רכישת כרטיסים

ההיסטוריה של עיצוב האופניים

״כיצד יוכל אדם להניע את עצמו לאן שהוא רוצה ללא סוסים?״ שאלה זו העסיקה רבים בעידן שלפני המצאת האופניים. לפני כ־300 שנה עסק בה המתמטיקאי ז'אק אוזנם, הוא הציג מודל של כלי רכב ללא סוסים בעל ארבעה גלגלים המונע על ידי פדלים ומותאם לשני רוכבים, שניתן לראות בו את יסודות האופניים.

אחת הפרשות המוכרות ביותר בנוגע להמצאת האופניים התעוררה בשנת 1960 כאשר רישום המיוחס ללאונרדו דה וינצ'י משנת 1495 של מכונה דמוית אופניים, נתגלה במחברת של תלמידו והסברה היתה שהוא לכאורה העתיקה ממורו. הדעות חלוקות בנוגע לרישום וישנם הטוענים כי מדובר בזיוף של רישום שמטרתו להאדיר את כישרונו ושמו של לאונרדו דה וינצ'י.

קשה מאוד לקבוע את הרגע בו הומצאו האופניים שכן הצעות, רעיונות ועדויות המעידים על המצאת כלי הרכב נמצאו בתרבויות שונות בהודו, בסין, במצרים העתיקה ובפומפיי. מסע האופניים בציר זמן זה מתחיל בשנת 1790 עם הדגם של הרוזן דה־סיווראק הממחיש באופן ציורי את הצורך בתעבורה ללא סוסים ומבשר את האבולוציה המואצת של האופניים עד היום.

1790 – סוס על גלגלים

דגם ה־Célérifère מיוחס לרוזן דה־סיווראק, בעל אחוזה צרפתי שייצר בשנת 1790 מכונת רכיבה הנראית כמעין סוס עץ ללא רגליים המורכב על שני גלגלים. תנועת המכונה קדימה תלויה ברוכב שצריך לדחוף את הקרקע ברגליו משני צדי הסוס. למכונה זו היו כשלים לא מעטים בעיקר בגלל היעדר מנגנון היגוי ובלמים. 

אולם למרות זאת יש הטוענים כי ניתן היה למצוא צעירים נועזים שערכו מרוצים עם ה־ Célérifère בפארקים ברחבי צרפת ואפילו בגני וורסאי. מנגד, יש הטוענים שהסיפור סביב דגם זה הומצא על ידי העיתונאי והיסטוריון האופניים הצרפתי לואי בודרי דה סונייה בשנת 1890 ושמכונה זו, בעלת שני הגלגלים, לא הייתה קיימת כלל, וכמוה גם לא הרוזן דה־סיווראק.

1817 – מכונת ההליכה של קארל פון דרייס

Draisiennes ,Dandy-Horse ו־ Hobby Horse, אלה שמות שונים שקיבלו האופניים הידועים שפותחו על ידי הברון הגרמני קארל פון דרייס. זו היתה מעין ״מכונת הליכה״ שאפשרה לו לשוטט בקלות בגנים המלכותיים והפכה פופולארית בין השנים 1818-1819 בגרמניה ובאירופה. ״מכונת ההליכה״ שפיתח דרייס נרשמה כפטנט בשנת 1818 בעיר באדן שבגרמניה. אלה היו אופני דחיפה עשויים עץ בעלי שני גלגלים זהים מלפנים ומאחור שחוברו על ידי מסגרת עץ, ללא פדלים, ללא קפיצים וללא מעצורים. אופניים אלה נעו על ידי הרוכב שדחף וקידם אותם עם רגליו, וניתן היה לכוון אותם על ידי הטיית הגלגל הקדמי. מטרתו של הרוזן היתה לפתח כלי תחבורה שיחליף את הסוסים ואף יהיה יעיל מהם, אבל הוא לא לקח בחשבון את תנאי הדרך הקשים, את סוליות הנעליים שנשחקו מהר יותר מפרסות סוס ובעיות טכניות נוספות. מכונת ההליכה הייתה מהירה מאוד בתקופתה והגיעה עד למהירות של כ־ 16 קמ״ש.

