מגפת הקורונה וחוויות מטיול משפחתי השפיעו על המעצבת הרב תחומית שרית שני חי במהלך יצירת המיצב, שהכניס פרגמנטים של טבע מלאכותי לתוך חלל המוזאון: "לטבע יש השפעה תרפויטית על ילדים ומבוגרים כאחד"
התערוכה קופסה שחורה היוותה הזדמנות עבור מוזאון העיצוב לחשוף את הקרביים שלו: אוסף המוזאון יצא מהמחשכים והוצג לקהל הרחב ובכך איפשר לדון בהיבט מעט נסתר של עולם העיצוב – טיב היחסים שמתקיימים בין החפצים לבני האדם. בהקשר הזה, בחרה המעצבת הרב תחומית שרית שני חי להעלות לדיון את היחסים בין האדם לטבע: להכניס פרגמנטים פראיים של טבע לתוך חלל המוזאון, וליצור חיבור בין הפנים לחוץ.
תוכלי לספר על תהליך היצירה של העבודה "נוף רך" שהוצגה בתערוכה "קופסה שחורה" במוזיאון העיצוב חולון?
״נוף רך״ הוא מיצב שנוצר במיוחד עבור המוזיאון, זו עבודת Site Specific שמתכתבת עם האדריכלות של מבנה המוזיאון בעיצובו של האדריכל רון ארד. לפני כשנתיים, פנתה אלי האוצרת מיה דבש, והציעה לי ליצור עבודה עבור המוזיאון. אלו היו הימים הראשונים של מגפת הקורונה, והתחושה הייתה של חוסר ודאות וחרדה. המצב חידד אצלי מאוד את העיסוק בנושאים כמו בית, מסתור, מצבי קיצון, אקלים, טבע ויחסיי הגומלין בין הטבע לבעלי החיים שחיים בו. העבודה היא המשך ופיתוח של המיצב שיצרתי עבור הביאנלה לעיצוב ואומנויות שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל. ב"נוף רך" יצרתי מרבציי איים מרופדים, סלעים פראיים וחיות המעוצבים בצורות ראשוניות ובסיסיות שנתפרו בעבודת יד, כאשר התפרים עוקבים אחרי קימורי הצורות.
המיצב הוא סוג של אקס טריטוריה במוזיאון, אתנחתא עבור מבוגרים וילדים שבמקור היה אמור לאפשר ישיבה וחוויה פעילה אבל לצערי זה לא התאפשר בגלל הקורונה.
בשנים האחרונות, בייחוד לאור העיסוק שלי בעיצוב מרחבים ציבוריים לילדים, הולכת ומתחזקת אצלי המודעות להשפעה התרפויטית שיש לטבע על ילדים ומבוגרים כאחד, ולכן במיצב הזה רציתי להכניס פרגמנטים של טבע מלאכותי (אי אפשר להתחרות עם הטבע) לתוך החלל הדומסטי, במקרה זה, לתוך חלל המוזיאון. זאת גם הייתה דרכי לחבר בין החוץ לפנים.
במהלך העבודה ביליתי שעות רבות בחלל כדי לספוג את האווירה ומכאן גם הבחירה בצבעוניות שמשתנה לכל אורך שעות היום בהתאם לתאורה הטבעית. חיות הן מוטיב מרכזי בעבודתי, הן חלק מהג'ונגל הדמיוני שיצרתי לאורך השנים ומקורו כנראה בשנים אותן ביליתי כאם צעירה באפריקה. בעבודה זו, יצרתי כלבי ים ודובים רכים מתוך מבט אמפטי ואנושי.
מה הייתה ההשראה למיצב?
העבודה התחילה ממחשבה על משהו רחוק מאוד מהמציאות היומיומית שלנו. מעין מקום רחוק וזר. עם זאת המוטיבציה שעמדה מאחורי העבודה התבהרה לי רק לקראת ההקמה וקשורה גם לזיכרון ילדות שהציף אותי. תהליך העבודה נמשך כמה חודשים, עבדתי על המיצב בחלל תעשייתי קטן באור יהודה ובגלל שהעבודה גדולה מאוד ובנויה כפאזל, לא יכולתי למעשה לראות אותה מחוברת לכל אורך התהליך. לקראת ההקמה רציתי לראות את העבודה בשלמותה ולכן הוצאנו אותה לרחוב והרכבנו על המדרכה. כשהיא עמדה שלמה מחוץ לסטודיו היה לי פתאום איזה סוג של דה ז'ה וו.
