ראיון עם המעצב ההולנדי דאן רוזחארדה שמחבר בין טכנולוגיה לשירה
כששואלים את המעצב דאן רוזחארדה האם העבודות שלו הן עיצוב או אמנות הוא אינו מתבלבל לרגע. הוא עונה ש"זו עבודת אמנות שהיא בדרכה לפונקציה לא ברורה" וכדי להבהיר את דבריו הוא מצביע על המצאת המדרגות הנעות. רוזחארדה אוהב את ההשוואה כיוון שלהמצאת המדרגות הנעות לא היתה כל מטרה. הן הוצגו לראשונה ב-1897 בפארק השעשועים בלונג איילנד. כמה שנים אחר כך הן הוצגו בתערוכה העולמית בפריז וזכו בפרס יוקרתי. הן בקוני איילנד והן בפריז המדרגות הנעות שימשו מבקרים ששילמו כדי לעלות סתם כך ולרדת. היה זה טיול ללא מטרה. פיתרון ללא בעיה.
בדומה למדרגות הנעות גם העבודה "דיונה", המוצגת בתערוכת DECODE, מהדהדת צורה מוכרת ומקלה עלינו את ההיקשרות אליה. כמו שדה של גידולי תירס הנעים ברוח או קני סוף על גדת נהר. היא מדמה את שריקת הרוח המטלטלת את הגבעולים הדקים וככל שעוצמתה מתגברת, היא מסתחררת ומתערבלת עד לקקופוניה של צלילים צורמניים והבהובים מרצדים.
המעצב, אמן, אדריכל דאן רוזחארדה (יליד 1979, הולנד) יוצר נופים אינטראקטיביים הנענים אינסטינקטיבית לקול ותנועה. ברבות מעבודותיו הוא מתייחס למרחב הציבורי כקרקע פורייה להתנסות.
למדת אדריכלות ואפילו עבדת עם רם קולהאס זמן מה, אתה לא עוסק בזה היום?
במשרד שלנו אנחנו עוסקים היום יותר ויותר באדריכלות סביבה. זו נישה שבנינו. יצרנו את דיונה כדי להציג אותה במרחבים הציבוריים. עיצבתי אותה ב-2006 כרעיון למיצב בחלל ציבורי ברוטרדם. ההשראה באה מגדות נהר MAAS בעיר. כבר שנתיים שדיונה באורך של 60 מטרים מוצבת ברוטרדם תחת כיפת השמיים.
אני מתבוננת בתגובת האנשים ל"דיונה" היא מעוררת בהם המון שמחה, גם במבוגרים, לא רק בילדים. למה זה כך לדעתך?
אני חושב שהעובדה שזהו נוף לא סטטי, כזה שמתקשר עם התנועה של אנשים, יוצרת פואטיקה של יחסים. כשהעבודה הוצגה בסין למשל ילדים חיקו את הקולות שהיא משמיעה, הם התייחסו אליה כאילו היא חברה למשחק.
המבוגרים ודאי גם נכבשים לעובדה שהדיונה מאזכרת צורה המוכרת להם, מעין רמז מטרים.
בעבודות שלי המבקר והחלל הופכים לאחד, יש קשר מיידי בין העיצוב לתוכן, בין אידיאולוגיה לטכנולוגיה. זה יוצר בעיני פואטיקה טכנולוגית.
בעבודות שלך אתה עוסק הרבה בהשראה הבאה מן הטבע מצד אחד ובטכנולוגיה מן הצד האחר, איך אתה מיישב ביניהם?