מרוץ אופני הדרייזן הראשון התקיים בשנת 1819, אותם ניצח רוכב גרמני בשם סמלר שסיים את מסלול עשרה הקילומטרים ב־ 31 דקות וחצי. Hobby Horse – ״מכונת ההליכה״ של דרייס הפכה להצלחה גם בבריטניה כאשר בונה הכרכרות דניס ג'ונסון ייצר בשנת 1818 דגם דומה אך משופר ובו גלגלים גדולים יותר שהפכו את הנסיעה לנוחה יותר. גם בדגם זה לא היו מעצורים ומי שרכב היה צריך לגרור את רגליו על מנת לעצור. הם היו פופולאריים בבריטניה במשך שנתיים. שמם ״Hobby Horses״ או ״Dandy Horses״ התייחס למחירם הגבוה, והם נרכשו כשעשוע מושלם לשעות אחר הצהריים על ידי המלך ג'ורג' הרביעי ואנשי חצרו. ג'ונסון אף פתח בית־ספר ללימוד רכיבה על ה־ Hobby Horses עבור קונים פוטנציאלים.

בלונדון אסרו במהרה את השימוש ב־ Hobby Horses כיוון שהמהירות שבה רכבו לצד הסוסים ברחובות היוותה סכנה לתושבים. לעומת זאת, מחוץ לעיר שימשו המכונות את אנשי הדת והכמרים לביקור חברי קהילתם ואת הדוורים שהשתמשו בהם לחלוקת הדואר.

1865 – משקשקי העצמות

ה־״Velocipede״ הומצאו בפאריס על ידי פייר וארנסט מישו, אלה היו האופניים הראשונים עם פדלים בגלגל הקדמי, שצורתם מזכירה את האופניים המוכרים כיום, הם שיפרו את הדגמים שקדמו להם ומייחסים להם את המצאת האופניים המודרניים. דגם זה היה הראשון שהחל להיקרא ״אופניים״ (שני אופן – שני גלגלים). בדגמים המוקדמים של ״מכונות הרכיבה״ לכלוך הבגדים והנעליים היה בלתי נמנע ושחיקת הנעליים ששימשו כבלם היתה מהירה מאוד. הוספת הפדלים פתרה בעיה זו והוספת בלמי היד בהמשך, היוותה שיפור משמעותי נוסף בחווית הרכיבה. בפי הרוכבים כונו האופניים ״משקשקי העצמות״ כיוון שעל שלדת הברזל שלהם הורכבו גלגלי עץ עם ״צמיגי״ ברזל. בעקבות זאת משקלם היה גבוה מאוד וחווית הרכיבה לא הייתה נעימה כלל, בייחוד בדרכים משובשות. גלגלי הברזל הכבדים היו גם אחראים למחירם הגבוה. בתחילה, עלו האופניים כ־125 דולר ובאותה עת פועל הרוויח כ־25 סנט לשעה. בסוף המאה ה-19 עלו האופניים כחצי שנה של עבודה. מאוחר יותר הוזלו האופניים ומחירם ירד עד לשבעה דולרים. למרות החסרונות הבולטים משקשקי העצמות היו הצלחה באירופה וגם בארצות הברית ובמפעל הייצור בצרפת הורכבו 35 זוגות אופניים ביום. במגזין ״אורכסטרה״ שהתפרסם בתקופה זו נכתב עליהם ״הם מודל של שלמות אך עולים כמו סוס״. ההצלחה היתה רבה ובתערוכת ה־״ ״Velocipede הבינלאומית בארמון הבדולח בשנת 1869 הוצגו למעלה מ־ 200 דגמים שונים של אופניים מבריטניה, צרפת, בלגיה, גרמניה וארצות הברית. 

1870 – אופני הגלגל הגבוה

בשנת 1870 יוצרו לראשונה אופני הגלגל הגבוה. הם היו עשויים מתכת ומצוידים בגלגל קדמי גדול מאוד בעל צמיג מגומי קשיח, אליו חוברו הדוושות ישירות כדי להגיע למהירות גבוהה. האופניים תוכננו בהתאמה אישית על פי גובהו של הרוכב, ובהתאם גובהו של הגלגל הקדמי יכול היה להגיע עד מטר וחצי. בשל צורתם הם כונו ״אופני הגלגל הגבוה״,״אופניים רגילים״ ו״אופני פני ורבע״ על שם המטבע הבריטי (היחס בין הגלגלים הזכיר את היחס בין מטבע הפני הגדול למטבע רבע פני הקטן). שמות החיבה הללו ניתנו להם בדיעבד, לאחר שמעמדם ירד ואופניים חדישים יותר מילאו את השוק. הרכיבה עליהם הייתה מְלוּוָה בסכנה גדולה. הרוכבים, ישבו על מושב גבוה שהותקן מעל לגלגל הקדמי הגדול ויכלו ליפול בקלות כיוון שהמושב היה ממוקם מעל מרכז הכובד. כל מהמורה בדרך, אבן או מכשול פתאומי יכלו לגרום להתהפכות הרוכב על ראשו. אופניים אלה היו מאוד פופולאריים אך בשל מחירם הגבוה – שווה ערך לסך המשכורת של שישה חודשי עבודה – התענוג התאפשר בעיקר לבני המעמד הגבוה.

