שמונה עיצובי חנוכיות לשמונת ימי החנוכה מציגים שימוש בחומרים חדשים ומערבבים בין קודש לחול
טקס הדלקת נרות חנוכה, המאחד אותנו סביב הדלקת האור וגירוש החושך על כל המשמעויות שאלה טומנים בחובם, הפך את החנוכייה לאובייקט בעל משמעות רבה בתרבות היהודית. כיום, לצד צורות מסורתיות וסמלים מוכרים שאפיינו חנוכיות לאורך ההיסטוריה, ניתן לראות מגוון רחב של עיצובי חנוכיות שמביאים לידי ביטוי תפיסות תרבותיות עכשוויות, מציגים שימוש בחומרים חדשים ומערבבים בין קודש וחול.
מתוך העושר האין סופי בחרתי שמונה חנוכיות לשמונת ימי החנוכה:
בשנת 1985 עיצב ריצ'ארד מאייר חנוכייה עבור תערוכה בשם "נרות מצווה" שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים. מאייר- אדריכל אמריקני עטור פרסים – בחר לעצב סדרת פמוטים בהשפעת מבנים אדריכליים המייצגים תקופות חורבן בהיסטוריה של העם היהודי. כל נר מהווה ייצוג אבסטרקטי לאירוע טראומטי – מהנר הראשון, אובליסק המסמל את סבלות העם במצרים ועד הנר האחרון, סמל למגדל השמירה במחנה הריכוז בגרמניה. האובייקט כולו מהווה ייצוג לזיכרון הקולקטיבי של התרבות היהודית וסמל לעצמתו של העם שלא נכחד, העומד בבסיס סיפור חג החנוכה.
למול כובד ההיסטוריה והמשמעויות העמוקות של כל חלק וחלק אצל מאייר מעניין לבחון את "חנוכית" – חנוכייה קלילה שמתחברת לתרבות האין זמן והקופצניות של העידן הנוכחי בעיצובם של סטודיו רדיש. חברי הסטודיו- נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן – מחליפים את נרות החג בגפרורים ומציעים ערכה לטקס זריז בו לרגע קצרצר הגפרור היומיומי הפשוט מקבל משמעות אחרת. מברכים, מדליקים וממשיכים הלאה.
חברי סטודיו רדיש אחראים גם לעיצובה של "מנורת פמוטים" – חנוכייה בה הם עושים שימוש בפמוטי שבת מיותמים והופכים אותם לאובייקט טקסי חדש. את האובייקט שמשתלב בז'אנר הרדי מייד ומתכתב עם צורת המנורה מבית המקדש, ניתן לקרוא גם כאנלוגיה לחברה הישראלית האקלקטית בה אוסף שרידים מתרבויות שונות קובצו יחד להרכבת שלם חדש.
התכתבות מתחכמת עם צורתה של מנורת החנוכה הקלאסית ניתן לראות בחנוכייה של שחר פלג, בה הוא משתמש בתעתועי ראייה כדי למתוח את הגבול בין האובייקט החדש לצורה המסורתית. פלג מציב רפלקטור מעוגל ממתכת בקצה חנוכיית שמן בעיצובו, מעוות את ההשתקפות של האובייקט ומציע פרשנות חדשה למנורה ההיסטורית.
גם סטודיו ארמדילו נותנות פרשנות חדשה לחנוכיית השמן. מעצבות הסטודיו – ענת שטיין והדס קרוק – יצרו חנוכייה בניפוח זכוכית בהשראתם של כלי מעבדה וחוק כלים שלובים. את פמוטי הזכוכית ממלאים במים עם מעט צבע ומעליהם שופכים שמן שצף מעל המים ומשמש כנרות.
השפעתם של גני הילדים – מקור אין סופי לייצור חנוכיות אישיות מחומרים מקומיים פשוטים – ניכר בחנוכייה של סטודיו קאהן בה בלוטי האלון המוכרים מהנוף הישראלי קיבלו ביטוי חדש כחלקים ביציקת קרמיקה. על מנת להשתמש בבלוטי הקרמיקה ולהפוך את האובייקט לחנוכייה שימושית מזמינים חברי הסטודיו, בועז ומיי קאהן, לשבור את החלקים- כל יום פמוט – ולהכניס אותם לחללים עגולים במבנה החנוכייה. השבירה והבנייה מחדש יום אחרי יום, מייצרות סיפור של חורבן ותקומה במשך שמונת ימי החנוכה.
אובייקט פעולה מסוג אחר ניתן לראות בחנוכייה שעיצב סרגי לרנר. לרנר בוחר להעמיד את הנרות בחנוכייה בזוית כזו בה חלב הנרות מטפטף כלפי מטה על משטח בו הוא מניח רישום של חנוכייה. הנרות, שמטפטפים על הרישום לאורך כל ימי החנוכה, יוצרים ציור אקראי שמשתנה בכל יום מימי החג ונותר בסופו כמזכרת.
את שמונה החנוכיות לשמונה ימי החנוכה אני בוחרת לסגור בחנוכיה שלי, שניצבת כאובייקט פיסולי במשך כל ימות השנה ומוארת באור חדש בחג החנוכה. עיצוב החנוכייה שלי צמח מצינור ברזל חלוד, שבור, מפורק ומלא חורים שמצאתי באתר פסולת על חוף הים והפך נקודת מוצא ליציקת ברונזה. העבודה איתו ובהשראתו הפכה אותו מחפץ הרוס ואבוד שסיים את חייו לאובייקט פיסולי שימושי המהווה נקודת אור ושמחה. בכך הוא מסמל מעבר מחורבן לתקומה, מיאוש לתקווה ומסיטואציות קשות לעיתות טובות יותר. בטיפול בחומר בחרתי להביא לידי ביטוי את עקבות העבר דרך עיבוד האובייקט בשכבות המדמות תגובה לזמן ולטלטלות החיים ובחירה בגימור בפטינה דמוית קורוזיה. עיגון היציקה בבסיס בטון – החומר של "העידן החדש" – מעגן את זיכרון העבר בתוך ההווה.
ההתבוננות על האור הבוקע מהנרות הדולקים בתוך החנוכיות מעלה אצל הצופים סוגים שונים של סיפורים וזכרונות. לצד השמחה שבהדלקת החנוכיות, יש מי שמתייחס לנס פך השמן, יש מי שמתייחס להיסטוריית הגבורה של עם ישראל לעצמאות וללקיחת האחריות מימי יהודה המכבי ועד ימינו אנו, יש מי שמתייחס לחורבן הבית השני, ויש המתייחסים לזיכרונות הפרטיים של חייהם.
