אידיאולוגיה, אסתטיקה וכלכלה נפגשות בארון הבגדים: כך ניסה המשטר הנאצי לנסח חזון אופנתי לאומי – ונכשל מול המציאות, המחסור והטעם הנשי.
בינואר 1933 הושבע אדולף היטלר לקאנצלר, ונדמה היה שחזון "האופנה הגרמנית" שנידון בלהט בידי שמרנים בשנות העשרים, עומד להתגשם. ערב עליית הנאצים לשלטון, עיקר תעשיית האופנה בגרמניה נסתמכה על המעצבים הפריזאים. בנוסף, בברלין התפתחה תעשיית קונפקציה משגשגת, שנבנתה במידה רבה על יזמות יהודית, ואפשרה לקהלים רחבים גישה לאופנה מודרנית ועדכנית בהתאם למגמות העולמיות. המפלגה הנאצית דחתה הן את היניקה התרבותית מפריז, וקל וחומר את ההשפעה הקוסמופוליטית של הקונפקציה, אותה היטלר ראה כחלק מה"קונספירציה היהודית הבינלאומית".
מלחמת העולם הראשונה, הסכמי ורסאי, וימי רפובליקת ויימאר הותירו את גרמניה פצועה ומושפלת מול המערב. בניסיון לגאול את הזהות הגרמנית, היטלר ומפלגתו הציגו חזון לגרמניה חדשה ומפוארת, שהתבטא ברפורמה חברתית, צבאית, כלכלית ותרבותית נרחבת, והצעותיהם לא פסחו על אף תחום – לרבות האופנה. לאופנה היה תפקיד מהותי ביצירת תשתית סמלית שתעניק ערך עצמי, שיקום וגאולה.
כדי להבין את משמעותו של הדימוי בראייה הנאצית, ובכללו גם הדימוי האופנתי, כדאי לזכור כי היסטוריונים רואים בנאציזם פוליטיקה שהיא אסתטית במהותה – כזו הרואה בצורה כקודמת לתוכן ומכריעה אותו. מהות זו מתבטאת, למשל, בשימוש שנעשה במפגני הראווה הגדולים, בהם תיפקד ההמון כחומר גלם ביד היוצר – יהיה זה הפיהרר אדולף היטלר, שר התעמולה יוזף גבלס או הבמאית לני ריפנשטאהל. [1] הנאציזם צמח בתוך החברה הויימארית, שקידשה את הצרכנות, והייתה גדושה במסרים שיווקיים. בהתאם, היטלר יצר תעמולה שטישטשה לראשונה את הגבול שבין פרסום מוצר צריכה, לבין הפצת אידיאולוגיה בקרב ההמון. [2]
אך בניגוד לתחומים חזותיים אחרים בשימוש התעמולה הנאצית, כמו אדריכלות וקולנוע, תחום האופנה לא הוליד חזון אסתטי אחיד. הניסיון לנסח אידיאל אופנתי לנשות הרייך הוליד מספר דימויים שונים ואף מנוגדים שקודמו במקביל – תופעה שניתן לייחס להתנגשות בין אידיאולוגיות ובין אינטרסים בתוך המפלגה. במישור האידיאולוגי, נושאים כמו מעמד האישה והיחס אל המערב הולידו דימויים שונים, ולצדם, התנגשות בין אינטרסים כלכליים, פוליטיים ותעמולתיים בתוך המפלגה, הוסיפו ליצירתה של מדיניות רוויית סתירות.
אידיאל התעמולה הנאצי
האידיאולוגיה הנאצית התמקדה בייצוג הגוף ושאבה ממנו כוח. האומה עצמה הובנה כגוף אחד, ולכן, גוף הפרט היה שיקוף של גוף האומה. לפיכך, כדי לשקם את האומה לאחר טראומת המלחמה, היה צורך לחזק את גופם של הגרמנים ולהרחיקו מהשפעות "מנוונות". במסריו, ממשל היטלר יצא כנגד דימוי "האישה החדשה", החופשית והמשוחררת של רפובליקת ויימאר, וקראה לנשים לשוב אל גבולות הבית. התעמולה הנאצית, שכוונה במיוחד אל נשים מן המעמד הנמוך והבינוני, הציגה אידיאל נשי אנטי־אינטלקטואלי, אנטי־פוליטי ואנטי־מודרני.