1876 – תלת אופן – גם נשים יכולות לרכוב

התלת אופן הומצא כבר ב־ 1680 על ידי סטפן פרפלר, שען גרמני משותק שהזדקק לחופש ולניידות שהמכונה אפשרה לו. אולם, ההתפתחות המואצת של התלת אופן החלה רק בסוף המאה ה־ 19 עם הופעת דגם ה־״Coventry Rotary״ שפיתח ג'יימס סטארלי בבריטניה שרבים מתייחסים אליו כתלת אופן ראשון. בין השנים 1881 ועד 1886 יוצרו בבריטניה יותר תלתי אופן מאופניים, התלת־אופן נחשב בטיחותי יותר מאופני הפני ורבע ובמהרה הפך לטרנד שסחף את בני המעמד הגבוה. הייצור ההמוני של אופניים בסוף המאה ה־ 19 הוביל להוזלה משמעותית במחירם ולפופולאריות רבה בקרב אנשי מעמד הביניים שהשתמשו בהם ככלי תחבורה. לעומתם, אנשי המעמד הגבוה שרצו להיבדיל מהם העדיפו את התלת־אופן שהיה יקר בהרבה. הם נרכשו לרוב על ידי כמרים ועורכי דין. בקרב הנשים נחלו התלת אופן הצלחה רבה כיוון שהאופנה בתקופה זו הקשתה עליהן מאוד את הרכיבה על האופניים ואילו התלת אופן אפשר להן לרכוב בקלות יחסית. ב־ 1884 היו כ־ 120 מודלים שונים של תלת אופן שיוצרו בבריטניה על ידי 20 יצרנים שונים, אולם מספר שנים מאוחר יותר, ב־ 1900 הטרנד חלף ויצרנים רבים הפסיקו ליצרם. בארצות הברית הם שימשו בעיקר אוכלוסייה מבוגרת ובמדינות אסיה הם שימשו בעיקר למסחר.

1885 – הצלחה מסחרית לאופניים של סטארלי

הסכנה שברכיבה על אופני הפני ורבע אתגרה רבים להמשיך ולשכלל את האופניים. עוד בשנת 1876 המציא המהנדס הארי ג'ון לאוסון את האופניים הראשונים שנקראו ״safety״. לאופניים אלה היו גלגלים כמעט זהים בגובהם, שלדת יהלום עשויה צינורות ברזל, כסא הממוקם במרכז, גלגל אחורי שמונע על ידי שרשרת (chain-driven rear wheel) ורגלי הרוכב עליהן הגיעו עד הרצפה. העברת כוח לגלגל האחורי על ידי דוושות הייתה טכנולוגיה מוכרת בדגמי התלת אופן, בעקבות השימוש בטכנולוגיה זו גם בדגמי האופניים, הצליחו אלה להתחרות במהירותם של אופני הפני ורבע.

למרות השכלולים, רק ב־ 1885 עם הופעת דגם ה־ Rover שפותח על ידי ג'ון קמפ סטארלי, החלה ההצלחה המסחרית של אופני הבטיחות שאפשרו לאנשים בכל הגילאים להשתמש באופניים ככלי תחבורה. זאת ועוד, הצמיגים הפנאומטיים שפיתח הוטרינר הסקוטי ג'ון דאנלופ ב־ 1887 שיפרו את חווית הרכיבה באופן כה משמעותי עד שהובילו, בשנות ה־90 של המאה ה־19 לשיגעון האופניים. אופניים אלה היו בעלי עיצוב בסיסי הנמצא בשימוש עד היום.

