מהי המשמעות של שריפת רהיטים איקוניים? איזה דיאלוג מנהל מרטן באס עם הזמן? ומי פיסל בחמר את המאווררים? אנו מזמינים אתכם לסייר באופן עצמאי בין המוצגים בתערוכה "מחבואים" של המעצב ההולנדי מרטן באס.
גלריה ע"ש ד"ר שולמית כצמן (גלריה תחתונה)
חמר (מאווררים)
לדחוס, לפסל, לדחוף, לגלגל ולשטח, ליצור משהו ואז למעוך אותו שוב. מי לא זוכר את תחושת המשחק בחמר? עבור רבים מאתנו, זהו החומר הראשון שאפשר לנו ליצור צורות תלת ממדיות בהשראת הדמיון. בסדרה זו, נדמה שבאס חוזר לימי הילדות, לשלב הסנסומוטורי שבו חושינו מתפתחים, ואנו מתחילים לגלות את העולם בעזרת מגע ומישוש. סגנון העיצוב הבלתי-אמצעי, שהוא תוצאה של עבודה ידנית, מהווה ניגוד לשיטות הייצור הדיגיטליות המתקדמות הנהוגות כיום ולאסתטיקה הנקייה – שלא לומר הבלתי-אישית – המאפיינת אותן.
לעומת שיטות ייצור אלו, הסדרה חמר מתמקדת בחוסר שלמות, שנדמה כי נובע מתהליך עבודה ספונטני ומגושם קמעא, והיא
מבטאת את חיפושו של באס אחר דרך אישית להפיק את עבודותיו. כל אחד מהאובייקטים פוסל ידנית על ידי אחד מחברי הצוות הקטן שלו, וטביעת היד של המעצב ניכרת באופן ברור במרקם של כל פריט, לעיתים עד לכדי הופעתן של טביעות אצבע הנותרות בחומר.
בשנת 2007 הזמין מוזיאון חרונינגר מבאס חמישה מאווררים, שהרכיבו את הסדרה חמר. כפי שקורה לעיתים במקרה של אוספים, גם לסדרה זו נוספו פריטים רבים. ראשיהם הגדולים ורגליהם הדקות מקנים להם מראה של משפחת ראשנים ענקית הלוטשת עיניים במבקרים, שמביטים בהם בחזרה. אתם מוזמנים לשבת על הספסלים.
באס הגיע לעיר
״לכל מלך היה ליצן החצר כחלק מהפמליה שלו, ותפקידו היה לצחוק עליהם. אני חש קונפליקט, אלה יחסי האהבה־שנאה שיש לי לעולם הזה; שניהם שם, ושניהם אמיתיים" (1)
מדי שנה מתקיים במילאנו יריד העיצוב החשוב בעולם, היריד מושך אליו מעצבים – וביניהם מרטן באס, השואפים להציג את עבודותיהם החדשות, כמו גם עיתונאים האחראיים לסקר את האירוע. במהלך השנים הולך היריד ומושך כמות גדלה של מבקרים. “זה קצת יצא משליטה,“ טוען באס. “זה הפך לאירוע שבו נדמה כי המעצבים אינם מתמקדים בהצגת מוצרים או רעיונות חדשים, אלא במרוץ אחר התמונה הטובה ביותר שתזכה במספר ה׳לייקים׳ הגדול ביותר ברשתות החברתיות.“ דומה שאין כבר כל חשיבות לשאלה אם מדובר במוצר בעל ערך או בכזה שיגיע לפס הייצור.
בשנת 2014 , החליט באס להביע את הביקורת שלו בנוגע לאירוע שנתי זה, ולתת ביטוי ליחסי השנאה-אהבה שלו עם היריד. במהלך הופעת יחיד מבדרת שנסובה על אודות הקרקס, בחר באס להופיע כמנהל זירה. הופעתו מאזכרת את אחד המרכיבים המרכזיים בעבודתו: הרצון לשמר את הדחף היצירתי הראשוני, כמו גם השאיפה לפתח צורת ביטוי חופשית וספונטנית בעלת אופי אישי. צורת ביטוי שמתריסה כנגד מוסכמות עיצוביות, טיעונים רציונליים, חששות ושיפוט אסתטי המבוסס על קריטריונים שנקבעו מראש. הבחירה לעשות שימוש ב“מראות צוחקות“ ובמוסיקת קרקס, כמו גם באלמנטים נוספים המאזכרים את העולם הזה, יוצרת מיצג ברוח ה׳קמפ׳ שמותיר רושם ומבלבל את הקהל הרציני שמורגל לצפייה ביצירות אמנות. כך בוחר באס ללעוג לרעיונות הרווחים בנוגע ליצירתיות, עיצוב, אפליה וערך. תערוכה זו הפכה לעוד הצלחה מסחררת, וזיכתה את באס בפרס “התערוכה הטובה ביותר“.
