חלום האופנה הגרמני (א׳): היהודים שהלבישו את ברלין

במאה ה־19 יזמים יהודים המציאו בברלין את מודל ה־Ready to Wear, שהפך אותה לבירת אופנה מודרנית. איך הפך ההישג הזה ל״איום על האומה הגרמנית״?

אם נתבקש לדמיין כיצד התלבשו נשים בימי הרייך השלישי, סביר שיעלה בדמיוננו הדימוי שטיפחה התעמולה הנאצית: אישה ארית ששיערה קלוע בצמות, ניצבת איתנה ומביטה אל המרחק כאיכרה בשמלה כפרית וסינר, או כחיילת במדים מהוקצעים. אלא שהמציאות האופנתית של גרמניה הנאצית הייתה רחוקה מלהיות אחידה. התקיימו בה מגוון דימויים סותרים, שהבליטו את הפער בין הקולות השמרניים לבין המציאות התרבותית שעליה המשטר השתלט. הפער הזה נולד עוד קודם לכן, בתקופה שבה ברלין הייתה מרכז אופנה חדשני שהתמודד עם פריז על תואר בירת האופנה של אירופה. כדי להבין את האופנה הנאצית, יש לחזור לסוף המאה ה־19, למאבק על הגדרת מהותה של “האופנה הגרמנית”, ולתפקידם המכריע של יזמים יהודים בבניית תעשיית האופנה הגרמנית.

שלטון הטעם הזר: פריז והקונפקציה

השאיפה לעצב זהות גרמנית באמצעות אופנה לא החלה עם עליית היטלר לשלטון. גרמניה נולדה כמדינה מודרנית ב־1871, עם איחודן של הממלכות הגרמניות בידי המנהיג הפרוסי ביסמרק. האימפריה הגרמנית נולדה ממלחמה, ושימרה אופי מיליטריסטי לאורך כל שנות קיומה. הזהות הלאומית שהתגבשה ביקשה להבדיל את עצמה מצרפת השכנה, שנתפסה בעיני הגרמנים כדקדנטית, קוסמופוליטית ועוינת לערכים הגרמניים.

ובכל זאת, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה העדיפו נשים גרמניות אופנה צרפתית. האופנה הפריזאית הכתיבה את הטעם באירופה במשך מאות שנים, על אף ניסיונות שליטי פרוסיה לחזק ייצור מקומי ולהתריע מפני “השפעתה המשחיתה”. במאה ה־19 כבר חדרה פריז עמוק לארונותיהן של נשות גרמניה. צמיחת תעשיית הקונפקציה, שהתבססה על העתקת דגמים מפריז וייצורם באופן המוני, כבר הבטיחה את מעמדה של הבירה הצרפתית כאוטוריטה אופנתית מודרנית (וזה קשור, איך לא – ליהודים).

ענפי תעסוקה רבים, כמו חקלאות ומלאכה, היו סגורים בפני יהודים. נאסר עליהם להצטרף לגילדות ולאיגודים מקצועיים, ורבים מהם עסקו ברוכלות בגדי יד שנייה, עד שהאמנציפציה של 1812 פתחה בפניהם אפיקי תעסוקה חדשים. חייטים ויזמים יהודים זרמו לברלין בדיוק כשבשלה הקרקע לתיעוש. העובדה שהיהודים פעלו מחוץ לאיגודים מקצועיים אילצה אותם (או למעשה איפשרה להם) לחפש אפיקים עסקיים חדשים – והם גילו את פריז. היהודים פיתחו פתרונות חדשניים, בהם שיטת דירוג המידות, ובאמצעותם תירגמו את אופנת העילית של פריז למוצר מסחרי, זול ונגיש.

כיכר האוספוגטייפלאץ (Hausvogteiplatz) בלב ברלין הפכה למרכז אופנה שוקק שגילגל מאות מיליוני מרקים. חברות קונפקציה יהודיות בעלות שם כמו הרמן גרסון (Gerson), האחים מנהיימר (Mannheimer), רודולף הרצוג (Herzog) ונתן ישראל (Israel), ניהלו מסחר סיטונאי רחב היקף ויצאו את מוצריהן לאירופה ואל מעבר לים.

עבור השמרנים, תעשיית הקונפקציה ביטאה זרות בשני מובנים: מייסדיה היהודים נתפסו כקוסמופוליטים חסרי שורשים, שנאמנותם נתונה לרווח ולא לאומה; וכל שכן, שהרווח הגיע מהפצת סגנון צרפתי שנתפס כעויין ומנוון. ההיסטוריון היינריך פון טרייצ’קה (von Treitschke) טבע כבר ב־1879 את האמרה ״היהודים הם אסוננו״, והרמן אלווארדט (Ahlwardt), חבר הרייכסטאג האנטישמי, לגלג כי ״לברלין אין בתי בושת – יש לה את הקונפקציה״.

