האם סיבים מלאכותיים יכולים לעורר חושים חדשים?

דו"ח על תערוכת הסיבים "טוקיו 09"

עיצוב המעורר תחושות ורגשות
אנחנו מבלים את חיינו מוקפים בחפצים מעשה ידי אדם, שאפילו אנשים שאהבתם לטבע הובילה אותם לחיות בעומק היער לא יכולים להסתדר בלעדיהם. כולנו משתמשים בבגדים ובכלי אוכל, וגרים בבתים. הכלים ששימשו ליצירתם, כלי הרכב המשנעים אותם ופני הכבישים שעליהם נוסעים כלי הרכב גם הם תוצרים מלאכותיים של כלכלה היוצרת מעגל אינסופי של ייצור וצריכה.

בעולם המודרני, הפועל היוצא של "ייצור" הוא בדרך כלל "צריכה", אך מושג זה אינו מתאר דווקא את המציאות הפיזית. כשאתה לובש מעיל מרופד שתפרה לך סבתך, או כשמשפחה חולקת עגבניות שגודלו בחצר האחורית, "צריכה" אינה המילה המתאימה. בעבר, ייצורו של כל חפץ הוביל לשורה של פעולות או פעילויות שונות – שימוש בו, אכילתו, לבישתו, חיים בתוכו, או התענגות על טעמו. עם הולדת העידן התעשייתי, קובצו פעולות אלה תחת המושג "צריכה", אך נדמה שמשהו אבד בתהליך זה. הפעם הראשונה שהצלחתי להבין מה בדיוק אבד הייתה כששמעתי את קניה הארה (Hara), האוצר של תערוכת הסיבים "טוקיו 09'", מגדיר את המושג "senseware" כמדיום המגרה את החושים ומעודד את היצירה.

טכנולוגיות הייצור שלנו השתפרו באופן משמעותי. משמעותן של התפתחויות בתחומים כגון ייצור סיבי מיקרו והנדסת חומרים היא שאיכותם של מוצרים תעשייתיים כבר אינה נופלת מזו של מוצרים שנוצרו על ידי אומנים מומחים. אך האם איכות הצריכה השתפרה גם היא? משמעות השורש הלטיני של המילה האנגלית consumption ("צריכה") היא "לכלות עד תום". צורת האומדן של צריכה, אם כן, מתבססת על כמות ולא על איכות.

כתוצאה מכך, האסתטיקה של הצריכה נוטה לראוותנות בזבזנית, במקום להתמקד בשאלות כמו איך להשתמש בדבר מסוים ומדוע הוא ראוי להערכה, או בפעילויות שיסבו אליו תשומת לב. שיקולים מן הסוג הזה קשורים כולם לשאלת האיכות, וכרוכים בצורה אינטימית לאופן שבו אנו עושים שימוש בדברים שונים. למרבה הצער, הנטייה הכללית היא להתעלם מהם כאשר תשומת הלב ממוקדת בצריכה.

הרעיון שהפועל היוצא של ייצור הוא צריכה הוביל לכך שאיכות הייצור נמצאת על סף משבר. אפילו יצרנים יצירתיים ובעלי כישורים מסתכנים בכך שהמוצרים שלהם יזכו להערכה במושגים של כמות ולא איכות. במאמר זה אני רוצה להציע שנחליף את המושג "צריכה" במושג "חישה" או "הרגשה" – פעולות הקשורות לאיכות החומרים.

עולם העיצוב צריך גם הוא להשתנות, ולהסיט את המטרה מעידוד צריכה לעיצוב שיעשיר את חוויותינו החושיות והרגשיות.
בסקירה שלי על תערוכת הסיבים "טוקיו 09'" במילאנו משמשת התערוכה כאבן בוחן ליכולתנו לשפר את איכות החוויות החושיות והרגשיות שלנו, ודרך מוצגים ספציפיים בה אני מנסה להסיק מסקנות לגבי הגישות השונות שיצרנים צריכים לאמץ במאה ה-21.