מסדרון בין גלריה תחתונה לעליונה
מחבואים (עבודות וידאו)
מי הוא מרטן באס, וכיצד הוא נתפס בעיני אחרים? שאלות אלו נבחנות במגוון דרכים בעבודותיו של באס, לעיתים נדמה כי הן מופנמות וצנועות, אך במקרים אחרים הן שופעות, ספונטניות וחיוניות. התערוכות של באס כוללות לעיתים גם מיצגים שבהם משתתפים מספר ניצבים בסצנות המעוררות ניכור. באס עצמו משתתף בחלק מהמיצגים, כפי שכבר בוודאי הבחינו מבקרים חדי עין שצפו בשעונים בסדרת הסרטים זמן אמיתי (2010-2009), או שזיהו את באס בתפקיד מנהל זירת הקרקס במיצב באס הגיע לעיר (2014) שהוצגה בתערוכת העיצוב במילאנו, מופעים חוזרים אלה מצליחים לבלבל את הקהל, המנסה ללא הצלחה להגדיר ולקטלג את המעצב. “זה דומה קצת למשחק מחבואים“, אומר באס.
במסכים שלפניכם מוצגות שמונה סצנות שונות המאפשרות לחזות בבאס בשעת עבודה. בכל אחת מהן משחק באס תפקיד אחר: באחת אדם שראשו חבוש, באחרת כוכב מדיה ובאחרונה פרופסור התר אחר רעיונות חדשים. אחדות מן הסצנות בעלות גוון סוריאליסטי, שבא לידי ביטוי בשלג היורד בחלל פנימי וסגור או בחדר שינה הניצב במרכזו של יער. הפתח שנפער בין הווילונות מאפשר לקהל של באס להעיף מבט אל עולמו הפנימי בתפקיד המרגל, המציצן או העד.
לובי הכניסה לגלריה העליונה
״נחשבתי לעקשן, הייתי ׳הילד הנורא׳ של הכיתה, אבל הדבר היחיד שעשיתי היה ליצור מה שהאמנתי בו. לא התנגדתי לשום דבר, לא בעטתי לשם הבעיטה, אלא פשוט הלכתי בדרך משלי. זה עורר הרבה התנגדות, אבל הרגשתי שאני חזק יותר ויותר. יצאתי לחילופי סטודנטים במילאנו וכשחזרתי כבר היה לי ביטחון גדול יותר. שם החלטתי שאני הולך עד הסוף והולך לעשות את זה כמו שאני רוצה. בפרויקט הגמר הלכתי על זה במאה אחוזים, וככה נוצרה קולקציית ׳Smoke׳״ (באס, על תקופת לימודיו באקדמיה לעיצוב איינדהובן"
עשן
הקריירה של מרטן באס החלה במעשה יוצא דופן של שריפת רהיטים. כחלק מפרויקט הגמר שיצר בסיום לימודיו באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, איתר באס באינטרנט מספר רהיטים אנונימיים מתקופת הבארוק, שאותם שרף באופן חלקי. לאחר השריפה החלקית ציפה את האובייקטים החרוכים והשבריריים בשכבות רבות של שרף אפוקסי שקוף, שחיזק אותם ואפשר להם לשמש שוב כרהיטים. כך נוצרה הסדרה עשן (2002), שעוסקת בהיסטוריה החבויה של רהיטים ואובייקטים נוספים, בקשר ובהערכה שאנשים רוחשים לרכוש אישי ובצורך לשמור ולטפח חפצים בעלי ערך.
