רכישת כרטיסים

תוצרת טרייה | מילנו 2011

צילום: Photo courtesy of Kartell
קטגוריה: עיצוב וחברה

מדי שנה, עם השיבה משבוע העיצוב במילנו (ולאחרונה אפילו במהלכו) ממהרים עיתונאים, אוצרים, קניינים ושאר חוזי עתידות לנסח את המגמות החדשות ולהצביע על הכיוונים הברורים שלעברם צועד עולם העיצוב בבטחה.

Paolo Spadacini, Metropolitan Gnome by Philippe Starck 

איפוק ורצינות, פשטות ודיוק, פרידה מכל מה שהוא ראוותני ומנקר עיניים ושיבה אל המהותנות והתועלתנות – שוב ושוב עולות ההגדרות האלו כאילו הן נאמרות בפעם הראשונה. מגמות בינלאומיות, כידוע, אינן משתנות מדי שנה, ולתהליכים בעיצוב נדרש זמן רב יותר כדי להשפיע על דרכי החשיבה, הלכי הרוח והיצירה. הרצון להגדיר, לתחום, לקטלג, להסיק מסקנות, להמליך כוכבים ולהשפיל מורמים מחטיא לא פעם את רוח התערוכה ואת כל המתרחש בסביבותיה.

שנה אחר שנה חוזרת מילנו וכובשת מחדש את התואר בירת העיצוב הבינלאומי. עשרות התערוכות, המיצבים ומסיבות הקוקטייל הסוחפים את אלפי החוגגים הופכים את העיר למעין "סלון" רחב ידיים המאפשר למעצבים, אוצרים, עיתונאים, קניינים ושאר חובבי עיצוב להיפגש, להחליף דעות ורשמים ולקשור קשרים (אולי אין זה מקרי שה- Salone del Mobile מכונה בחיבה ה"סלון" בפי הוותיקים). זאת ועוד, מרבית התערוכות המתקיימות ברחבי העיר מתקשות לענות על ההגדרה "תערוכה" אבל נשזרות יחד עם כל השאר למארג עשיר ומעורר השראה.

כך למשל, ברוח ה"סלונים הספרותיים" של תקופת ההשכלה בצרפת ובגרמניה שהוקמו ונשלטו ביד רמה בידי נשות חברה רבות-השפעה, הפכה בשנים האחרונות הגלריה של רוזנה אורלנדי לכיכר העיר. כיכר זו מאפשרת למעצבים, אוצרים ואורחים אחרים להתכנס בסוף היום לדבר, להדהד ולנסות להשליט סדר בשפע הגדול שמסביב. לבד מארוחת הערב האקסקלוסיבית (שאליה הוזמנו השנה מאה מבכירי המעצבים, האוצרים וכו' והגיעו מאתיים) גם בשאר ערבי התערוכה משמשת הגלריה כמקום מפגש לסיכומים ודיונים מפרים. ברחבי העיר, מן הסתם, פזורים עוד כמה "סלונים" כאלה מתנהלים בברים, בתי קפה, גלריות. אחד מהם בר-באסו הפך כבר למוסד – אתר חובה למשקה אחרון ושיח שיכורים בכל אחד מלילות התערוכה.

שולחן הסעודה של רוזנה אורלנדי

צעירה לנצח

התערוכה Salone del Mobile נוסדה ב-1961 בימי הפריחה שלאחר מלחמת העולם השנייה על ידי יצרני רהיטים מקומיים ומומחים ששאפו להטביע את המושג Made in Italy כתו איכות. בשנה זו היו בתערוכה 12,000 מבקרים, 328 מציגים ושטח תצוגה של 11,000 מ"ר. עם השנים הלכה התערוכה וגדלה, מספר המבקרים עלה, שטחי התערוכה התרחבו והתחדשו אבל השינוי הגדול באמת היה הזליגה וההתפרשות שכבשו כמעט את העיר כולה. השנה חגגה חברת COSMIT חמישים שנים להיווסדה של התערוכה והציגה נתונים לפיהם לעומת "קומץ" המציגים של 1961 השנה היו 2700 מציגים בשטח של 200,000 מ"ר ומספר המבקרים הגיע ל-321,320. הנתונים אמנם עדיין רחוקים ממספר השיא של המבקרים ב-2008. בשנה זו ביקרו 383,793 איש בתערוכה, שנייה לפני פרוץ המשבר הכלכלי – אבל הם מטפסים ועולים מדי שנה.