תרומתם של סיבים מלאכותיים לתפיסות חדשות של הטבע
תערוכת הסיבים "טוקיו 09'" נמשכה מה-22 עד ה-27 באפריל 2009 במסגרת הטריאנלה של מילאנו, ונערכה במקביל לסלון הרהיטים (Salone del Mobile) התערוכה כללה 17 תצוגות, שנוצרו בהזמנה על-ידי סדרה בינלאומית של מעצבים, אמנים, אדריכלים וחוקרים בתחום התעשייה. כולם נתבקשו לעשות שימוש בסיבים שסופקו על ידי יצרני הסיבים המלאכותיים של יפן.

תערוכת הסיבים "טוקיו 07'" – שהוצגה בטוקיו ובפריז שנתיים לפני כן – התמקדה בנושא הסיבים הטבעיים והמלאכותיים המיוצרים ביפן. בתערוכה השנייה, תשומת הלב התמקדה בסיבים מלאכותיים בלבד, כשהנושא הוא מערכת היחסים בין הטבע לבין מוצרים מעשה ידי אדם. בהעדר פיקוח, העולם המלאכותי נוטה לדחוק את רגלי הטבע, בעוד שעולם הטבע נוטה להתגנב אט אט אל תוך העולם מעשה ידי אדם. בניינים שלא דואגים לטיפוחם נהרסים, וערים שלמות מתכסות בעשבים שוטים. הגורם המתווך בין שני העולמות האלה הוא פעילות אנושית, היוצרת הרמוניה בין הטבעי לבין המלאכותי. קניה מתאר סוג זה של פעילות אנושית במונח "Acts of man"

"הסיבה שמקדש בודהיסטי נראה יפה כל כך, קשורה יותר לטיפוחו המתמשך מאשר לצורתו המקורית. גינות האבן היפניות (הנקראות "גינות נוף יבשות") דורשות טיפול יומיומי בכדי שהטבע לא יפלוש אליהן, ילכלך את החצץ, יפזר את גלי החול, ויערום עלים יבשים. עם זאת, הגנן המטפל בגינה מסוג זה יניח לאזוב לכסות את האבנים, וישאיר אולי כמה עלים יבשים על הקרקע. נקודת המפגש בין 'מעשי האדם' וכוחות הטבע דומה לקו המים, ותהליך היצירה נסוב סביב ארגון האופן שבו הם חוברים יחד".

במקום לחשוב על סיבים מלאכותיים כמוצרים מעשי-ידי אדם הנמצאים בקונפליקט עם עולם הטבע, ניתן לחשוב עליהם כמוצרים שמטרתם ליצור הרמוניה בין הגוף האנושי והסביבה הטבעית, וכך לשנות את האופן שבו אנו תופסים את הטבע. גישה זו באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר בתצוגה "זמן אזוב" של מאקוטו אזומה (Azuma). אזומה השתמש בסיב הנקרא ®SEGUROVA, שמיוצר מתירס. בתצוגה זו הוא מציג יריעות בעובי 3 סנטימטרים, שיוצרו באמצעות מכונת סריגה מסוג ראסל (Russell). אזומה מגדל אזוב על גבי היריעות, ואז משתמש בהן ליצור גינות אזוב בתוך חללים בנויים. היריעות מכילות גם זרעים של דשא, כך שאחרי שבוע, לקראת סגירת התערוכה, אניצי דשא מופיעים בתוך משטח האזוב. החומר ®SEGUROVA הוא חומר מתכלה, הנרקב במשך הזמן והופך למים ולפחמן דו-חמצני.

מיצב זה התמקד בנושא מעבר הזמן – הזמן שלוקח לאזוב ולעשב לגדול, והזמן שלוקח לסיבים לחזור אל האדמה, כמו גם הזמן הנדרש מכל מבקר בכדי לצפות במיצב בכללותו. תפעולה של מערכת כזו, שבה משחק הזמן תפקידים רבים כל כך, דורשת השקיה והשגחה יומיומית. לדברי אזומה, "האזוב מייצג את מה שאנחנו מתכוונים לו בדרך כלל כשאנחנו חושבים על המושג 'טבע', בעוד שהסיבים מייצגים סוג של טבע מיוצר שהוא הכרחי בהקשר בו אנו חיים כיום. התוצאה של מיזוג שני סוגי הטבע האלה הוא סוג שלישי של טבע. בכדי ליצור הרמוניה, אנשים צריכים להתקרב לצמחים ולעשות ויתורים מסוימים למענם".