בשנת 2004, לבקשת מוזיאון חרונינגר, העניק באס את אותו “הטיפול“ למספר רהיטים מאוסף המוזיאון. רהיטים אלה, שרובם נוצרו במאה ה-19, מעולם לא הוצגו במוזיאון בשל ערכם ההיסטורי והתרבותי המוגבל. באס הפך את אותם מוצגים נשכחים ללהיטים פופולריים, השייכים כעת לאוסף מוזיאון חרונינגר. עבודה רדיקלית זו חותרת תחת התפיסות המקובלות של יופי, ערך, שימור ותהליכי שינוי.
גלריה עליונה
אם יש עשן…
העבודות בסדרה אם יש עשן… (2004) הן כולן “קלאסיקות“ מעולם העיצוב – רהיטים שעוצבו במקור על ידי מעצבים וארכיטקטים מפורסמים – ושזכו גם הן ל“טיפולו“ של מרטן באס. בהקשר זה, ניתן לראות את שריפת הרהיטים כפעולה בעלת מטען סמלי – מעין “רצח אב“, המהווה צעד בלתי נמנע בתהליך ההגדרה העצמית של כל מעצב. סדרה זו – שנוצרה בעקבות הפרויקט עשן (2002), וההכרה הבינלאומית שלה זכה – מציעה מבט חדש ומרתק על מושגים כמו ערך, ייחוד וקיימות. העבודות נוצרו כולן באופן ידני,
כשההבדלים ביניהן נובעים מתהליך השריפה המורכב.
אוסף הרהיטים המוצג בתערוכה הנוכחית, מהווה מעין תקציר להיסטוריה של העיצוב: החל במתלה המעילים “טונט“, העשוי מפיסות עץ שכופפו בתהליך שנתפס בזמנו רדיקלי, וכלה בכיסא “היל האוס“ של הארכיטקט הסקוטי צ׳רלס רני מקינטוש והמנורה “טליסיין III" של הארכיטקט האמריקני פרנק לויד רייט.
חלק מהרהיטים שבחר באס לשרוף עוצבו במקור עבור בתיהם הפרטיים של הארכיטקטים, והפכו עם השנים לבעלי מעמד איקוני. כזה הוא, לדוגמה, כיסא זיג-זג, שעוצב על ידי חריט ריטוולד במיוחד עבור בית משפחת שרודר שבעיר אוטרכט, ומייצג את הסגנון המודרניסטי של התנועה ההולנדית “דה סטיל“. דוגמה נוספת היא כוננית ספרים “קרלטון“ של אטורה סוטסאס, שבמצבה המקורי הייתה מוצג חשוב באוסף מוזיאון חרונינגר שעוצב כתגובת נגד לעקרון הפשטות של התנועה “דה סטיל“.
זמן אמיתי
״הזמן הוא הדבר היחיד שאי אפשר לשחק איתו״, אומר באס. ״הוא מתקדם באותו קצב, לא משנה מה תעשה, ואני אוהב את הרעיון הזה. ככל שאדם עשיר יותר, כך הוא מתרגל לרעיון שהכל קורה בדיוק כפי שהוא רוצה. אפשר לתמרן הרבה דברים עם כסף, אבל הזמן תמיד מנצח״.
עצרו לרגע, קחו נשימה עמוקה, ורק אז התבוננו סביבכם. האם יש לכם מושג מה השעה? האם אתם חשים כי אתם כבר כאן זה זמן מה? האם התרוצצתם במהירות ברחבי חללי התצוגה או ש“לקחתם את הזמן“? מאז ומתמיד היה הזמן מושג חמקמק וחשוב מאין כמותו, והוא ימשיך להיות כזה במהלך כל חיינו. באס מעניק למוטיב הזמן ביטוי חזותי ייחודי בסדרת השעונים זמן אמיתי (2010-2009). במסגרת הפרויקט יצר באס סדרה של עבודות וידאו שאורך כל אחת מהן הוא 12 שעות, במהלכן מייצגים שחקנים את השעה בדרכים שונות, כמו: ציור או הזזת מחוגי השעון קדימה באמצעות ידיהם. דומה שמשתתפים אלה נדונו לבצע שוב ושוב את אותה המשימה, המסמלת את עריצות הזמן בעידן העכשווי ואת שליטתו בחיי כולנו.