אידיאל זה, שכונה לעיתים "גרטשן" (Gretchen בגרמנית; כינוי לעג לנערה גרמנייה פשוטה ובלתי מתוחכמת), אמנם התאפיין בתכונות חיצוניות כמו עיניים כחולות ושיער בלונדיני, אך אלה היוו רק ביטוי של החוסן והטוהר הפנימיים, המקרינים החוצה אל הגוף. באשר לאופנה, הנאצים דחו כל בחירה אופנתית שקושרה למודל "האישה החדשה", והציבו מולו אידיאל אופנתי הנגזר מתפקידן העיקרי של נשות הרייך – הבאת ילדים והדאגה להמשכיותו של הגזע הארי. נשים גרמניות היו צריכות להשקיע פחות זמן ואמצעים בעיצוב המראה שלהן, ולרכז את מאמציהן בלהיות רעיות ואמהות טובות. לפיכך, איפור בולט ותסרוקת מודרנית לא הוצגו רק ככניעה לאידיאל יופי זר, אלא כמעט כבגידה. לבושה של אשת הרייך האידיאלית צריך היה לשקף גם הוא את מחויבותה לארצה, על פני ניסיון לחתור לאופנתיות.
האידיאל הנאצי התגלם באופן המושלם בדמותה של אשת האיכר, "אם גרמניה", שזכתה למעמד מיוחד בראיית העולם הנאצית. מעמד זה נבע מעיקרון "הדם והאדמה" (Blut und Boden), שביטא את הקשר המיתי בין הגרמני לבין אדמתו, ומן האמונה כי האיכרים שמרו על טוהר גזעי בקהילותיהם הסגורות. התעמולה הציגה את אשת האיכר כחוליה המחברת בין "הדם" ל"אדמה", בדומה לאופן שבו הכפר עצמו נתפס כ"מעיין החיים" של קהיליית־העם (Volksgemeinschaft). על כן, התלבושת העממית הגרמנית, הטראכט (Tracht), ובמיוחד שמלת הדירנדל (Dirndl; במקור, בגד נשי מסורתי מאזורי האלפים), הייתה אמורה להפוך לבגד הלאומי של נשות הרייך, בהיותה מייצגת עבר גרמני בלתי מוכתם.
הנאצים יצרו תכנית סדורה במטרה להפוך את הדירנדל לבגד לאומי – הם הקימו משרד ייעודי עבור תנועת חידוש הטראכט, והשיקו קמפיין תעמולה שמטרתו לגרום לתושבות הערים "המנותקות" לרצות להיות חלק מאותה גרמניה "אחרת", בריאה יותר. בנוסף, כחלק משאיפת האוטארקיה הנאצית, שמטרתה הייתה לייתר את הצורך בייבוא טקסטיל, נשות הכפר נקראו לשוב אל גלגל הטוויה: לגדל פשתן, לארוג ולתפור את הדירנדל בעצמן. הממשלה אף יזמה ומימנה ערבי טווייה עבור נשים ונערות בכפרים, אך הן מצידן הפגינו נוכחות דלילה.[3]
בפועל, הדירנדל נזנח זמן רב לפני עליית הנאצים לשלטון, הן בקרב האוכלוסייה העירונית, והן בכפר. הוא נחשב ליקר ולא פרקטי, ונלבש בכפרים רק במסגרת אירועים טקסיים. זוהי דוגמה לאופן שבו הנאצים שינו וערכו את משמעותם של סמלים. בניסיונם למכור חזון לעתיד מזהיר, הציגו לא פעם עבר שלא התקיים מעולם. הדירנדל נותק מהקשרו המסורתי־אזורי, והפך בידי המשטר לסמל תמיכה גלוי בנאציזם – שמלת הדירנדל הפכה ללבוש נדרש במפגנים ובריטואלים של המפלגה, כמו הקונגרס בנירנברג שתועד בסרט "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאהל (1935).