1895 – טנדם – אופניים לשניים או יותר

בסוף המאה ה־19 הופיעו צורות שונות של אופניים לשני רוכבים או יותר. אופני הטנדם הם אופניים המעוצבים לשני רוכבים, רוכב אחד יושב מלפנים ורוכב נוסף מאחוריו. אופניים אלה היו פופולאריים מאוד לרכיבה זוגית, בעקבות כך נוצרו גרסאות המעוצבות באופן שונה בהתאם להרכב הזוג הרוכב, אופניים לגבר ואישה, אופניים לשני גברים או לשתי נשים ואפילו אופניים למספר רב יותר של רוכבים.
אופניים לשני רוכבים היושבים זה לצד זה ולא זה מאחורי זה נקראו Sociable או Buddy Bike או Side by Side Bicycle. מחיר אופני טנדם היה יקר לעומת אופניים בודדים ואף יקר משני זוגות אופניים. הם בעיקר סיפקו חווית רכיבה רומנטית לזוגות צעירים בפארקים והיוו את כלי הרכב היחידי מלבד הסוס שאיפשר נסיעה של שני אנשים או יותר יחד. הפופולאריות של אופני הטנדם ירדה אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנות ה־ 70 של המאה ה־ 20 החלו לייצור שוב אופני טנדם והם חזרו להיות פופולאריים לרכיבה ספורטיבית ולתחרויות רכיבה.

1896 – האופניים של האחים רייט

לפני שבנו מטוסים ייצרו האחים רייט אופניים. אופני ה־Van Cleve הם האופניים הראשונים של האחים רייט אותם הציגו לראשונה בשנת 1896. בדומה ליצרנים אחרים גם אצל האחים רייט העיסוק באופניים החל מאהבה לרכיבה. שגעון האופניים שהציף את ארצות הברית דבק גם בהם, ב־1880 רכש וילבור אופני ״פני ורבע״ וב־1892 רכש אורוויל את אופני הבטיחות של קולומביה (Columbia safety bike) שיוצרו על ידי אלברט פופ.

הם החלו לתקן את אופניהם ואלה של מקורביהם וב־4 ליולי 1982, פתחו את חנות האופניים הראשונה שלהם בדייטון, אוהיו שם הם מכרו, תיקנו והשכירו אופניים. החנות נפתחה בדיוק בזמן הכינוס השנתי של ה־ League of American Wheelmen. בכינוס התקיימו כ־13 מרוצי אופניים והגיעו לעיר אלפי רוכבי אופניים שטיילו בעיר. בשנת 1896 החלו האחים רייט בייצור אופניים והציגו שני דגמים למכירה, את ה־Van Cleve ואת ה־St.Clair. הראשון נמכר ב־65 דולר ואילו השני היה זול יותר ונמכר ב־42 דולר.

במשך מספר שנים שגשג העסק של האחים רייט ובשנת 1897, שהייתה מבורכת ביותר, הם הרוויחו כ־3000 דולר לשנה, בזמן שמשכורת ממוצעת של פועל היתה 500 דולר. הרווחה הכלכלית אפשרה להם לממן את ניסיונות התעופה שלהם. עם התפתחות הייצור ההמוני של האופניים בעולם התפתחו אלפי עסקים קטנים שייצרו אופניים על מנת לספק את דרישות השוק. בהמשך החלו תאגידים גדולים לייצר אופניים ומחירם של האופניים הוזל עד לכעשרה דולר, בעקבותיהם מחירי ה־Van Cleve צנחו. בעוד שחברות רבות שייצרו אופניים התבססו על ידע מתעשיית הנשק ומכונות התפירה, התגאו האחים רייט שהם עובדים בכמויות קטנות ובעבודה ידנית. עם השנים הם עסקו יותר בפיתוח מטוסים ובשנת 1909 מכרו את החברה והזיכיון על הדגמים למתקן ומוכר אופניים בשם ו.פ. מיירס.

1898 – אופניים לנשים ללא שרשרת

האופניים ללא השרשרת פותחו ועוצבו במיוחד עבור נשים רוכבות. ללא השרשרת התאפשרה רכיבה קלה ונקיה יותר וללא הסכנה שהשמלה תיתפס בשרשרת. עם זאת, יש לציין כי החלפת גלגלי האופניים ותחזוקה שלהם היו מורכבים יותר מאלה של אופניים בעלי שרשרת. מחירם של האופניים ללא השרשרת היה גבוה יותר מהדגמים בעלי השרשרת ובעוד מחירם האמיר לכ־125 דולר, ניתן היה לרכוש אופניים רגילים במחיר שבין 35 ל־75 דולר לזוג. הם שווקו בצורה אגרסיבית וזכו לפופולאריות בשנים 1889-1888. בתחילה, היוו האופניים ללא השרשרת חידוש ונחלו הצלחה בעיקר בגלל שבאותה תקופה השרשראות היו גסות ורועשות. אך סביב 1900 תכנון וייצור השרשראות (hains and sprockets) השתפר מאוד. היתרון של האופניים ללא שרשרת קטן ומחירם הגבוה היה חסרון בולט.