ניתן לאתר שעונים כיום כמעט בכל מקום, והמעקב אחרי הזמן נעשה מדויק יותר ויותר. אך בעוד השימוש בשעון אנלוגי בעל מחוגים מאפשר למתוח במעט את הזמן, שעונים דיגיטליים, המדייקים ברמת השניה, הם חסרי רחמים. דיוק וכימות הזמן, המאפשרים לחלקו לשעות ולמקטעים קצובים, הפכו את הזמן לסחורה: זמן הוא כסף. הערך העליון שניתן ליעילות וליצרנות גורם לכולם להיות עסוקים כל הזמן, ובמקביל לתור אחר שלוות נפש באמצעות פעילויות מדיטטיביות שונות. שלווה ויכולת ריכוז הם האידיאלים החדשים של העידן הנוכחי.
אז האם אתם עדיין ממהרים? או שאולי בעצם אין צורך למהר כל כך? התמקדו בבקשה באחד השעונים שלפניכם, והתבוננו בו למשך זמן מה. ואז רק עוד קצת, ואפילו עוד טיפה… אם יתמזל מזלכם, ייתכן שתחושו באפקט המרגיע של השעונים יוצאי הדופן המוצגים כאן.
כמעט שיוויון
אין כמו ליצור רישום פשוט על נייר, של כל הדברים שלעולם לא יוכלו להתקיים במציאות. כמו ארונות א-סימטריים שחלקם העליון כבד יותר, אך הם אינם נופלים ומצליחים להתנגד לכוח המשיכה. רהיטים אלה, הנדמים פשוטים לכאורה, הם מעין להטוט של “שיווי משקל“ בין הפכים. בעוד שנראה כי השפה הוויזואלית של הרהיטים פשוטה ואף מזכירה באופייה ציורי ילדים, למעשה מדובר ברהיטים מורכבים למדי מבחינה טכנית.
ייצור הרהיטים המוצגים כאן, נעשה בהשראת רישומים דו ממדיים ומתווים מהירים, ספונטניים ומלאי דמיון שצייר באס. הקו הפשוט ומלא ההומור והמראה הדו ממדי של ארונות אלה הם גם מחווה לפשטות הווירטואוזית של המאייר דיק ברונה והדמות המפורסמת שלו “מיפי“ (המוכרת בישראל כ“נינה“) המהירות שבה נוצרו הרישומים המקוריים מנוגדת לזמן הממושך ולמלאכה הקפדנית שהובילו ליצירת הארונות. החומר שנבחר לעבוד עמו הוא ברונזה, בחירה יוצאת דופן עבור רהיטים מכיוון שמדובר בחומר יקר, כבד, קר וקשה לטיפול. אך לעיתים קרובות הוא משמש ליצירת פסלים, והבחירה בו מעניקה לצורות החביבות והתמימות מעין הדרת כבוד.
אבקש את תשומת לבכם
לכולם יש היום דעה על כל דבר, והרבה יותר פשוט להביע את הדעה שלך ברשתות החברתיות. כולם רוצים להשמיע ולשמוע, זו כלכלה של דעות ושל תשומת לב. אני נותן לך תשומת לב, אתה תיתן לי. ככה זה עובד היום״.
רמקולים ומגאפונים מסמלים במידה רבה את העידן הנוכחי. נדמה כי אם לא נתרכז, החיים יהפכו במהרה לערב-רב של קולות, דעות, עובדות וחידושים המקשים יותר ויותר על ההבחנה בין עובדות ובדיונות. ריבוי קולות זה מייצג רבגוניות, אך לעיתים נדמה שקשה לשמוע את קולנו שלנו מבעד לכל הקולות האחרים.
עבודותיו של באס עוסקות גם בתהליך שבו מתפתח ומתעצב קול בעל חותם אישי. באס מעולם לא ניסה לזקק סגנון ייחודי משלו על ידי הפניית עורף לעולם הקיים ועיסוק בעצמו. נחישותו להעשיר את עולמו באה לידי ביטוי גם באמצעות מספר רב של שיתופי פעולה עם מעצבים ואמנים מתחומים שונים. הוא קיבל תמיד בברכה את החיכוכים שיצרו מפגשים אלה, והשתמש בהם כדי לחדד את רעיונותיו. עבודה זו היא מחווה לסוג כזה של רבגוניות ואותנטיות, ומעודדת את כל המשתתפים לגלות את קולם הייחודי.