במיצב זה, ברור שהסיבים המלאכותיים אינם מתקיימים באופן המנוגד לטבע; תפקידם הוא ליצור קשר בין האדם לבין הטבע. בעבר היו סיבים מלאכותיים מוצרים תעשייתיים מובהקים שיוצרו למטרות נוחות ויעילות כלכלית, אבל מיצב זה ממחיש דווקא את הפנים החדשות של המאה ה-21 – סביבה שבה הסיבים מספקים תשתית המאפשרת חיים בהרמוניה עם הטבע.

חומרים המאפשרים לנו לחוש את מה שלא ניתן לדעת
הבובה דמוית האדם, "ישות סיבית" של יסוהירו סוזוקי (Suzuki) שעוצבה על פי מידותיו של גוף אנושי, עשויה מ-®BREATHAIR, סיב שנעשה בו שימוש ליצירת מזרנים וסוגים אחרים של ריפוד, כגון כריות המושבים ברכבות השינקאנסן היפניות. מדחס אוויר המותקן בתוך גוף הפסל גורם לפני השטח שלו לנוע כאילו הוא נושם. עם זאת, תנועות הפסל שונות מהתנועות הטבעיות של גוף האדם בזמן הנשימה: לדוגמא, ראש הבובה נופל קדימה לפעמים באופן המפר את שלוות המתבונן.

 לדברי סוזוקי ®BREATHAIR, הוא סוג של "סיב מורחב". "הוא אוצר חום, אך מאפשר חדירת אוויר. לדוגמא, ברגע שאתה מחמם אותו בעזרת מייבש שיער, הוא כמעט שאינו מתקרר. בכדי לקרר אותו שוב, צריך לגרש את החום באמצעות אוויר קר. תכונה זו נובעת מכך שהסיבים משמשים כממבראנה שכולאת את האוויר". כל מהדורה של ישות סיבית היא חלולה, והחלל הפנימי שלה גדול דיו בכדי לאפשר לאדם להיכנס לתוכה. ניתן לחשוב על המוצג כסוג של בגד עצמאי מלא אוויר, שצורתו היא תוצאה של התעבות הסיבים.

קאשיווה סאטו (Sato) השתמש ב- ®BREATHAIR ליצירת קוביות משחק מלאות אוויר. אלו הן קוביות רכות, קופצניות, וקלות מאוד, כך שנוח לילדים לשחק איתן למרות שהן גדולות למדי. כשהייתם ילדים, האם תהיתם פעם איך זה מרגיש לרכוב על ענן? ילדים כיום שואלים ודאי את אותן שאלות, וזוהי ההזדמנות שלהם לגלות את התשובה. טיפוס על ערימת קוביות סיבים מספק את החוויה הקרובה ביותר לדבר האמיתי.

החברה Theater Products יצרה את העבודה "השולחן השמח ביותר והמפה" מסיבי uts-ultfino. סוג זה של סיב מיקרו, העשוי פוליאסטר, שימש לייצור מפות שולחן עבור שולחנות עגולים שתחתיהם ממוקם מאוורר. כשהמאוורר פועל, המפות מתרוממות ברוח. הסיבים המרכיבים את האריג הם עדינים כל כך שלא ניתן לראות אותם בעין בלתי-מזוינת. האריג לוכד את חלקיקי האוויר ומשחרר אותם אט אט, כך שהצופים יכולים לחזות בתנועת האוויר ובאפקט של כוח המשיכה. ריקודה של המפה הפרחונית מוסיף תחושה של קלילות ועליזות לכל חלל. הוא מבטא את תחושת השמחה שחברה זו מנסה תמיד להחדיר ליצירותיה.