1900 – אופניים בשירות הצבא במלחמת העולם הראשונה

אופני Pedersen הומצאו על ידי ממציא דני בשם מיקאל פדרסן ויוצרו באנגליה בעיר דרסלי. הוא ניסה לפתח אופניים בהם הישיבה תהיה מושלמת ונוחה. אחרי שרכב על אופניים במשך שני עשורים החליט פדרסן לפתור את בעיית הרכיבה ולפתח מושב נוח. 

הוא הצליח לפתח מושב ייחודי שהכתיב את צורת השלדה והאופניים ובעצם המציא אופניים שתאמו לכסא. תחילה היה המושב ארוג, אולם בהמשך הוא יוצר מעור. צורתו היתה רחבה מאחור וצרה מלפנים והוא חובר לשלדה ברצועות עור שהקנו לו גמישות. האופניים היו בעלי מבנה שונה מהמקובל, השלדה שלהם היתה בצורת משולשים ולא בצורת יהלום. ההשראה לשלדה הקלה, החזקה והיציבה הייתה מבנה גשר Whipple-Murphy והשלדות המשולשות הראשונות שיוצרו היו קלות מתשעה קילוגרם. בגלל אפשרויות הכוונון המוגבלות יוצרו האופניים בשמונה גדלים שונים לגברים ושלושה גדלים שונים לנשים. בשנת 1900 פיתח מיקאל פדרסן גרסה מתקפלת של האופניים עבור הצבא הבריטי. בגרסה הצבאית הכסא מוקם מאחור ואיפשר קיפול וניוד מהיר. הם נחשבו יקרים לכן רק בעלי אמצעים רכשו אותם. בעוד שאופניים רגילים עלו כשלושה ליש״ט, אלה עלו כ־17 ליש״ט.

הדעות חלוקות לגבי הכמויות שיוצרו, יש הטוענים שיוצרו כ-30,000 זוגות אופניים, אולם מספר האופניים שמוספרו ונמצאו הוא כ־7800 בלבד. אופני Pedersen לא היו הצלחה כלכלית בזמנם, אך עם השנים הפכו לאופני אספנים בזכות העיצוב הרדיקלי, המבנה הייחודי שלהם וחווית הרכיבה. בשנת 1978 החלו לייצר אותם שוב. 

1933 – צמיגי הבלון של שווין

בשנת 1933 הציגה לראשונה חברה שווין את צמיגי הבלון שהשפיעו בהמשך על עיצובם של אופני ההרים. אלה היו צמיגים רחבים עם פנימית מלאה אוויר, במקום צמיג בודד מלא אוויר. שנתיים אחרי שיצאו לשוק הפכו צמיגים אלה לסטנדרט בתעשיית האופניים. חברת שווין הוקמה בשנת 1895 בשיקגו על ידי המהנדס איגנץ שווין והמשקיע אדולף פקדריק ויליאם ארנולד, שניהם ילידי גרמניה. זו הייתה התקופה של ״שיגעון האופניים״ ושיקגו היתה באותה העת מרכז תעשיית האופניים של אמריקה, במהלכה עשרות יצרנים ייצרו אלפי אופניים ביום.

תקופה זו של הצלחה מסחררת, היתה קצרה מאוד כיוון שעם התפתחות המכוניות והאופנועים, צנחו מכירות האופניים וחברות רבות נסגרו. בשנת 1905 מכירות האופניים היוו רק רבע מאלו של שנת 1900. על מנת לשרוד, הבין שווין שהוא צריך לגדול ולהוזיל עלויות, לכן רכש מספר חברות אופניים, בנה מפעל מודרני וקו תעשייתי לייצור המוני של אופניים, וכתוצאה מכך הוזיל את מחירם. במקביל פתח חטיבת אופנועים אשר שגשגה והיתה השלישית בגודלה אחרי Indian ו־Harley-Davidson. דגם ה־Cruiser שהציג, היו אופניים לבני נוער שחיקו אופנוע, עם צמיגים רחבים, פנס גדול ופגושים שהפכו במהרה להצלחה. מחלקי עיתונים ושליחים רבים רכבו עליהם, ובעקבות הצלחתם החלו חברות רבות לייצר חיקויים לדגם זה.