בשנת 1937 הכוכבת ההוליוודית מרלן דיטריך נצפתה מספר פעמים בטוטאל לוק של אופנת טראכט, ובכך תרמה שלא במתכוון למסע התעמולה הנאצי, אף שהייתה מתנגדת מוצהרת לנאציזם
למרבה האירוניה, דווקא מחוץ לגרמניה הסגנון האלפיני הגרמני זכה לפופולריות: כובעים מחודדים, רקמות אדלווייס ודירנדלים מעוצבים הופיעו בפרסומי אופנה צרפתיים ואמריקאים, ומעצבי קוטור כמו רוברט פיגה ומיינבוכר הציגו יצירות בהשראת שמלת הדירנדל בקולקציות אביב 1939. בשנת 1937 הכוכבת מרלן דיטריך, שברחה מגרמניה להוליווד עם תחילת העשור, נצפתה מספר פעמים בטוטאל לוק של אופנת טראכט, ובכך תרמה שלא במתכוון למסע התעמולה הנאצי, אף שהייתה מתנגדת מוצהרת למשטר.
מחוץ למרחב התעמולתי, מקומו של האידיאל הנשי הנאצי היה מינורי. על אף קידום המראה הטבעי, בשנות כהונתה של המפלגה הנאצית היקף מכירות האיפור לא נפגע, וזה של צבעי השיער אף זינק. אפילו גוון שיערה של אווה בראון, בת זוגו של הפיהרר, הושג באמצעות בקבוק מי חמצן, ולא רק הודות לגנטיקה ארית. האוטוריטות האופנתיות – כתבי עת, כמו גם בתי הספר לאופנה – דחו את הדירנדל לטובת מגמות עדכניות בזירה הבינלאומית. גם באשר לציבור הגרמני עצמו, רוב הנשים בערים גדולות המשיכו להתלבש לפי הסגנונות שאימצו נשים בצרפת וארה״ב. אפילו מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, הכריזה בפומבי על חששותיה לגבי ארכיטיפ הגרטשן. כשמונתה לנשיאת הכבוד של מכון האופנה הגרמנית (1933), הכריזה בראיון על כוונתה להפוך נשים גרמניות אופנתיות ואינטליגנטיות, וכי "טיפוס הגרטשן סוף סוף הובס". בעקבות הצהרה זו פוטרה מגדה מתפקידה על ידי בעלה, שר התעמולה הנאצי.
טרנד הפולקלור לא הוגבל לסגנונות מגרמניה – רקמות בוהמיות והדפסים דרום אמריקאים הופיעו על דפי המגזין ווג. בעוד שהשפעות עממיות אחרות נותרו אופנתיות גם במהלך בשנות ה־40, הסגנון האלפיני הפך מקושר לאידיאולוגיה הנאצית, וננטש בזירה הבינלאומית. מגזין Harper’s Bazaar הבריטי כתב: "אהבנו את הדירנדל – אך לא בחוכמה. הוא בסופו של דבר לבוש איכרים."
הנערה במדים
בתחילת מאי 1933, שולצה־ביברנל (Schulze–Bibernell), אחד המעצבים הנודעים ביותר בגרמניה, ערך בסלון האופנה של ברלין תצוגה פרטית למנהיג הנוער הנאצי, בלדור פון שיראך. שולצה־ביברנל קיבל הזמנה לעצב "מדי שמלה אופנתיים" למנהיגות BDM, והציג את דגמיו על דוגמניות הסלון היוקרתי. באמצע התצוגה, שאל מנהיג הנוער: "למה אתה לא מציג את העיצובים האלה על הבנות שלי?" המעצב היה מבולבל. אחרי הכל, דוגמניות הסלון שלו נבחרו ליפות ביותר בכל ברלין. הוא התנצל ואז השיב, "מנהיג הנוער, הבנות שלך בוודאי לא יכולות להציג את השמלות כמו הדוגמניות שלי – הן לא יכולות ללכת." מנהיג הנוער השיב בחדות, "אכן, הן לא צריכות ללכת, הן צריכות לצעוד – ובמדים!"