רוס לאבגרוב (Lovegrove) יצר תיק גב שנראה כאילו עוצב עבור מלאך, ושמו הפואטי הוא "זרע של אהבה". החומר ששימש ליצירת התיק הוא אריג בטוויה תלת-צירית. בניגוד לשתי וערב של בד רגיל, האריג בטוויה התלת-צירית מורכב משלושה חוטים המצטלבים בזוויות של 60 מעלות. הסיב שנעשה בו שימוש בעבודה זו נקרא ™MELSET וניתן לעצב אותו באמצעות חום. השילוב בין אופי הסיב והאריגה התלת-צירית איפשר את עיצובה של צורה תלת-ממדית מורכבת. ראוי לציין שהבליטות והשקעים על פני השטח אינם דקורטיביים בלבד, אלא מחזקים את מבנה התיק, כך שהשכבה החיצונית שלו משמשת גם כסוג של שלד. לאבגרוב, שמצטיין בעיצוב מוצרים בעלי קווי מתאר מעוגלים, יצר חפץ פואטי שלקלילות שלו יש איכות שמיימית. אין ספק שאוויר הוא החומר המתאים ביותר לשאת בתיק מן הסוג הזה.

סיבים המעודדים תקשורת
המיצב של האדריכל קנגו קומה (Kuma), "סיב מאחז עיניים", עושה שימוש בקוביות בטון בשם לוקון (Luccon) בקוביות אלה, שפותחו באוסטריה, טמון מספר רב של סיבים אופטיים המאפשרים מעבר של אור. כשמתבוננים בהן בסביבה מוארת, הקוביות נראות כמו גושי בטון רגילים וכבדים. אך כשמעמעמים את האורות, הם הופכים למעין מסכים מוארים, וניתן לראות את צלליות האנשים הנמצאים בצידן השני של הקוביות כאילו היו מחיצות נייר יפניות מסורתיות. במקום לחלק את החלל לאזורים נפרדים, הקוביות המוארות מחברות יחד חללים שונים.

 "טוב שיש חומר שקוף למחצה שיכול גם לשמש כבסיס מבני", אומר קומה. "יש לו שימוש מיידי במסעדות ובמרכזי קניות, אבל הייתי שמח לראות את החומר בשימוש גם בבתים רגילים. ניתן להתקין אותו באזורים שבהם מספיק לראות צללית – למשל, בחדרי אמבטיה ובחדרים דומים. היכולת להראות נוכחות פיזית ובו-זמנית לסנן את הפרטים הנראים היא מה שהופך את החומר הזה למעניין כל כך".

"ענן זוהר" של גוונאל ניקולאס (Nicolas) הוא ספסל שקוף שמושבו מכיל סריג של סיבים אופטיים. כשהוא נמצא במקום חשוך, הספסל חש כשמישהו מתקרב אליו והסיבים האופטיים נדלקים. כשהאדם עוזב, הספסל דועך שוב אל תוך החשכה. "אני רוצה שדברים ייעלמו", אומר ניקולאס. "בדיוק כפי שאנשים באים והולכים, עצמים דוממים יכולים להכריז על נוכחותם על-ידי הדגשת קיומם או היעלמותם. כשספסל מקרין אור כאשר מישהו מתקרב אליו, האדם חש בשינוי ותוהה לגבי מקור האור. זהו עיצוב השם דגש על חוויה. מטרתו אינה לעצב צורות, אלא לתקשר עם אנשים. כאשר אור נדלק לפתע בחשיכה, כולנו סקרנים לגביו. סקרנות זו מולידה ניסיון לתקשר. כשהאדם מתרחק, האור כבה. החושים האנושיים הם החומר החשוב ביותר כאשר אתה עוסק בעיצוב חוויות".