בין הקונפקציונרים היהודים לנשות ברלין התקיימה סימביוזה: שיטת הקונפקציה הנגישה במהירות בגדים עכשוויים, ששיקפו מגמות של שינוי תרבותי וחירות נשית. נשים בורגניות שחיפשו מראה עדכני מצאו את מבוקשן בחנויות הקונפקציה, שם נמכרו דגמים חדשניים – כאלה ללא מחוך או בעלי השפעה אוריינטלית. ברלין ביססה את עצמה כמרכז ייצור חשוב המונה מעל 150 אלף עובדים, וב־1913 הגיע היצוא ללמעלה מ־1.5 מיליארד מרק.

גיוס האופנה: בחיפוש אחר זהות גרמנית

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914, היריבות מול פריז הפכה לעוינות גלויה. האופנה גויסה לשירות הרוח הלאומית: צבעי העונה נקראו על שם גנרלים, בגדי נשים עוצבו בהשראת המדים הגרמניים, וחלונות הראווה נצבעו בצבעי הדגל. כוח הקנייה הנשי היה על הכוונת. מאמרים וכרזות דחקו בנשים לרכוש לבוש צנוע כניגוד לסגנון הצרפתי, וכמובן – מתוצרת גרמניה. סטייה מקו זה הוגדרה לא רק כחוסר טעם אלא כמעשה בלתי־פטריוטי.

ב־1915 פרסם ההיסטוריון נורברט שטרן (Stern) מסה נגד ״ראוותנותה החולנית״ של פריז וקרא לייסד אופנה לאומית חדשה – צנועה, בריאה ופונקציונלית, המעודדת אימהות ופריון. באותה השנה, פרסם המבקר פריץ שטאל (Stahl) חוברת נלהבת בשם: ״הצורה הגרמנית: ההגשמה העצמית של תעשיית האופנה הגרמנית – צורך לאומי וכלכלי״. אפילו לקסיקון האופנה עבר גרמניזציה: המילה הצרפתית ”chic“ הוחלפה במקבילה הגרמנית ”Schick“, המילה ”couture“ הפכה ל־”Hauptmode“, ו־”mannequin“ הוגדרה כ״מילה מכוערת ומיותרת שמשמעותה היא 'גבר קטן', ואין בה צורך״.

למרות ההסכמה שקידום אופנה לאומית יחזק את מעמדה של גרמניה, התנהל ויכוח סוער על מהותה. היו שטענו כי המהות גרמנית תבוא לידי ביטוי באיכות ובפונקציונליות; אחרים הדגישו את ההבדל בין הנשיות הגרמנית לצרפתית; היו שסברו שמספיק שפריט ייוצר מקומית כדי שיחשב ״גרמני״, ואחרים קראו להחיות את הלבוש המסורתי (Tracht). היו אף מי שקידמו מדי נשים כדי לצמצם את ריבוי הסגנונות ולרסן את תרבות הצריכה. 

מן העבר השני פריז לעגה לשאיפות האופנה הגרמניות: ב־1914 פורסם ספר קומיקס בשם ”Mode in Germany“, שעמודיו מלאים בקריקטורות של נשים גרמניות חסרות אלגנטיות. הספר מתאר פגישה פיקטיבית של אנשי אופנה מברלין המבקשים ליצור ״אופנה גרמנית אמיתית״. הם תופרים ״חולצת מלחמה״ לנשות גרמניה ומעצבים תסרוקת שיער מלחמה (Kriegshaar) בצורת מרגמה. בעמוד אחר, תחת הכותרת ״שלל מלחמה״, מוצגות נשים גרמניות עצומות ממדים הדחוסות לתוך בגדים צרפתיים זעירים. [¹]

אך ככל שמלחמת העולם נמשכה, חוש ההומור וההתלהבות דעכו. מניין ההרוגים עלה, והמחסור במזון ובביגוד כבר הורגש בעורף. ביולי 1916 החלה הממשלה בקיצוב טקסטיל באמצעות קופונים, ונאסרו ״מותרות״ כגון משי, תחרה ונוצות. עקב המחסור החמור הופיעו פרסומות לבגדים מחומרים סינתטיים ואף מנייר ומקרטון. הממשלה עודדה נשים לחסוך, להסתדר עם הקיים ולתקן.