לצד הדירנדל המסורתי, התעמולה הנאצית קידמה דימוי אופנתי נוסף הקשור גם הוא להבראת האומה, וכוון במיוחד לצעירי הרייך: המדים. כל אזרחי הרייך, ובכללם ילדים, היו כפופם לשליטה מוחלטת של הממשל הנאצי ולהשגת מטרותיו. חיזוק הגוף הארי היה למטרה ראשונה במעלה, וזו הושגה בעיקר באמצעות ארגוני נוער. עם ייסודו של הרייך הוקמו ארגוני נוער רבים, והתמלאו הרחובות בלובשי מדים. במצעדים ובמפגני הכוח הנאציים, המדים מיזגו את ההמונים לכדי ישות אחת, וכוננו תחושת סדר ואחדות.
המפורסם בהם היה תנועת הנוער ההיטלראי והענף הנשי שלה, BDM (ברית הנערות הגרמניות). חברי ארגון הנוער ההיטלראי אומנו באמצעות צעדות, טיפוס ומסעות רגליים – בעודם לובשם במדים. מדי הבנות כללו חולצה לבנה, צעיף צוואר שחור וחצאית כחולה. הן גם אומנו בריקוד והתעמלות קלה, ולשם כך אף עוצבו עבורן שמלות ריקוד מיוחדות. על בנות ארגון ה־BDM נאסר להשתמש בקוסמטיקה, או להפגין כל ביטוי של אינדיווידואליות בהופעתן.
בימי השלום של שנות ה־30 זכו המדים לפופולריות גוברת, אולם עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 הפכה תופעה זו לבעיה – ככל שהמלחמה נמשכה, נאלצו הנאצים להסתמך יותר ויותר על כוח עזר נשי, בתפקידי עזר חיוניים שיועדו בעבר רק לגברים. הנוכחות הגוברת של נשים במדים התנגשה עם דימוי האם הגרמניה המקדישה את עצמה למרחב הביתי. הצורך בכוח עזר נוסף אף הוליד ייצוג נשי חדש בתעמולה – האישה במדי צבא. באמצעות החלפת הדימוי הנשי, הצליחה התעמולה הנאצית לשדר לנשים שתרומתן אינה מסתכמת יותר במרחב הביתי, וכעת עליהן להקדיש עצמן להתנדבות בתפקידי עזר צבאיים.
עד אז, דמות הנערה במדים התקיימה בצד האידיאל האישה הכפרית כשלב חניכה בדרך לאימהות – בצעירותה יכלה אזרחית הרייך להיות חלק מתנועת נוער, אך עם הגיעה לבגרות נדרשה לסגת מהחזית הציבורית אל המרחב הפרטי של הבית והמשפחה. עם התקדמות המלחמה הופר איזון זה, כאשר המדינה נזדקקה בלית ברירה ליותר ויותר סיוע מלחמתי גם מנשות הרייך, ואלו מצדן אימצו את ההבנייה של המדים כסמל של עוצמה ושייכות. למרות שהנאצים נזדקקו לנשים מחוץ למרחב הביתי, גורמים במפלגה הביעו דאגה כי נוכחותן של נשים במדים תפגע במורל הלאומי. בשנת 1943 היטלר פרסם הוראה שקבעה כי רק נשים בשטחים הכבושים, רחוק מעיניי הציבור, יוכלו להמשיך ללבוש מדים. צו זה הוביל להתרעמות ותסכול בקרב נשים רבות ששירתו בגבולות הרייך. אך מרכיב נוסף השפיע על פרסום ההוראה של היטלר – בשלב זה גרמניה עמדה בפני מחסור חריף בטקסטיל ופריטי לבוש, ולא ניתן היה לספק מדים לכלל הלוחמים והמתנדבות.