דוגמא נוספת לעיצוב של חוויות היא התצוגה "מרצפת רובוט" של הירו איווטה (Iwata) – מרצפות נעות המופעלות על-ידי ממבראנות "חכמות". כשאנשים פוסעים על גבי ארבע המרצפות, סיבים מוליכי חשמל (New Conductive Fiber) הממוקמים בשכבות העליונות של המרצפות מבחינים במיקום רגליהם. בתגובה, המרצפות נעות יחד עם הרגליים ליתר דיוק, הן נעות בכיוון ההפוך כך שמי שעומד עליהן נשאר במקום תוך כדי הליכה. מתקן זה מאפשר תחושה אמיתית מאוד של הליכה ללא תנועה, ויש לה פוטנציאל רב בהקשר של יצירת מציאות וירטואלית.

 איווטה הוא חוקר של מציאות וירטואלית המתמחה בחוש המישוש ומעצב של עזרים מתקדמים. "כשמדברים על חוש המגע, הנטייה הטבעית היא לחשוב במושגים של עור," הוא אומר. "אבל למעשה, תחושות דומות מתעוררות גם בעומק הגוף, במפרקים ובשרירים. תחושות אלו, הקשורות לחוש המישוש, מטופלות על-ידי מערכת שמומחים קוראים לה המערכת הסומטוסנסורית. מכיוון שהליכה מערבת את הגוף כולו, תחושות הקשורות לחוש המישוש מתעוררות בדרך כלל באמצעות הגוף. נדמה שהליכה היא פעולה קלה לביצוע, אך למעשה אנחנו חווים תחושות רבות ושונות עם כל פסיעה". למרות שמתקן זה מספק חוויה וירטואלית של הליכה, הוא אינו מספק מציאות מדומה לגמרי, אלא הזדמנות לחוש חוויה פיזית אמיתית של הליכה ללא התקדמות. במובן זה, זהו מתקן היוצר מציאות חדשה.

"הרובוט המנקה" של חברת פנסוניק, "הרכב המחייך" של חברת הרכב ניסן ומכון הארה והספה "מושי-מושי", שעיצב אנטוניו צ'יטריו (Citterio) הם כולם מוצרים המעודדים , לעיצוב, תקשורת בין אנשים וחפצים הודות לשימוש בסיבים. "הרובוט המנקה" מבצע תנועות מצחיקות בזמן שהוא מנגב את הרצפה ונע ממקום למקום כמו זחל. "הרכב המחייך" מכוסה בחומר נמתח כך שהוא יכול לחייך אל המכוניות האחרות והאנשים שהוא פוגש לאורך הדרך. הספה של צ'יטריו היא בעלת כמה מסעדים שניתן להגביה או להנמיך בכדי להתאימה לצורכי היושבים בה. מוצרים שעיצובם מעודד תקשורת משנים את אופיים של מכשירי חשמל ביתיים, מכוניות ורהיטים, והופכים אותם מכלים שאותם אנו צורכים לשותפים היוצרים קשר רגשי ופיזי עם האנשים החיים במחיצתם.

אופנה כמקום מקלט
במיצב "עריסת פקעת, לבוש האם" השתמש קוסוקה טסומורה (Tsumura) בחומר בלתי-ארוג בשם ®FELIBENDY המעוצב באמצעות אדים, בכדי לתת ביטוי לרעיון של אם ותינוק המתערסלים יחד ברכות.

"לבוש האם" הוא מוצר העשוי מכמה חלקים עגולים בגודל כף יד, שמתחברים יחד כמו פאזל. ניתן ליצור באמצעותם צורות המשמשות כחלקי לבוש שונים, כך שהבגד לעולם אינו מוגמר. עריסת פקעת אמורה לשמש כמקום המקלט הראשון בו מונח התינוק לאחר צאתו מרחם אימו. ניתן להשתמש בחום בכדי לעצב את החומר ®FELIBENDY כך שחלקים מסוימים שלו נותרים רכים, ואחרים הופכים לקשיחים יותר. החלקים הרכים משמשים כשמיכה לתינוק, ואילו החלקים הקשיחים יותר משמשים כמיטה. החלקים העגולים המרכיבים את לבוש האם יכולים לשמש גם ליצירת מעין חוט טבור, המחבר את בגדי האם לעריסת התינוק בכדי לחגוג באופן סמלי את הקשר ביניהם.