במקביל, התגברה התעמולה שעסקה בקביעת התנהגותן ונראותן של נשות גרמניה. מאמרים הזהירו מפני ״עולם הזונות הפריזאי״, ומנגד הוצגה האזרחית האידיאלית כאימהית וצנועה. במינכן קראה המשטרה לנשים ״להפסיק ללבוש בגדים בולטים, במיוחד כובעים ראוותניים״ – לא רק מטעמי ״רצינות הזמנים״, אלא גם מטעמי ״ביטחון אישי״. הפיקוח על הופעתן של נשים הלך יד ביד עם נוכחותן הגוברת במרחב הציבורי: בעקבות המלחמה נכנסו נשים לשוק העבודה ועבדו לצד גברים. פרסומים על ״בגדים לאישה העובדת״ קבעו כי הלבוש צריך להעניק לה לא רק הגנה פיזית, אלא גם ״הגנה מוסרית״.

עד 1918 נעשו תנאי החיים קשים מנשוא: מחסור במזון, בביגוד ובפחם, רעב ומגפת שפעת. באביב אותה שנה, חודשים ספורים לפני תום המלחמה, ערכה אגודת תעשיית האופנה (Verband der deutschen Mode-Industrie) את שבוע האופנה הראשון בברלין. הוצגו קולקציות חדשות ממיטב בתי האופנה, כולל בתי הקונפקציה. מארגני האירוע נאלצו להיזהר שמא הדבר לא ייתפש כבזבזנות בזמני מצוקה, והשתדלו להציגו את קיומו כאינטרס לאומי. אולם, השבועות הכואבים האחרונים של המלחמה והתבוסה שנחלה גרמניה בעקבותיהם, הביאו את עולם האופנה הגרמני לעצירה פתאומית.

ימי המלחמה והקמת רפובליקת ויימאר שינו את הנוף הגרמני מן היסוד. עולם האופנה, שעמד בעצירה, התמודד עתה עם כלכלה הרוסה, אינפלציה מתפרצת ומחסור חמור. ממשלת ויימאר נאבקה לייצב סדר ליברלי על רקע רעב ואבטלה המונית. גרמנים רבים, בעיקר מן הימין, תיעבו את רפובליקת ויימאר. היא נתפסה בעיניהם כגוף פוליטי שנכפה על גרמניה לאחר תבוסתה במלחמה, ושמאפייניו הליברליים נחשבו זרים ל"מהות" הגרמנית. החיפוש אחר אשמים היה מיידי: היהודים הואשמו בתבוסה, ואף נטען כי התעשרו בזמן הלחימה. בשנות ה־20 המוקדמות הלכה המפלגה הנאצית והפכה לארגון האנטישמי המרכזי בגרמניה.

יותר משני מיליון גברים גרמנים נהרגו במלחמה, ומיליונים נוספים נפצעו. כתוצאה מכך חיפשו נשים רבות מקורות פרנסה, בשנת 1925 עבדו בגרמניה כ־12-11 מיליון נשים – שיעור גבוה מכל מדינה אירופית אחרת. התקשורת התמקדה באלו שנכנסו למשרות צווארון לבן שבעבר יועדו לגברים, והציגה אותן כסמל לקדמה המודרנית של ויימאר. חרף המציאות העגומה, על המסכים ובמגזינים הוצגו נשות ווימאר כצעירות עליזות, עצמאיות ולבושות היטב.

בשנים אלו תעשיית האופנה נפגעה קשות. במקום קולקציות חדשות, פרסמו חייטים שירותי תיקון ומיחזור: תפירת בגדים אזרחיים ממדי צבא ישנים, או הפיכת בגדי גברים לבגדי ילדים או נשים. בשנות ההיפר אינפלציה של 1922–1923 החמיר המצב עוד יותר, ובגדים הפכו בעיקר לאמצעי הישרדות.

שנים מצופות זהב

החל מ־1924, עם ייצוב המטבע והזרמת הלוואות אמריקאיות, נכנסה רפובליקת ויימאר לתקופה של יציבות יחסית שנודעה כ״שנות ה־20 הזהובות״. עודף ההון אפשר מודרניזציה של התשתית התעשייתית: אומץ מודל פס הייצור, עבודות ציבוריות התרחבו, והאבטלה ירדה. ברלין הפכה לסמל המודרניזציה הגרמנית, וגרמניה הצטרפה לפריחה התרבותית ששטפה את אירופה וארה״ב.