1937 – אופני מרוץ בעיצוב ייחודי

האופניים הבריטיים הקלאסיים בעלי העיצוב המיוחד הומצאו על ידי האחים רג וווילי ביינס. בשנות ה־ 30 מגזיני הרכיבה היו מלאים בכתבות והוראות כיצד לבנות שלדות לאופניים. בהדרכת מגזינים אלה החלו האחים, בשנת 1934, לבנות אופניים בעלי שלדות רגילות, זאת עד שנזכר רג בשלדה מיוחדת שראה בספר משנת 1890. 

בשנים אלו היה מקובל לחשוב שתומכות שרשרת קצרות ירכיבו שלדה יציבה יותר בגלל שהבסיס גמיש פחות. עם זאת, רג חשב שבמקום להשתמש בפין כסא מעוקל על שלדה שגרתית כדי לשמור על תנוחת רכיבה נכונה, זה יהיה יעיל יותר להמשיך את מוט האוכף מעבר למיקום הכסא הרגיל ואז להרכיב את פין הכסא על סופו, תוך שימוש במוט קצר הנתמך על ידי מזלג אחורי נוסף.

הדגם שיוצר בסוף שנות ה־30 של המאה ה־20 זכה בתחרויות ומרוצים רבים ויוצר בכמויות קטנות. במהלך שנות ה־40 גברה הדרישה לדגם, אז פתחו האחים עוד שתי סדנאות ייצור. בשנת 1953 הופסק הייצור ולא חודש עד שבשנת 1980 רכש טרוור גרויס את זכויות העיצוב והעניק להם את השם הרשמי ״Flying Gate״ על שם הכינוי שדבק בהם עוד בשנות ה־30 בעקבות עיצובם המיוחד.

1940 – אופניים בשירות הצבא במלחמת העולם השנייה

ב־1880 חברת Birmingham Small Arms החלה לייצר אופני בטיחות והציגה יכולות מרשימות בייצור חלקי מתכת מדויקים במחירים זולים יחסית. החברה שעסקה במקור בייצור כלי נשק, פיתחה את דגם ה־ Airborne BSA עבור הכוחות המוצנחים בצבא הבריטי. האופניים היו קלים יחסית לתקופה, שקלו פחות מעשרה וחצי קילוגרם והתקפלו לשניים כדי לאפשר לצנחנים לצנוח איתם ולהרכיבם מחדש לאחר הצניחה.בשונה ממבנה היהלום המקובל, בדגם זה השלדה הייתה מסגרת אליפטית של צינורות מקבילים ובמרכזם ציר הקיפול. האופניים היו בשימוש בין השנים 1945-1939.

ובתקופת המלחמה יוצרו כ־ 64,000, הם היו בשימוש ביום הפלישה לנורמנדי ובקרב ארנהם. בתקופה שלאחר המלחמה המשיכה החברה לייצר את הדגם המוצלח אך ללא אפשרות הקיפול. הדגם החדש לא הצליח מבחינה כלכלית כיוון שעשרות אלפי דגמים ששימשו את החיילים הגיעו לשוק ונמכרו כעודפים של ציוד צבאי בחמישה דולר. רבים העדיפו לרכוש את האופניים המשומשים, הזולים והמתקפלים.

1967 – ראלי צ'ופר – להיט שנות ה־70

הראלי צ'ופר, אופני הילדים משנות ה־70, הפכו בזכות העיצוב שלהם לאייקון תרבותי. הם יוצרו על ידי חברת Raleigh Bicycle בהשראת אופנוע הצ'ופר והפכו להצלחה מסחררת ולאחד מדגמי האופניים הנחשקים ונמכרים ביותר באנגליה ובארצות הברית. המוני ילדים חלמו על אופניים כאלה ועד מהרה הם הפכו לסמל סטטוס.