כפי שמסביר טסומורה, "כשבד תואם לגוף, אנחנו קוראים לו 'בגד'. כשיש קצת עודף בד, הוא הופך לשמיכה. כשיש אף יותר, הבד הופך לאוהל. שימוש בחומר עמיד יותר יהפוך את האוהל לבית. בגדים, כלים וחללים אדריכליים מהווים כולם שלבי התארגנות שונים שנקודת המוצא שלהם היא הגוף האנושי. התרבות המערבית נוטה לסמן בגדים באמצעות גבולות ברורים. לדוגמא, ישנה בדרך כלל אבחנה ברורה בין השרוולים והטורסו. אך גישה שונה ולגיטימית באותה מידה היא ליצור גבולות מטושטשים יותר. חלקים מסוימים יכולים אפילו להישאר בלתי מוגמרים. אין צורך לעשות החלטות סופיות. החלקים הבלתי מוגמרים, כמו גם קווי המתאר המעורפלים, יוצרים עניין ומעודדים אינטראקציה בדיוק כמו חללי מעבר בנויים – למשל, מרפסת של בית".

"להיות מישהו" הוא שמה של סדרת מסכות שעוצבו על-ידי מותג האופנה mintdesigns, והעשויות מחומר לא-ארוג שנקרא ™SMASH. המסכות נועדו להרכבה על החלק התחתון של הפנים וחלקן מעוטרות בדוגמאות צבעוניות.
החומר ™SMASH נמצא בשימוש במיכלים המכילים חומר מתנדף נגד עש, וביישומים רבים אחרים. ניתן למתוח את האריג באופן משמעותי בזמן ייצורו – הוא שומר היטב על הצורה שניתנת לו, וקל להדפיס עליו. מסכות להגנה מפני אבקנים או חיידקים הם סוג של ביגוד המשמש מקלט הצמוד לעור המשתמש. הבעיה היא שהן בולטות מאוד, ומעוררות אסוציאציות הקשורות לעולם הרפואה. כפריט הצמוד באופן אינטימי כל כך לגוף, אין ספק שיש למסכות פוטנציאל להיות אופנתיות ומשמחות יותר. נקודת מבט זו – כלומר, נקודת המבט של המשתמש – היא שהיוותה השראה למעצבי mintdesigns כשייצרו סדרת מסכות עליזות וצבעוניות. 

ממבראנות מחוזקות המאתגרות את כוח המשיכה
נדמה שסיבי פחמן מעוררים אצל אדריכלים רצון לראות עד כמה יצליחו לאתגר את כוח המשיכה.
ג'ון אאוקי (Aoki) השתמש בפאנל באורך שישה מטרים העשוי כולו סיבי פחמן (®TORAYCA) כתמוכה המזדקרת אל תוך החלל, והמשמשת כגוף תאורה הנתמך רק בצידו האחד. הקלות והחוזק של סיבי הפחמן מאפשרים לתמוכה להזדקר למרחק רב כמעט ללא הטיה. שיגרו באן (Ban) השתמש גם הוא בסיבי פחמן (®TENAX) בכדי לפתח כיסא קל ביותר. "תמיד התעניינתי בסיבי פחמן, אבל זהו חומר שקשה מאוד להשתמש בו", הוא אומר. "הוא יקר, וקשה לעבד אותו ולעצב אותו באמצעים מכניים. הוא חזק, נמתח בקלות ובעל חתך רוחב קטן, אבל משמעותו של חתך רוחב קטן היא שהמבנה מתעקם בקלות, וכוח הדחיסה שלו נמוך. אין זה הגיוני לבנות בית שלם מסיבי פחמן, וכך גם לגבי כסאות. בכסא הזה, השתמשתי באלומיניום בכדי לספק את כוח הדחיסה הנחוץ, כך שסיבי הפחמן מספקים רק כוח מתיחה. באופן זה, סיבי הפחמן משמשים כסוג של חיזוק, כמו הפלדה בבטון מחוזק".