כלכלה "מטוהרת", תעשייה מתפוררת
כדי להבין את שורשי המחסור החומרי ממנו סבלה בגרמניה הנאצית, נדון עתה בשינויים שחוללו הנאצים בתעשיית האופנה הגרמנית, ושהביאו בסופו של דבר למיטוטה. היטלר ראה בנוכחות היהודית בתעשיית האופנה השפעה מנוונת לבריאותה המוסרית וחוסנה הכלכלי של האומה. לתפיסתו, הייתה זו נוכחות טפילית על כלכלת גרמניה. תחת ממשלתו הונע תהליך השתלטות על התעשייה ("אריזציה"), שהתקיים בכמה שלבים. לצד ההחלטות הממשלתיות, פעלו תעשיינים וגורמים פוליטיים שונים כדי לנסות ולהפיק רווח אישי מסילוק היהודים. ריבוי הצעדים לטיהור הכלכלה והאופנה הותירו את התעשייה מיותמת מידע מקצועי, ומנותקת משלל מקשרי מסחר שהתקיימו בינה לבין שאר אירופה בימים שלפני המלחמה.
כבר מראשית דרכה של המפלגה הנאצית פורסמו מאמרי תעמולה שהזהירו נשים גרמניות מפני האופנה הפריזאית וה״יהודית״, שנתפסה כמנוונת. האישה הגרמנייה נקראה לזנוח את האופנה ה״זרה״ ולרכוש אך ורק תוצרת גרמנית. ואולם, קמפיין זה סבל מכשל מהותי – היעדר טקסטיל המיוצר בתחומי המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו השקיע המשטר בפיתוח סיבים מלאכותיים, אשר קודמו כ״בחירה פטריוטית״. בשלב זה נשים מהמעמדות הנמוכים כבר אימצו את הבדים הסינתטיים בשל מחירם הנמוך, בעוד שלקוחות אמידות ראו בהם חומרי גלם נחותים. כעת, באמצעות תעמולה מתוזמרת, נדרשו אותן נשים אמידות לזנוח את דעותיהן הקדומות בשם טובת המדינה.
ב־1933, פחות מחודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, הוכרז החרם הראשון על עסקים יהודיים. באותה שנה הוקמו שני ארגונים: ADEFA, ארגון תעשיינים אזרחי, שמטרתו הייתה לטהר את תעשיית האופנה מ"ההשפעה היהודית", ומכון האופנה הגרמני (Deutsches Mode–Institut), ארגון ממשלתי רשמי, שנועד לקדם אופנה גרמנית טהורה מהשפעות זרות. ב־1934 הקימה ADEFA תערוכה נודדת של 200 פריטי אופנה כדי להראות שהמונופול היהודי נשבר, אך התגובה הייתה פושרת – למעלה משלושה מיליון גרמנים הועסקו בתעשיית האופנה, ורבים חששו שהרחקת היהודים תסכן את מקום עבודתם. בנוסף, גרמנים רבים נותרו לקוחות נאמנים לחנויות היהודיות, ואף נשות פקידים נאצים בכירים המשיכו לקנות אצל מעצבים יהודים. יוזף ומגדה גבלס עצמם רכשו את מלתחתם האלגנטית מסלונים אקסקלוסיביים שחלקם היו בבעלות יהודים. לקראת 1937 התגברו המאמצים למחות את הנוכחות היהודית מהתעשייה, וכעת כל החנויות המזוהות עם ADEFA חויבו להציג שלטים בחלון הראווה המודיעים לציבור שכל הסחורות שיוצרו במקום הן Ware aus arischer Hand (תוצרת ידיים אריות). הסיסמה הופיעה אף על תוויות הבגדים.
