איך נראה עולם השעונים מבפנים? באילו עוד דרכים ניתן לקרוא את הזמן? מה בין צלילה לבין שענות? ואיך מעצבים בתקופה שנראה כי הזמן עצר בה מלכת? ראיון עם מעצב השעונים איתי נוי על קולקציית השעונים ״טיסת לילה״ שמוצגת בתערוכה ״קופסה שחורה״.
״אבא אמר ששעונים הורגים זמן.״ כתב ויליאם פוקנר בספרו הקול והזעם, ״הוא אמר שהזמן מת כל עוד הוא נלחץ על ידי גלגלים קטנים; רק כשהשעון נעצר מתעורר הזמן לחיים." לו נפגשו פוקנר ומעצב השעונים איתי נוי, ייתכן שפוקנר היה מביט קצת אחרת על גלגלי השיניים ״הפועמים״ במכונת הזמן הזו.
נוי (49) הוא בוגר המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ובעל תואר שני לעיצוב תעשייתי מהאקדמיה לעיצוב איינדהובן בהולנד. לטענתו, המזל היה לצדו פעמיים. בפעם הראשונה בתערוכת הבוגרים בבצלאל, כשאיל ההון והנדבן היהודי צ׳רלס ברונפמן רכש את פרויקט הגמר שלו – סדרה של שלושה שעוני שולחן המחייבים את המשתמש לפענח את הזמן. ובפעם השנייה בתערוכת הבוגרים בהולנד, אז רכשה קבוצת המעצבים ההולנדית ״דרוך דזיין״ את פרויקט הגמר שעיצב – סדרת מגוונת של שעונים וביניהם שעוני קיר פועלים שהם למעשה תמונה של שעונים עתיקים בני מאתיים שנה.
בתערוכה קופסה שחורה: חפצים מאוסף המוזיאון מציג נוי שעון מתוך הסדרה החדשה שעיצב ״טיסת לילה״. איך נראה עולם השעונים מבפנים? באילו עוד דרכים ניתן לקרוא את הזמן? מה בין צלילה לבין שענות? ואיך מעצבים בתקופה שנראה כי הזמן עצר בה מלכת?
על מה אתה מסתכל כשאתה רואה שעונים, מה איש מקצוע כמוך רואה שאחרים לא רואים?
אנחנו חיים בתקופה שאיננו זקוקים לשעון כדי לקרוא את השעה. השעה לא מעניינת אותי כשאני מעצב. מעניין אותי איך רואים את השעה, איך היא מוצגת שם. אני אוהב שעונים שלוקח זמן לקרוא את השעה, וצריך ״לאסוף״ את הזמן ולארגן אותו. אני רוצה לעצב שעונים שמעלים חיוך ומאפשרים להבין משהו חדש.
בשנה שעברה עצבתי, לדוגמה סדרה שנקראת Reorder. השעון מראה מחוגים רגילים שמצביעים על השעה וברקע ישנם חלונות בצורת ספרות. אבל הספרות פזורות על גבי הלוח ולא מאורגנות במעגל המוכר לנו משעונים אחרים. השש לא יהיה ליד השבע, והשבע לא יהיה ליד השמונה. לדוגמה כשמגיעה השעה שש, החלון שמעוצב בצורת הספרה שש, הופך פתאום לכתום. ביתר הזמן החלון ריק. מבחינתי זה מדבר על הזרימה של הזמן לא באופן שאנחנו רגילים אליו. אלא באופן שונה ומעניין יותר. אלה הדברים שמעניינים אותי.
איך מתחילה העבודה על קולקציית שעונים חדשה?
אני מוציא סדרה פעם בשנה. לא יותר. כי כל פעם אני צריך להמציא את עצמי מחדש. זה ממש סוג של לידה, כשסדרה יוצאת אתה מרגיש סוג של ריקנות. אבל מדי שנה מתקיימת בבאזל תערוכת Baselworld, תערוכת שעונים גדולה שאני חושף בפני העיתונות ובפני הקהל את הסדרות החדשות. השנה היא לא התקיימה בגלל הקורונה, אז הסדרה יצאה מאוחר יותר.
מי משתתף בדרך כלל בתערוכה הזאת?
מציגות בה בדרך כלל חברות גדולות כמו ״רולקס״ ו״אומגה״ עם מאות מותגים מהתעשיה. לצדן, באיזור הגלריות מציגים כשלושים מעצבים עצמאיים שעושים פחות או יותר את מה שאני עושה. אנחנו מציגים במתחם קטן יותר ואקסקלוסיבי. להבדיל מעולם התכשיטים או האופנה, יש מעט מאוד יוצרים עצמאיים. לטוב ולרע אין בו תחרות גדולה.
איך נוצרה הקולקציה הנוכחית ״טיסת לילה״?