היציבות הכלכלית טיפחה הרגלים חברתיים חדשים, ותרבות המונים חדשה נולדה. סגנון החיים החדש התבסס גם על היכולת לצרוך סמלי סטטוס – מבגדים דרך מקלטי רדיו ועד מכוניות [²]. עם התפשטות האשראי הצרכני, גרמנים מכל המעמדות יצאו למסעות קניות ומוצרים אמריקאיים הציפו את השוק. המלחמה והאינפלציה לימדו שהכסף ואף החיים עצמם עלולים להיעלם בן רגע – הכל ארעי, ועדיף ליהנות עכשיו.

בימי המלחמה היו שדרשו מדים לנשים כדי לרסן את תרבות הצריכה. אך לאחריה, הייתה זו דווקא תרבות הצריכה שיצרה את "מדיהן" של נשות התקופה: תספורת בוביקופף (Bubikopf) קצרה ונערית, שמלות ישרות ומטשטשות קימורים, זרועות חשופות, אורך מכפלת שעלה אל קו הברך וחשף רגליים (לראשונה בהיסטוריה), גרבי משי ונעלי עקב. הקו הישר ניתק את הלבוש מהגוף ואפשר לו את חופש התנועה הנחוץ לאישה במרחב העירוני. רבות גם אימצו פריטים גבריים כמו ז'קטים ואף מכנסיים – לזוועת השמרנים. היה זה דימוי ״האישה החדשה״, שפרץ כתופעה המונית ברחובות ברלין ובערים רבות ברחבי העולם. דמותה ניזונה מדימויים תקשורתיים, שהתבססו על ההנחה שמראה הבגדים מעיד על אורח החיים: לבישת האופנה האחרונה הציגה את הלובשת ככזו שלוקחת חלק בתמורות החברתיות, ומותאמת לרוח הזמן.

תעשיית הקונפקציה, ששיפרה את יכולות הייצור שלה בזמן המלחמה, זיהתה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום באישה החדשה והתמקדה בקהל הנשי. היא הנגישה את החידושים האופנתיים לנשים מכל שכבות האוכלוסייה: מגזינים, גזרות תפירה וחנויות כלבו הפכו את המודרנה לאופנה לכולם (Mode für Alle). ערוצי הפרסום עודדו רכישה תכופה והציעו מערכות לבוש עבור כל פעילות פנאי עירונית – רחצה בים או בבריכה, נהיגה, טיול וספורט.

עולמות הבידור והאופנה הזינו זה את זה. מועדונים ותיאטראות הציגו את החדש והנועז, ואנשים רקדו צ'רלסטון אמריקני לצלילי ג'אז כדי לשכוח את ימי־המלחמה. בגדי העבר המסורבלים לא התאימו לקצב החדש. תעשיית הקולנוע הברלינאית שהתפתחה במהירות יצרה ״תרבות כוכבים״, ואזרחי וויימאר חיקו את הדרמה הקולנועית באמצעות הלבוש. אפילו מי שהכנסתה דלה החזיקה לפחות שמלת ערב אחת – לעיתים מבד סינתטי (כפתרון ברלינאי אופייני). האופנה הייתה לחלק בלי נפרד מתרבות הווימארית: לראות ולהיראות.

אל עבר הקריסה
נראה שהגרמנים נהנים מהחיים, אך מתחת לפני השטח נותרו חולשות כבדות. גרמניה נסמכה באופן מסוכן על אשראי אמריקאי, ונוצר מחזור הלוואות בינלאומי התלוי יתר על המידה בכלכלה האמריקאית. אם אמריקה תקרוס – גרמניה תיפול איתה. נוסף על כך, ״השנים הזהובות״ היטיבו בעיקר עם הערים והעסקים הגדולים, בעוד שהכפר סבל מעוני וסטגנציה. תעשיית הקונפקציה משכה אליה מאות אלפי עובדים שהגיעו מהכפרים ומתעשיות מתפרקות, והסתפקו בשכר זעום. אף שהיהודים כבר לא היוו רוב בתעשייה, הם עדיין עמדו בראשה, והוצגו כמי שמתעשרים על חשבון העובדים הגרמנים. הימין הקיצוני ניצל את תסכולי הפריפריה, ונשים הפכו לא פעם לסמל הניוון של ויימאר.

השינויים באופנה ובמראה הנשי הוצגו כסימפטום למחלה של החברה המודרנית. בעיני השמרנים האופנה המודרנית ייצגה שרשרת של איומים: שמלות קצרות וגזרות המטשטשות קימורים איימו על הנשיות הטבעית; האישה העובדת איימה על תפקידה כאם וכמטפלת; האופנה העירונית המהירה איימה על ערכי הפשטות הכפרית; והאופנה הזרה (בין אם פריזאית או אמריקאית) איימה על האותנטיות הגרמנית. בעיני האנטישמיים נסגר מעגל שלם: היהודים לא רק הרוויחו מתעשיית האופנה, אלא השחיתו באמצעותה את גופן ונפשן של הנשים הגרמניות.