טכנולוגיה יכולה לשמש אותנו כדי להיות אנושיים יותר. בעיניי חשוב מאוד לקשור בין אידיאולוגיה לטכנולוגיה אחרת הטכנולוגיה תיוותר בידי החברות הגדולות ואז באמת נהיה אבודים. טכנולוגיה היום היא העור השני שלנו ואנחנו צריכים להשתמש בה בתבונה כדי להחליט כיצד ייראה העתיד. למעשה לטכנולוגיה יש שני נרטיבים שונים – האחד הוא זה של האח הגדול וג'ורג' אורוול (שהרבה עבודות בתערוכה מתייחסות אליו ובעיקר הישראליות) והשני הוא המעוף של לאונרדו דה וינצ'י. אני עדיין חושב שניתן לשלב בין השניים, אבל אדם חייב להחליט איזה סיפור הוא מאמץ. דיונה למשל באמת משלבת בין טבע לטכנולוגיה כי בסופו של דבר רובנו חיים בערים גדולות ואנחנו מתגעגעים קצת לטבע.
העבודה דיונה קיבלה הרבה מאוד הדים מהר מאוד, היא פתחה לכם דלתות?
אחרי ההצלחה של דיונה החלטנו לאתגר את עצמנו, רצינו ליצור משהו שבו טכנולוגיה תהפוך לעור שני ויצרנו את "אינטימיות 2.0" – שמלה המחוברת לפעימות הלב. היא מגיבה לגוף הלובש כמו גם לנוכחים אחרים בחדר והופכת ליותר ויותר שקופה במפגש קרוב יותר. למעשה, אינטראקציות חברתיות הן שקובעות את מידת השקיפות של השמלה, כך שאם גבר במועדון יגרום לליבה לפעום – השמלה תחשוף יותר עור. לעומת זאת – שיחה משעממת עם מחזר לא רצוי תגרום לשמלה להישאר אטומה. (לצפייה בסרטון הוידאו של העבודה לחצו כאן)
עבודה אחרת שסיימנו לאחרונה היא רצפת ריקודים שמייצרת אנרגיה במגע עם כפות הרגליים של הרוקדים (לצפייה בסרטון הוידאו של העבודה לחצו כאן). גם כאן זה פרויקט של קיימות, את העיקרון הזה מיישמים בכבישים ראשיים, כשמכוניות בולמות הן יוצרות אנרגיה. גם רצפת הריקודים וגם דיונה מוכיחות שאמנות ציבורית אינה חייבת להיות מונחת על פודסט מיוחד ואינה חייבת להיות סטטית. דיונה היא הפעם הראשונה שעבודה טכנולוגית אינטראקטיבית יצאה מהקופסה הלבנה.
האם העובדה שאתה אדריכל סייעה לך בפרויקטים הציבוריים?
בוודאי, זה סייע לי לחשוב על אמנות שאינה רק למוזיאון אלא מחווה ציבורית, כמו בעולם האדריכלות. האמנות היתה פסיבית מדי לטעמי.
אני מבינה שפתחתם לאחרונה משרד בסין, למה דווקא שם?
כי זו הארץ שזקוקה היום להרבה מאוד המצאות ויצירתיות. זו גם עומדת להיות הארץ המתקדמת ביותר בעתיד. אירופה הרי הפכה כבר מזמן למוזיאון אחד גדול.
ואם כבר מוזיאון, מה דעתך על מבנה מוזיאון העיצוב?
הבניין הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לפני שהגעתי לכאן חששתי שזה עוד אחד בסדרת "זאהה חאדיד הורור שו". אבל התבדיתי. יש במבנה אינטימיות וידידותיות רבה.
אני רואה שיצא לאור ספר על העבודות שלכם. ספר? היום? כשכולם מבכים את מותו?
כי זהו פורמט טוב לספר סיפור וזהו פורמט טוב לחלוק עם אחרים. הקמנו אמנם אתר ובכל זאת בחרנו לספר את הסיפור שלנו בספר.
(להרחבה על נושא זה, כתבתו של יובל סער בגלריה מתאריך 17/11/11, "לגרוס את הפרינט!")
תערוכת דיקוד – חוויות עיצוב דיגיטלי הוצגה במוזיאון העיצוב בתאריכים: 14.11.2011 – 10.03.2012