 השימוש בשלד אלומיניום העטוף בסיבי פחמן איפשר לבאן ליצור כסא שמשקלו הוא 1.8 ק"ג בלבד, תוך שימוש בחומר שעוביו הוא 2 מ"מ. יצירה זו היא צעד נוסף בכיוון שהתוו חלוצי העיצוב המודרני. ניתן לשייך אותו למסורת של, Supperleggera הכסא החזק והקל שעיצב ג'יו פונטי (Ponti) ב- 1957, ושל Light Light הכסא שעיצב אלברטו מדה (Meda) ב-1987, שגם בו נעשה שימוש בסיבי פחמן.

סיבי פחמן הם חומר המסמל את היכולת הטכנולוגית העצומה של יפן. סיב זה הומצא בארצות הברית במחצית השנייה של שנות ה-50, ויוצר תחילה מסיבי ויסקוזה. כיום, סיב הפחמן הרווח ביותר מבוסס על סיב פוליאקרילוניטריל (PAN) ומכיל שרף אקרילי. המצאה זו פותחה ב-1961 על-ידי אקייו שינדו (Shindo) במכון למחקר תעשייתי של הממשלה היפנית. הסיבים ®TENAX ו- ®TORAYCA מבוססים שניהם על הסיב PAN  ושלושה יצרנים יפנים חולקים כיום 70% מהשוק העולמי לסיבי פחמן המבוססים על פוליאקרילוניטריל. חומרים אלה זוכים כיום לשימושים מגוונים במטוסים, רכבות מהירות, מכוניות, כנפיים של טורבינות רוח, חכות דיג ומקלות גולף, ומשמשים גם לחיזוק מבנים בתחומי ההנדסה האזרחית והאדריכלות. למרות שורת ההישגים הללו, הניסיונות להשתמש בסיב הפחמן כסמל של הטכנולוגיה היפנית לא צלחו. ההיסטוריה של עיצוב מודרני ביפן, לדוגמא, אינה כוללת מוצרים קלאסיים או מוכרים העשויים סיבי פחמן. בהקשר זה, ניתן להבין את החשיבות של שתי העבודות המבוססות על סיבי פחמן המוצגות בתערוכה הנוכחית, ושעוצבו על-ידי שניים מהאדריכלים המובילים ביפן.

מאידיאלים של אחידות וסדר לאידיאלים של חוסר-אחידות ומשחקיוּת
"בד מנופח" הוא שמה של סדרת יחידות תאורה בעיצוב סטודיו ננדו (Nendo). יחידות אלה מעוצבות תוך שימוש באוויר, ותהליך ייצורן דומה לזה של ניפוח זכוכית. בתהליך זה נעטפים בלונים בחומר ™SMASH –  בד תרמופלסטי בלתי-ארוג שניתן לעצבו בקלות רבה על ידי חימום. בלוני הבד מונחים במים עד שהם מתרככים, ורק לאחר מכן הם מנופחים בתהליך המותח את האריג. שיטה זו שימשה לייצור כ-300 יחידות, כולל יחידות שבהן נעטפו הבלונים בחוט מתכת בכדי ליצור בהם בליטות. כל אחד מגופי התאורה הוא בעל צורה וגודל ייחודיים.

   מעצבי ננדו מתחו בכוונה את אריג ה – ™SMASH מעבר להמלצת היצרן. כפי שמסביר אוקי סאטו (Sato) "אם המוצר היה אחיד, האור בתוכו היה יוצר אפקט הדומה לזה של האור הצבעוני המוחזר על-ידי זכוכית. מתיחת האריג גרמה לחוסר-אחידות במבנהו, והדגישה את הסיבים המרכיבים אותו, כך שהאור קיבל יותר אופי".

אחידות נחשבת בדרך כלל כסימן לאיכות, והיא אחת הדרישות הבסיסיות עבור מוצרים תעשייתיים. אך במקרים שבהם הדבר מתאפשר, ניתן ליצור מגוון עשיר של וריאציות כשמשתמשים בסיבים מלאכותיים. סיבים מיקרוסקופיים יכולים לנטות לכיוונים שונים, ושינויים קטנים בגורמים חיצוניים יכולים לגרום לשינויים גדולים בצורת המוצר המוגמר. התהליך דומה מאוד לזה של שינויים בתאים אורגניים.