התורים הארוכים המשתרכים היום לפני אירועי הפתיחה הנחשקים הם ללא ספק עדות למעמדו של העיצוב בתרבות העכשווית אבל הם מהדהדים אירוע פתיחה מן העבר שהיה לא פחות נוצץ והרבה יותר מפתיע: ב-1981 הציגה קבוצת "ממפיס" את התערוכה הראשונה שלה במסגרת התערוכה במילנו. אלפי אנשים גדשו את המדרכות המובילות אל המקום. בראיון שקיימתי עם האדריכלית מרטין בדן (ב"סגנון" מעריב 2008) ממייסדות קבוצת ממפיס היא סיפרה על ההפתעה למראה אלפי האנשים שהתגודדו על המדרכות כל הדרך המובילה לתערוכה. "לא העלינו בדעתנו שיש לזה קשר אלינו. סוטסאס (אטורה) אמר שכנראה מישהו הטמין שם פצצה כי הימים היו ימי הפיגועים של הצבא האדום באיטליה". הקולקציה שהציגו חברי הקבוצה – רהיטים עליזים וילדותיים בצבעי פסטל והדפסים של נקודות ופסים הזכירו תפאורה של קזינו בלאס וגאס יותר מכל דבר אחר ועשו שימוש במגוון חומרים זולים. הם שילבו בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין זיכרון היסטורי לתרבות הפופ וקיבלו השראה מהעולם הפופולארי של הפרברים. כך בעזרת מוצרים הנראים כמעט אנושיים ששברו את חוקי הטעם הטוב בעיצוב, הצליחו חברי קבוצת "ממפיס" לזנק לרמת כוכבים בין לילה (הם עצמם נשבו בתדמית שיצרו ונסעו לבקר בגרייסלנד – החווה של אלביס פרסלי בטנסי).

אולי אין זה פלא, אם כן, שהביתן שמשך השנה את תשומת הלב הגדולה ביותר בתערוכה היה זה של חברת "קרטל" שחגגה את 50 השנה להיווסדה של התערוכה במופע קרנבלי-לאס וגאסי עם שלטי נאון פתייניים הפולטים אמירות בנוסח "נסו אותי", ה"כוכבים של קרטל" או "תוצרת טרייה". אבל, הביתן של "קרטל" היה יוצא דופן, רוב הביתנים בתערוכה היו מעוצבים בפשטות ובאיפוק ותאמו להפליא את האווירה ברחבי העיר ומצב הרוח הכלכלי. 

photo courtesy of Kartell
photo courtesy of Kartell
photo courtesy of Kartell

Design for Download

אפשר היה לסמוך על קבוצת "דרוך דיזיין" ההולנדית שתשקף היטב הלכי רוח חדשים, סמויים עדיין מן העין ונאמנים לתפיסת עולם חברתית, אנטי-סטארית במובהק. תחת הכותרת Design for download הם הציגו אתר המאפשר לצרכן לעצב לעצמו רהיט בהתאמה אישית. בשיתוף פעולה עם סטודיו Eventarchitecure ו- Minale Meda הם הפכו את המשתמשים לחלק מתהליך העיצוב. כשסלוגן הפתיחה שלהם הוא – everything is makeable, anytime, anywhere by anyone – הם פתחו את העיצוב למשתמשים, ויצרו לבני בנייה שמהם אפשר לבנות את המוצר הסופי. לדבריהם, כל אדם היודע להשתמש במחשב יכול לעשות שימוש בתוכנה שפיתחו. כיוון שבסופו של דבר האובייקט הוא קומפוזיציה הצרכן קובע איזה אובייקט יתקבל (מתוך סדרה של אפשרויות שהותוו על ידי המעצב כמובן).

"עיצוב פתוח בעידן הדיגיטלי," אומרת רני ראמאקרס ממייסדות דרוך דיזיין "פותח אפשרויות רבות. הוא לא רק חסכוני בשינוע ובאחסון אלא גם מאפשר גישות חדשות, מפתח כלים יצירתיים ומכירה ברשת. הוא מבוסס על העובדה שהמדפסת התלת מימדית עומדת ליצור מהפכה בעולם העיצוב. אם אכן תתגשם ההנחה שבקרוב תהיה מדפסת תלת מימדית בכל בית הרי שבסופו של דבר חלומו של אלווין טופלר יתממש – הלקוח יהפוך ליצרן".

 design for download – milan 2011 / photo: Davide Lovattidesign

עם זאת, דווקא בעידן זה חוזרת ראמאקרס ומדגישה את חשיבות תהליך האוצרות. "עיצוב פתוח הוא מסוכן כמובן", היא אומרת. "האם באמת אנחנו רוצים שהעולם שלנו יתמלא בעיצובים מכוערים והאם הצרכן באמת מסוגל לעצב בעצמו"? בינתיים מאפשרת התוכנה לעיצוב פתוח לבנות רהיטים בהתאמה אישית. לא פעם אנחנו מוצאים רהיטים שאינם מתאימים לנו בגודל או בצבע. התאמה אישית תפתור בעיות מן הסוג הזה. גם האפשרות לקבל שרטוטים ומודלים במקום לשנע מוצר יכולה לחסוך זמן וכסף. אך מעל הכול, מיעוט של מתווכים בתהליך יכול להפוך את העיצוב הסופי לבר השגה לכמות גדולה יותר של אנשים.

Virtual florist by Minale-Maeda / photo: Davide Lovatti

חברי קבוצת דרוך דיזיין הזמינו מעצבי מוצר, אדריכלים, מעצבי אופנה ובתי ספר לקחת חלק בתהליך ולפתוח "חנות דיגיטלית". החנויות יכולות להחליט בעצמן מה מידת המעורבות של הצרכן ולהגביל את "אפשרויות השינוי וההתאמה" לפי רצונן. לאלה שאינם מוכנים לייצר בעצמם וירצו לפנות לבעלי מקצוע יציע האתר רשימות של יצרנים מקומיים. "המטרה היא לכלול גם בעלי מלאכה ואומנים מקומיים", אומרת רמאקרס "כיוון שההתפתחויות הטכנולוגיות העכשוויות יכולות להחיות גם את האומנויות המסורתיות"