בשנה שעברה קיבלתי הצעה מהקראפט סנטר בטיוואן לבוא עם עוד עשרה מעצבים מכל העולם להשתתף בפרויקט שמבוסס על הקראפט המקומי בטיוואן. במשך עשרה ימים טיילנו כמו ילדים בבית הספר, בכל מיני מקומות עם נופים מדהימים. לקחו אותנו לסדנאות של אמנים שעוסקים במלאכות קראפט מקומיות כמו אריגה לכה, במבוק ועץ. המטרה היתה שנשתף פעולה עם אמן קראפט מקומי וניקח משהו מהמלאכה המסורתית לתוך העבודה שלנו. זו היתה אחת הנסיעות הכי יפות שלי. התייחסו אלינו כמו אל מלכים, ופגשתי מעצבים מדהימים מכל העולם ומכל התחומים, עיצוב פנים, אופנה ותכשיטים. בסיום התהליך הוקמה תערוכה שהקונספט שלה היה ליצור משהו שקשור לגוף, ובאותו זמן לא היה לי מושג מה אני הולך לעצב. הטריטוריה שלי די קטנה בסופו של דבר. השעון שלי בקנה מידה קטן.
לא היית רוצה לעבוד בקנה מידה גדול יותר לפעמים?
חשבתי על זה. עיצבתי בעבר שעוני קיר ושעונים שולחניים. אבל רציתי מאוד לעצב שעון יד. כי הם ביקשו שהתוצר הסופי יהיה קשור לגוף. אני זוכר שבאחת התערוכות הראשונות שביקרנו בהן בקראפט סנטר ראיתי קערה שחורה עם נקודות מנצנצות, בטכניקה המשלבת לכה עם זהב. באותו רגע הבנתי שזה הוויז׳ן שהייתי רוצה לפרויקט שלי. ברגע שראיתי את הבחור שעובד עם הלכה באחד הטיולים אמרתי לו: ״וויליאם – אתה הולך לעבוד איתי.״ הוא גם דיבר אנגלית וזה היה מושלם.
כשסיימנו את הסיור והגענו לסדנה התחלנו לחשוב על קונספט לפרויקט. ידעתי כבר עם איזו טכניקה אני רוצה לעבוד. אבל הייתי צריך להבין מה אני רוצה לעשות איתה. ואז תוך עשר דקות – בינגו. אמרתי לעצמי – ״טיסת לילה״. זה בדיוק החושך הזה עם הנצנוצים של העיר. מראה שאי אפשר להתעלם מהיופי שלו. כשאתה טס בלילה אתה רואה את האנונימיות הזאת בחושך. פתאום אתה מגיח מעל איזושהי עיר ומתחיל לראות את הנצנוצים. כשהעיר גדולה רואים הרבה נצנוצים ואם היא קטנה יותר אז פחות. כל מי שטס בלילה חווה את זה. הסדרה מתייחסת גם לסדרת שעונים בשם כיכרות העיר שעצבתי ב-2006 ועוסקת בקשר שבין מקום לזמן.
אילו ערים בחרת? ולמה דווקא אותן?
בחרתי את הערים לסדרה לפי הנראות שלהן בלילה. יש את ירושלים, קהיר, אתונה, דנבר, לאס וגאס, ברלין, מלבורן, ביג׳ינג. את ניו יורק, לדוגמה, לא בחרתי. כי היא יותר מדי מוארת, אין את הניגוד בין חושך לאור. חיפשתי ערים חשובות, גדולות ומעניינות אבל שיהיה סביבן איזשהו חושך. יש לקוחות שמבקשים ממני ערים ספציפיות. אבל התחלתי עם הערים שהזכרתי.
ואיך זיהית את הערים האלה?
יש כל מיני תמונות של צילומי לילה. אבל רובם מצולמות מזווית לא מתאימה. חיפשתי צילום במבט על, ומצאתי עשרות תמונות של נאס״א. הדימוי של ירושלים לדוגמה, מבוסס על צילום אותנטי. זו ירושלים אבל של יום מסוים, בשעה מסוימת. אני מתאר לעצמי שבשעה ארבע לפנות בוקר היא חשוכה הרבה יותר מאשר בתשע בערב. ביום העצמאות יהיו יותר זיקוקים והיא תהיה מוארת יותר, וביום כיפור יהיה פחות אור. אבל זו ירושלים.
מה מייחד את הטכניקה הזאת, את השימוש בלכה?
הטכניקה הזאת היא מאוד קשה. לכה היא חומר טבעי. זה שרף מעץ ספציפי שמשתמשים בו לטכניקה הזאת. השרף חומר מאוד מאוד דביק, שזמן ההתייבשות שלו ארוך. הלכה הטבעית צהבהבה שקופה ואפשר להוסיף לה פיגמנטים. מניחים אותה בשכבות ולוקח לה זמן רב להתייבש ובין השכבות מכניסים את אבקת הזהב. את הלכה אפשר לגוון בכמה צבעים שקופים ואז נוצרת הצבעוניות שניתן לראות אותה על לוחות השעונים של הקולקציה.
איך מתנהלת העבודה עם וויליאם? הוא הרי עדיין בטיוואן.
