה שלו. כשהסתיימה ההרכבה נותר תחתיה ציור. השאלה שמעלה העבודה היא מה חשוב יותר הדימוי או האובייקט? במקרה זה לאהלי היתה תשובה ברורה. הוא לא רצה גוף תאורה אלא דווקא ציור אבל כיוון שהוא מעצב ולא צייר החליט ליצור אובייקט. עם זאת, די ברור שתחילה הוא חשב על הקומפוזיציה ועל פיה הוא בנה את גוף התאורה.
לעבודה זו הגיבו המעצבות המרכיבות את הסטודיו – גימל 2 , דנה גז ונעמי גיגר – סדרה של תמונות הנראות כמו חותמות שנוצרו מפירוק שפירקו השתיים את החפצים סביבן לצורות בסיסיות והרכיבו אותן מחדש.
אחת העבודות החתרניות בתערוכה היא הקטלוג או הפרוספקט שעיצבו סטודיו גרוטסקה, המגחיכים את הפומפוזיות של הטקסטים המלווים את התערוכה. איתם טובול ושירה גליק ניסו לבחון את המימד הממשטר במוזיאונים (מי מחליט? מי קובע איך צריך להתנהג בחלל?) בעזרת הכלי הכי מניפסטי – הפרוספקט. מודעים לכך שכמעצבים גראפיים הם סוכנים של פעולה זו הם עשו שימוש בכתיבה בשני מישורים – שני צבעים – זו הפונה ישירות וממשטר וזה שהוא מעין דיבור עקיף המגחיך את העשייה.
עבודתם של סטודיו גרוטסקה היא הד לעבודה "פרוצדורות מוזיאליות" של רועי וספי ודני הוכברג. שהציגו את עמודי החבלול הממשטרים ככלי של משחק ושעשוע (גם אם קצת מאיים).
רועי וספי ודני הוכברג, מוזיאון עיצוב בבית האמנים
הבחירות להמעיט במידע מתווך כמו גם להרחיק את טקסט האוצר מפתח הכניסה אינן מקריות. כל אלה הם חלק מהחלטה מושכלת של האוצר להתעכב על תהליכי האוצרות ועיצוב התערוכה ו"לדון בפער שבין להבין ולהרגיש, בין להתרגש ולחשוב", כדבריו. אין ספק שכעיתונאי מודע יובל סער לצורך לתווך ללא הרף מידע ו-או חוויה. אבל בתערוכה זו הוא בוחר לשים עצמו בעמדת צופה בתערוכה – לא לדעת מה הפריטים העטופים, לא להבין חלק מהמוצגים בתערוכה. כל זאת כדי לחוות בעצמו את הפער ולהיות מסוגל לשאול את השאלה – עד כמה אני צריך לדעת בשביל להבין ולהתרגש?