המעצבים של ננדו אספו יחד את הווריאציות הצורניות השונות שנוצרו, ויצרו מיצב עבור התערוכה. בניגוד לגישת ה-"מקרו" שמתחילה עם חלל אדריכלי ומתכננת גופי תאורה שיתאימו לו, הם החלו בהתבוננות בהבדלים הזעירים שנוצרו במבנה הסיבים, כך שבמקרה זה נקודת המוצא היא ברמת המיקרו.

המוצג שמשך את תשומת הלב הרבה ביותר במילאנו היה למעשה הלוגו של התערוכה, שנקרא "לוגו מים 09'". הלוגו עוצב באמצעות שיתוף פעולה בין מכון הארה לעיצוב, מרכז ניפון לעיצוב וסטודיו אומויה (Omoya) תוך שימוש בחומר עמיד למים. תצוגת הלוגו, שנהנתה ממיקום מרכזי ביותר בכניסה לתערוכה, הצליחה להקסים את המבקרים, לעורר את סקרנותם ולגרום להם לתהות על קנקנה. במבט ראשון, טיפות המים על הבד השחור אפילו לא נראו כמו מים, אלא דמו יותר לאבנים יקרות. הן חדרו מבעד לבד, ויצרו לאט את אותיות המילה "SENSEWARE" כשהגיעו לגודל מסוים, הטיפות התגלגלו במורד פני השטח כך שהאותיות הסדורות התפרקו, כבמעין משחק. העקבות שהותירו אינספור הטיפות היו שונות בכל פעם. התנהגותן שיקפה את רעיון הכאוס, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדינאמיקה לא ליניארית.

"senseware" מה הציגה התערוכה?
כפי שהצהיר אוצר התערוכה קניה הארה, "תקוותי היא שבמקום שכל אחד מהמיצבים יבליח ככוכב בודד, המבקרים יתפסו את העולם שיוצרים סוגים חדשים של "senseware" כמערך אחד". התערוכה הוכיחה שסיבים מלאכותיים שנוצרו בטכנולוגיות מתקדמות יכולים לגרות את החושים שבהם אנו משתמשים בחיי היומיום ולעורר רגישויות רדומות בכך שהם מזמינים התייחסויות שונות לזמן, משנים את צורת התבוננותנו בטבע, מעניקים תווי מתאר לאוויר, משנים ומסננים אור, חשים בנוכחותם של אנשים ועצמים שונים, מאתגרים את כוח המשיכה, נותנים ביטוי לקלות החומר, מעוררים שמחה בחיי היומיום, ומבטאים את הפוטנציאל הקיים לעיצוב המבוסס על הטרוגניות.

תערוכת הסיבים "טוקיו 09 '" היוותה אבן בוחן, והציגה כמה ניסויים שהחלו ברמת העור או הממבראנה (המעטפת) – בסיבים המתקיימים על הגבול שבין אנשים לעצמים דוממים או בין אנשים לסביבתם. מטרתה הייתה לחדד את יכולתנו לחוש ולהרגיש, ואין ספק שמבחינה זו נחלה התערוכה הצלחה מרובה. הבקשה להתייחס לסיבים מלאכותיים כסוג חדש של "senseware" גירתה את חושי היוצרים השונים והובילה לסדרה של פעולות יצירתיות. עם זאת, המבחן האמיתי יהיה יכולתם של גירויים אלה להגיע ליצרנים ולאנשים המשתמשים במוצריהם. החיים במאה ה 21- מאופיינים על-ידי מגוון רב של בעיות, הכוללות התחממות גלובלית, עוני, והתמעטות של מקורות אנרגיה זמינים. אלא אם כן יתרחשו בקרוב שינויים משמעותיים, העתיד נראה קודר למדי. קל מאוד להתעלם מבעיות אלה, אך כדי להצליח ולחולל את השינויים להם זקוק העולם עלינו למצוא דרך לטפח את יכולתנו לחוש ולהרגיש.

תערוכת Senseware סיבים מיפן, הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 24.06.2012-04.09.2012