שמונה בוגרים במסלול אודות עיצוב, בתואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל בתערוכת סוף שנה בבית בנימיני מציגים סוגיות של זמן, זיכרון ומסורת.
זו אמנם תערוכת בוגרים קטנה (8 בסך הכול), המוצגת לזמן קצרצר (היא ננעלת בשבת 28.2) אבל התערוכה בבית בנימיני בתל אביב היא הזדמנות מצוינת להתבונן על התכנים המיוחדים, העשייה המגוונת ובעיקר בשפה המורכבת המדוברת בקורס "אודות עיצוב" בתואר השני בבצלאל. התערוכה שאותה אצרו גלית שבו ויהונתן הופ ועיצב טל ארז מאפשרת התבוננות מוקפדת והתעמקות בכל אחד מן הפרויקטים המוצגים והחללים הנקיים של בית בנימיני אינם כופים עצמם על המוצגים.
רוב הפרויקטים המוצגים בתערוכה מעניינים ומעוררי מחשבה, כמה מהם מושכים במיוחד את העין והלב. אולי משום שהם עוסקים בנושאים אוניברסליים כמו זיכרון, מסורת וזמן.
הפרויקט "זמן מה: חפצים של זמן בינתיים" של דנה בן שלום הוא התבוננות בזכוכית מגדלת על הזמן השקוף: זמן מת. זמן בהייה. התוצאה – סדרה של אובייקטים לריכוז עצמי, מעין "חפצי מעבר" למבוגרים. או בקצרה תכשיטים מעודנים לטיפול בהפרעת הקשב הקולקטיבית שלנו. האובייקטים הם מעין סימנים המתגבשים לכלל שפה המעלה שאלות על היחסים בינינו לבין האובייקטים סביבנו.
רמי טריף יצר את "מסורתיזציה: שינוי, שימור, מסורת ועיצוב". פרויקט הבוחן את השינויים החברתיים והתרבותיים שעוברים על החברה הדרוזית בישראל תוך הדגשת נושא השימור. אחד האובייקטים יצירי הפרויקט "moka" הוא דאללא בעבודת יד המשלב מנגנון של מקינטה בתוך המסורת הערבית. הכלי היפהפה, יצור כלאיים חדש, מעורר אמנם את השאלות הנוקבות המאפיינות את השיח הפוסט קולוניאליסטי אבל הוא גם ללא ספק פריט נחשק.
וכמובן, "רחוב נרטיבי: מרחב עירוני אישי כדרך חדשה להתבוננות על סיפור חיים" של אבי אור. קירות צפופים בשרטוטים וטקסטים שכל מי שאמון על תערוכות עיצוב עלול דווקא לפסוח עליהם. אחת העבודות המרגשות בתערוכה המציעה צורה חדשה לעיבוד זכרונות אישיים דרך איסוף וחיבור בתים משמעותיים למרחב עירוני אחד. באמצעות רישומים אדריכליים יוצר אור ריבוי של נקודות מבט אבל בעיקר מאפשר הצפה של הסמוי – את טביעת האצבע האישית של כל אחד מאיתנו.