הכול החל כאשר בשנת 1968 אלן אוקלי, מעצב החברה נשלח מבריטניה לארצות הברית לחקור מקרוב את שוק האופניים לצעירים. לראלי היה אז דגם דמוי ה־ Sting-Ray של שווין אך הוא לא נחל הצלחה רבה. בטיסתו הביתה רשם אוקלי על גבי מעטפה את המתווה שלימים יתפתח לדגם הראלי צ'ופר. לצ'ופר היה מושב ארוך ומרופד עם משענת, כידון מוגבה וגלגל קדמי ואחורי בגדלים שונים. הישיבה על הראלי צ'ופר דימתה רכיבה על אופנוע ולכן קסמה כל־כך לצעירים. האופניים היו מצוידים במנגנון שלושת ההילוכים של סטרומי ארצ'ר ומחירם נע בין 55-32 ליש״ט.

1970 – ה־BMX מרוצי אופניים אתגריים

מרוצי ה־ BMX היו ספורט מסעיר, מאתגר וזול שאפשר להתנסות בו קרוב לבית. הוא התאים לכל הילדים ובני הנוער שרצו אך לא יכלו להשתתף במרוצי האופנועים. מקובל לחשוב שהספורט התפתח בקליפורניה בסוף שנות ה־60 של המאה ה־20, כאשר ילדים שרצו לחקות את מרוצי האופנועים החלו לארגן תחרויות ומרוצי אופניים במסלולי עפר אתגריים. ההשראה שלהם הייתה כוכבי מרוצי המוטוקרוס. מרוצי ה־BMX שהחלו באופן עצמאי ולא מאורגן התפתחו במהירות ובשנת 1972 עם עליית הסרט הדוקומנטרי ״On Any Sunday״ שנפתח בסצינה של ילדים מתחרים במרוצי ה־BMX (הם כבר היו נפוצים בכל רחבי ארצות הברית).

החל מאמצע שנות ה־70 החלו חברות האופניים לייצר דגמים מיוחדים לענף ה־BMX והספורט הזה התפשט במהירות גם באירופה. למרות שהאמריקנים נוטים להציג את התופעה כאילו נולדה בארצות הברית, ישנן עדויות שונות, כמו סרטים ותמונות, המעידות על כך שבשנת 1957 בעיר אמרספורט שבהולנד התקיימו כבר מרוצי BMX. ב־2008, באולימפיאדת בייג'ין, נכלל ענף מרוצי אופני ה־BMX באופן רשמי בתחרויות האולימפיות. בארץ יש מספר פארקים לרכיבה אתגרית, בנתניה, חולון ומודיעין וכמה פארקים נוספים נמצאים בתכנון.

1977 – אופני ההרים שפיתח ג'ו בריז

הרבה לפני שהמונח ״אופני הרים״ הומצא, כבר היו רוכבים באירופה וארצות הברית, בודדים ובקבוצות, שרכבו בהרים ובשבילים סלעיים, הן לצרכי תעבורה והן לשם ההנאה והספורט. אלה היו החלוצים ברכיבת הרים למרות שלא היה לה עדיין שם. אחד האזורים הבולטים והמוכרים בהם התפתחה קהילת רוכבים כזו היא מחוז מארין בקליפורניה.

ג'ו בריז, גארי פישר, אוטיס גאי, צ'רלי קלי, טום ריצ'י וצ'רלי קוננגהם היו חבורה של רוכבים בתחרויות אופני כביש וחברים ב־Velo Club. Tamalpais הם החלו לרכוב ולהתחרות בשטח עם אופניים ישנים שהיו בעלי צמיגים רחבים כמו ב־Cruiser של שווין ובדגם ה־KLUNKER של BMX משנות ה־30 וה־40. הם לא תכננו לעשות מהפכה, אלא רק לרכוב על אופניים נוחים ומתאימים, אך מהפיכת אופני ההרים החלה. האופניים הראשונים שנבנו במיוחד היו ה־״Breeze״, שפיתח ג'ו בריז בשנת 1977. הוא הציג את ה־״Breeze 1״ שהיו חדשים ובאיכות גבוהה, אופניים עם צמיגים רחבים, בעלי משקל קל (שהיה אופייני רק לאופני כביש עד לאותה עת). הוא פיתח עשרה דגמים כאלה עד Breeze 1״ .1978״ מוצג באוסף הקבע של מוזיאון אוקלנד משנת 1985 ועד היום.