ב־1925 גינה מאמר מערכת של Berliner Illustrirte Zeitung את התספורת הנערית והגזרות הישרות, והפציר לשוב אל דמות האישה המוסרית והבריאה. הרוחות האנטי־צרפתיות והאנטישמיות גברו, וחברות הקונפקציה היהודיות עמדו במוקד ההתקפה: בתי־הכלבו כונו ״מוקדי טעם זר״, נשמעו קריאות לחרם ולניפוץ חלונות. ביטאונים נאציים טענו שהלקוחות ״נשבים בברק המזויף ונופלים קורבן לרמאות היהודית״ וכי ״זונות פריזאיות קובעות את צו האופנה לנשות גרמניה״. לפי הנרטיב שלהם, יזמים יהודים מייבאים אופנה ״מושחתת״ מפריז, מייצרים אותה בזול ומפתים נשים גרמניות ״תמימות״ לאמץ מראה ואורח חיים זר – וכך הורסים את האומה מבפנים.

בעיתונות הנאצית הופיעו מאמרים שקראו לנשים לחפש ״קשר פנימי״ לבגדיהן ולראות בלבוש ״השתקפות של ישותן״. בביטאון המפלגה ״הצופה העממי״ (Völkischer Beobachter) פנתה הכותבת לעבר מיתי כדי לשרטט את קווי האופנה הגרמנית הראויה: ״טבעית, צנועה ובלתי יומרנית – כך התלבשו הגרמנים הקדמונים. הגוף התמיר, השיער הבלונדיני הארוך, טוהר ליבה שזרח מעיניה הכחולות – אלו היו הקישוטים של האישה הגרמאנית״. אך למרות הרטוריקה הסוחפת, לא הוצע תיאור קונקרטי של אופנה גרמנית מודרנית.

בסוף העשור החלה האופנה עצמה לשקף את הלחץ ההיסטורי, ושימשה שוב כ״ברומטר הרגיש ביותר״ של התקופה [³] – החצאיות התארכו, תלתלים רכים החליפו את התספורת הקצרה, והבגדים שבו להדגיש את קימורי הגוף. אווירת הנסיגה הזו הקדימה את הטלטלה: התמוטטות הבורסה האמריקנית ב־1929 והמשבר העולמי שבא בעקבותיה פגעו אנושות בגרמניה, מוטטו את המעמד הבינוני והביאו לאבטלה המונית. עד 1932 מספר המובטלים הגיע לכ־6 מיליון, וגל התאבדויות המחיש את עומק המשבר.

במקביל הוחמרה ההתערבות השלטונית. באפריל 1930 נכנס לתוקף ״הצו נגד התרבות השחורה״ שביקש לבטל השפעות מודרניסטיות, וב־1932 נקבעו בפרוסיה תקנות צניעות לבגדי־ים שדרשו כיסוי מלא של החזה, הבטן והגב. אך תשומת הלב לחקיקות הללו כנראה הייתה מועטה על רקע המציאות הקודרת, כשקרבות רחוב, פשיטות רגל והתאבדויות הפכו לשגרה.

אלו שהרוויחו מן המשבר הכלכלי היו הנאצים, שכוחם הלך וגבר. ב־1933, שבעה חודשים לאחר שנחקקו תקנות בגדי הים, מונה היטלר לקאנצלר. תוך זמן קצר, רפובליקת ויימאר קרסה ומתוך חורבותיה הבטיח היטלר להקים גרמניה חדשה. רבים מתומכי הנאצים נטלו חלק קולני בוויכוחי האופנה של שנות ה־20. כעת, עם עלייתם לשלטון, נראה היה שסוף סוף תעוצב מדיניות ברורה. האם הרייך השלישי יצליח להגדיר מהי אופנה גרמנית?

1. M. Radiguet and Marcel Arnac, Mode in Germany: Ligue contre le mauvais goût anglo-français, Librairie Ollendorff, 1914 ↩︎
2. Lenk, Carsten. Die Erscheinung des Rundfunks: Einf › hrung und Nutzung eines Neuen mediums 1923-1932 Opladen: Westdeutscher Verlag,1997 . ↩︎
3. Stephanie Kaul, “Wer ist eigentlich an den langen Kleidern schuld?” Uhu, no. 7, 32–36; 1. ↩︎