היטלר המשיך לקוות שברלין תהפוך למרכז אופנה עולמי, וחשף בפני לקוחות מחוץ לגרמניה פנים אחרות של האופנה הנאצית – מודרנית ומסוגננת למפגין. כך קיווה לשמור על המורל הנשי, להציג את המשטר באור מתקדם, ולהסיט את תשומת הלב מפשעי המדינה
נקודת מפנה משמעותית הגיעה עם "ליל הבדולח", בנובמבר 1938 – פעילים נאצים פשטו על בתי מסחר יהודיים, ניפצו חלונות, שרפו בדים וערימות בגדים. בעקבות הפוגרום יצאה "הפקודה על הרחקת יהודים מחיי הכלכלה הגרמניים" (שם בגרמנית), שאילצה את הציבור היהודי למכור את עסקיהם לגרמנים, וסייעה בהשלמת מטרותיה ADEFA. מגדה גבלס העירה אז: "האלגנטיות תיעלם כעת מברלין, יחד עם היהודים". שאיפתם של הנאצים לגזול את תעשיית האופנה מידי היהודים ולהעבירה לידיים גרמניות התגלתה כהרסנית. סילוקם מתעשיית האופנה, תהליך שהושלם כבר לפני פרוץ המלחמה, הוביל לאובדן המומחיות והניסיון המקצועי הרב. במקביל, מגבלות האוטארקיה, שהוטלו על ייבואם של חומרי גלם ממדינות זרות, יצרו מחסור בלתי פתיר בתעשיית הטקסטיל הגרמנית. בהעדר הידע וחומרי הגלם קרסה תעשיית האופנה הגרמנית, שכמה שנים לפני כן הייתה משגשגת. היצוא צנח, מכון האופנה צמצם פעילותו, ורוב הייצור הועבר למדים.
באופן אירוני, לאחר סילוק היהודים מתעשיית האופנה בטענה כי הם מזהמים את הציבור הגרמני – ב־1941 הקים הרייך מערכת ייצור בגדים בתוך מחנות העבודה והגטאות. יהודים נצטוו לייצר פריטי ביגוד והנעלה, שנקנו על ידי מפעלים גרמניים. תופעה זו הגיעה לשיאה בגטו לודז׳, שם מפקד הגטו הקים סדנאות עבודה לכל תחומי הטקסטיל: חייטות, פרווה, סריגה ועוד. באמצע הזוהמה והעוני, נתפרו עניבות משי ומעילי פרווה יוקרתיים, לפי המגמות העדכניות.
אופנת האשליות
למרות מפלתה של תעשיית האופנה הגרמנית, המשיך היטלר לקוות שברלין תהפוך למרכז אופנה עולמי, שיזכה את גרמניה בתהילה, ובהכנסות במטבע חוץ, שכן הרייכסמארק הפך כמעט בלתי סחיר. בכמה מסלוני המעצבים בעיר ערכו הנאצים תצוגות אופנה שנועדו ללקוחות ממדינות ניטרליות ונכבשות, ושם הציגו פנים אחרות של האופנה הגרמנית – מודרנית ומסוגננת למפגין. המדיניות של היטלר הונעה מרצון לשמור על המורל הנשי, להדגיש את ההיבטים המודרניים של המשטר, להראות פנים אופנתיות בחו"ל, ולהסיט תשומת לב מפשעי המדינה.
האופנות הללו לא נותרו בתוך חדרי התצוגה בברלין. עם נפילת צרפת ביוני 1940 הקים גבלס מגזין אופנה גרמני חדש, Die Mode (האופנה). המגזין הציג בגדי מעצבים יוקרתיים והופץ כתעמולה תרבותית בגרמניה ובמדינות שכנות. לצד מגזינים כמו Die Dame (הגברת) ו־Elegante Welt (עולם אלגנטי), הבגדים שהוצגו בו נמכרו רק ללקוחות מחוץ לגרמניה, ולנשים גרמניות לא הייתה דרך לרכוש את הבגדים. בצד התמונות, בכיתוב זעיר, צוין כי המוצר אינו זמין.