1983 – אופני אלומיניום להמונים

ב־1983 חברת קנונדייל הציגה לראשונה את הדגם בעל שלדת אלומיניום. אופני האלומיניום יוצרו עוד ב־1890 אך החידוש של חברת קנונדייל היה שאלה היו האופניים הראשונים שעברו תהליכי תיעוש ויוצרו בכמויות. הפרסומת שלהם הייתה: ״אלומיניום להמונים״ וזה אכן היה חידוש מהפכני כיוון שעד לאותה העת, רוב האופניים שיוצרו היו עשויים מברזל ואילו שלדות אלומיניום שהיו יקרות יותר וקשות יותר לעיבוד, יוצרו אך ורק בעבודת יד.

היתרונות של אופניים אלה היו משקלם הקל יחסית והאפשרות לייצר צינורות בעלי קטרים גדולים וחזקים. ההצלחה של אופני האלומיניום הביאה לכך שכל החברות הגדולות פיתחו דגמים של אופני אלומיניום משלהם וכיום דגמי האלומיניום פופולאריים ומהווים את אחד החומרים הזמינים ביותר בתעשיית האופניים.

1988 – אופני המגנזיום של פרנק קירק

פרנק קירק עבד במשך שנים בתעשיית הרכב והתעופה כמהנדס ומתכנן והיה בעל ניסיון רב בעבודה עם מגנזיום לפני שהחליט לפתח שילדת אופניים מחומר זה. הוא היה משוכנע שיצליח לפתח פס ייצור של אופניים קלים, חזקים וזולים. ב־1986 בתערוכת האופניים בניו־יורק הושקו האופניים בעלי השלדה הייחודית שיוצרה ביציקה אחת, ומהר מאוד הפכו לסנסציה בתעשיית האופניים.

המגנזיום קל ב-35% מן האלומיניום ועם זאת הוא זהה לו בחוזקו. במלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה היה השימוש במגנזיום נפוץ והחומר אף שימש לייצור מטוסים. בשל בעיות בעיבוד החומר, שנבעו מחוסר ידע, יחד עם עליית הפופולאריות של האלומיניום, השימוש במגנזיום נזנח. כמה סיבות הובילו את קירק לפיתוח שלדת המגנזיום – הוא היה בטוח שיצליח לייצר אופניים חזקים ב־50% יותר מאופני ברזל – בכדי להדגים את החוזק של שלדת המגנזיום קירק הניח את האופניים על הכביש ונסע עליהם עם מכונית המרצדס שלו; את המגנזיום מפיקים ממי ים וקירק טען שצריך בסך הכול 1.5 מ״ק של מים כדי לייצר שילדה; הוא גם טען שאופני מגנזיום יהיו האופניים הראשונים העשויים מ־100% חומרים ממוחזרים (הוא לא לקח בחשבון את כל שאר החומרים והרכיבים שהתוספו לאופניים). למרות ההצלחה המהירה ויתרונות המגנזיום – משקל, חוזק וספיגת זעזועים – הפיתוח לא הושלם ויתרונות המגנזיום לא הגיעו למיצוי בדגם זה. ב־ 1992 נסגרה החברה. 

1989 – אופני הקרבון של קולנגו

אופני ה־Colnago C35 הושקו בשנת 1989 לקראת חגיגות ה-35 של חברת Colnago האיטלקית (שנוסדה בשנת 1954). הם היו מאופני הכביש הראשונים שנוצרו עם שלדה עשויה סיבי פחם.

אופניים אלה יוצרו במהדורה מוגבלת עם חלקים מצופים זהב, אך המאפיין הבולט ביותר שלהם הוא השלדה המפוסלת שנוצרה ביחידה אחת. בניגוד לאופני מתכת, שלדות מסיבי פחם מיוצרות בחלק אחד שנקרא מונוקוק. לסיבי הפחמן יתרונות רבים: חוזק, משקל קל יחסית לברזל ויכולת לספוג זעזועים. אופניים אלה נוצרו בשיתוף עם חברת פרארי שהחלה להשתמש בסיבי פחמן במכוניות הפורמולה 1 בשנות ה־80. ארנסטו קולנגו שהקים את החברה, היה בעצמו רוכב מרוצים, אולם לאחר שרגלו נשברה והקריירה המבטיחה שלו נקטעה, הוא פרש ב־ 1954 והחל לייצר אופני מרוץ בהתאמה אישית. הוא שימש כפטרון לכמה רוכבים איטלקים, והאופניים שלו זכו בפרסים ומרוצים רבים.

הדס קרוק, אוצרת אורחת | ערן ליטוין, תחקיר ויזואלי