אני שולח לו פלטפורמה של הלוח עם שרטוטים. יחד אנחנו עושים את הדפס המשי. בהדפס המשי הראשון הוא מניח את השכבה הראשונה של הלכה, עליה הוא מסמן את נקודות האור. ובמשך כמה שבועות הוא עובד על ההתקנה של השכבות. ברגע שזה מוכן הוא שולח לי את זה.
ממש עיצוב בהתכתבות.
אנחנו חיים היום בעולם די פתוח. בגלל הקורונה הדברים היום די סגורים, אבל הנה מונחות פה על השולחן שתי חבילות עם שני שעונים שאנשים קנו, ואמורות לנסוע לדובאי. מי היה מאמין שהשעונים שלי נוסעים לדובאי.
התנסית פעם בכזה סוג עבודה? בעיני רוחי הדימוי של שען הוא של מישהו שעובד לבד.
הדימוי די נכון, דרך אגב. זאת אומרת, אם את מסתכלת על הסטודיו שלי אפשר לראות שיש את שולחן הצורפות ועוד שני שולחנות של שענות. אני יכול לשהות כאן שעות. זה כמו צלילה. ברגע שאני מרכיב את משקפי המגדלת, אני צולל ברזולוציה אחרת. אי אפשר להסתכל על העולם עם המשקפיים האלה. אני נמצא בעולם אחר כשאני בתוך תהליך של הרכבה והכנה של השעונים.
חלק מהדברים אני מייצר בעצמי בסטודיו, ועבור חלקם אני נעזר בספקי משנה. את רצועות העור לדוגמה, תופרים עבורי בעבודת יד, ועבור המנגנונים אני עובד עם ספקים משוויץ. בסופו של דבר הכול מתרכז בסטודיו. כשכל החלקים מוכנים אני מניח את הכול על השולחן ומתחיל להרכיב. ההרכבה יכולה להימשך יום אחד, אבל לעיתים גם כמה ימים. תלוי במורכבות העיצוב.
על מה אתה עובד עכשיו? מה הדבר הבא?
בשלושת החודשים האחרונים הוצאתי את הסדרות האחרונות של ״טיסת לילה״, אז אני נותן לעצמי עוד זמן. אבל אני עובד עכשיו על משהו שלא עשיתי הרבה זמן. על שעוני קיר. אין לי מושג מה הולך להיות. כשאני אומר ״עובד״, זה בדיוק כמו שנסעתי לטיוואן, אני לא בא עם דעות קדומות.
מה הכוונה בלגשת לעיצוב ללא דעות קדומות? אילו עמדות קדומות ישנן?
אני מתכוון שאני לא מסתכל על מה שאחרים עושים, או חושב ״מה אני רוצה לעשות.״ אני לא רוצה לעשות כלום. אני כרגע עובד על גלגלי השיניים. אני מתחיל לעבוד כמו מישהו שרוצה להכין ארוחה ומתחיל לזרוע את החיטה ואת הירקות, ולאט לאט מתקדם עם זה. אני סקרן לדעת מה ייצא. איזו חיטה תנבוט, אילו ירקות יגדלו. ברגע האמת אני אדע להרכיב את זה.
אפרופו ״להסתכל על מה שאנשים אחרים עשו,״ יש שעונים איקוניים בעולם השענות? שעון שכולם יזהו אותו?
בטח. יש קהילה מאוד גדולה של אספני שעונים בעולם. אני מעריך שאת השעונים שלי האדם הרגיל ברחוב, אולי לא יכיר. אבל אספני שעונים מכירים את השעונים ומזהים את השפה. אם אעצב שעון חדש, גם אם הם יראו אותו ללא הלוגו שלי, מי שמכיר יזהה שזה שעון שאני עיצבתי. הוא לא יתבלבל. ״השפה הזאת״ קיימת אצל רוב השעונים המיוחדים, וגם ברב המותגים. שפה היא שפה. לא תראי שעון ״רולקס״ שנראה כמו שעון של ״אומגה״, ולהפך. אז מי שבקיא בעולם הזה ידע לזהות. כמו שמי שבקיא בעולם הרכב ידע לזהות ולהבחין בין מותגים.
יש אנשים שמקדישים את חייהם לשעונים, אנשים שיש להם עשרות שעונים, או מאות שעונים ואפילו כאלה שאוהבים לקרוא על שעונים. גם בארץ יש קהילה של כמה אלפים. יש אספני שעונים שפשוט אוהבים שעונים וקונים אותם. הם יכולים לקנות שעון של סווטש׳ במאה דולר ולקנות ״בריגה״ בעשרות אלפים דולר. יש כאלה שמתמחים בסוג אחד של שעון כמו שעוני וינטג׳ ויש מי שתבואי אליהם והם יספרו לך את סיפורו של כל שעון. באנגלית מכנים את האנשים האלה Watch guy. מישהו ש״מריח״ שעונים מרחוק וישר מבין. זה קיים בהרבה תחומים ובשעונים בפרט. כי שעון זה אובייקט שלא זורקים. מי שקונה שעון, לא זורק אותו. תמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר לשמור אותו, זה אובייקט שיש לו לב, הוא חי והוא פועם.