הסחות דעת כמו מגזין Die Mode נוצרו מתוך חשש המשטר לאבד את תמיכת הנשים בעורף. בימי המלחמה הקשים כתבי העת סיפקו בריחה אל מרחב אסתטי, מודרני, ובמידה רבה א־פוליטי. לעיתים הנאצים אף שילמו מחיר כלכלי על אסטרטגיה זו – כך למשל ב־1943, כשהחליט להשאיר את מכוני היופי פתוחים. גבלס טען כי "הם ממלאים תפקיד חשוב", ובדיון עם היטלר סיכמו: "במהלך מלחמה טוטלית אין לנהל מלחמה נגד נשים. נשים מהוות כוח אדיר, וברגע שאתה נוגע במכוני היופי שלהן – הן אויביך".
אך עוד באותה שנה נאלצו בלית ברירה לסגור את מכוני היופי, כשנזדקקו לכימיקלים בהם השתמשו לצורכי לחימה. כך גם לגבי רוב מגזיני האופנה, שנעלמו בסוף 1943 בגלל מחסור בנייר. בגיליון האחרון של Die Mode באותה השנה נאמר: "מאחר שדברים רבים יפים שהראינו היו בלתי ניתנים להשגה עבור קוראותינו, ניסינו להציע שפרסומנו ישמש רק כמדריך טעם".
בערוב ימי המלחמה, המחסור בחומרי הגלם ובביגוד גדל עד כדי שיתוק מערכת הקיצוב, וכבר לא נותרו חומרי גלם ובגדים לחלק. הציבור הגרמני מאס בהבטחותיה הריקות של הממשלה, וכמחאה על המחסור, נרשמו מקרים של השחתה או השלכה של הפנקסים שהיו אמורים לשמש אותם ברכישת ביגוד בסיסי. במקביל לאותו עוני מחפיר, נראו נשות האליטה של הרייך במלתחה שופעת ומנקרת עיניים, היות שאף לא כלל אחד מחוקי הקיצוב חלו על פריטי יוקרה ומותרות. בעוד שהן עדיין יכלו להתעסק באופנה, רוב הנשים הגרמניות התלבשו כדי לשרוד, ובכל מה שהצליחו להשיג – עבורן, האופנה חדלה להתקיים.
כשרוב ברלין בהריסות, נראתה מגדה גבלס בוחנת נזקי הפצצה במעיל מינק וכובע קטיפה ירוק. בסוף אפריל 1945 התאבדו היטלר ואווה בראון בבונקר בברלין. יום קודם לכן התחתנו – ואווה לבשה שמלת כלולות שהובאה דרך רחובות ברלין הבוערים, יחד עם נעלי פרגמו. אלפי פליטים נמלטו מערבה עם רק הבגדים שעל גופן. נשות גרמניה שנותרו בחיים מצאו את עצמן מפנות את הריסות ההפצצות, מחפשות אוכל, ומנסות לשרוד. הדימוי של האישה הגרמנייה במצב זה הפך איקוני ונקרא "נשות ההריסות" (Trümmerfrauen). הן לבשו את כל מה שהצליחו להשיג לעצמן, בין אם מדובר במעיל צבאי, שמיכה, או שמלה בלויה – מה שיצר מראה מובחן, שלימים יהפוך לדימוי האופנתי האחרון של נשות גרמניה במלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, המלחמה הקטסטרופלית ולא האידיאולוגיה – היא שיצרה את הדימוי הנשי הגרמני. האופנה, יותר מכל תחום תרבותי אחר, חשפה את גבולות כוחו של משטר שביקש לשלוט בכל היבט של החיים.
מאמרים נוספים