זה לוקח אותי לגיל 12 בערך, טיול ראשון לחו"ל, לאמריקה עם משפחתי, שכרנו אוטו ונסענו מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס על דרך שנקראת Route 1. הדרך עוברת על פי תהום דרך מפרצים מדהימים ונוף פראי. אבי שהיה נהג לא הכי טוב (בלשון המעטה) שכח יום אחד להזמין לנו מלון ונאלצנו, עם רדת החשיכה, לעצור ללינה באוטו על אם הדרך. עם אור ראשון קמנו ויצאנו מהאוטו, ואז התחוור לנו שגלגל המכונית היה ממש על סף התהום וטוב שעצרנו. כשהסתכלנו למטה הנוף שנגלה היה עוצר נשימה, סלעים יפהפיים ואינספור מושבות של כלבי ים. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית שחיברה בין חרדה להתפעלות מהטבע. הרבה פעמים אני יוצרת בצורה אינטואיטיבית ומבינה רק בדיעבד שהדברים הגיעו מאיזה רצון לשחזר ולהחיות זכרונות ילדות.
חיבור בין אסתטיקה לפונקציונליות
מה תחומי העיסוק המרכזיים שלך כמעצבת?
אני מעצבת רב תחומית שעוסקת בתפר שבין עיצוב לאמנות ובין אובייקט לחלל. אני עובדת כבר 28 שנים. לפני שהתחלתי לעצב הסתובבתי קצת בעולם ולמדתי במוסדות שונים של עיצוב ואמנות. כשחזרתי לארץ ונולדה לי בת רציתי לעצב לה את החדר הראשון, וזה למעשה היה הרגע שמצאתי את הייעוד שלי והתחלתי לעצב לילדים. מאז העיסוק הפך למקצוע: אני עוסקת בעיצוב לילדים מאובייקט ועד חלל, ובעיצוב סביבות פדגוגיות ומרחבים ציבוריים לילדים.
העיסוק שלי בעיצוב לילדים נולד מתוך שמחת חיים ואהבה, אבל גם מתוך רצון לנסח דברים מחדש ואני רואה בו אפילו שליחות. בתחילת דרכי, עיצוב לילדים לא היה דבר מובן מאליו. התחלתי לעצב לילדים מתוך אמונה שזה תחום חשוב שצריך להשקיע בו. אני מאמינה שהתפתחות הילד, הן קוגניטיבית והן רגשית, מושפעת מהסביבה בצורה מאוד דרמטית וכמעצבים יש לנו אחריות ויכולת להשפיע ולשנות. בסופו של דבר עיצוב זה חינוך לאסתטיקה ולתרבות, והילדים הם הראשונים להגיב ולספוג את זה. מכאן גם התשוקה גדולה מאוד לעיצוב סביבות לילדים כמו בתי ספר וגנים.
יש קו סגנוני, קונספטואלי או אידאולוגי שמתקיים בכל העיצובים שלך?
אני יוצרת ממקום מאוד חופשי ומשתדלת להסיר את העכבות שלי כי אני מאמינה שכך ילדים חווים את העולם. המרחבים שאני מעצבת שואפים להניע את הילד או המשתמש לפעול, לגרות חושים ולהפעיל דמיון. אני עובדת עם צורות בסיסיות וראשוניות ותמיד מחפשת תמציתיות. לא פוחדת מצבעים, ומשתמשת בעולם דימויים קונקרטי לצד פורמליזם ושימוש בהרבה משחקיות.
אני מאמינה שעיצוב הוא בראש ובראשונה שפה שימושית ופונקציונלית שצריכה לשרת אותנו ולתת מענה לבעיות. עיקר העשייה שלי היא חיבור בין אסתטיקה לבין פונקציונליות, לכן אני מאוד מתחברת לגישת הבאוהאוס ולמודרניזם ומנגד עובדת ממקום מאוד אקלקטי ומחברת בין שפות, סגנונות וחומרים שונים. בנוסף, יש לי אהבה מאוד גדולה לעבודת יד. אם זה אריגה, תפירה ידנית, תיפורים מיוחדים, נגרות ועוד.
מאיפה את שואבת רעיונות והשראה?
אני מקבלת המון השראה מהחיים עצמם, מהטבע ומהדברים הכי ראשוניים ובסיסיים. למשל השבוע צעדתי בים והסתכלתי על הסלעים ועל זרימת המים במשך שעות. אני מקבלת גם המון השראה מילדים. אני לומדת המון דברים דרך האופן שהם מגלים את המוצר או את הסביבה המעוצבת. גם בדים וחומרים יכולים לעורר השראה. למשל במיצב שיצרתי עבור המוזיאון קיבלתי השראה מבד הצמר הניוזילנדי של חברת Camira הבריטית. לא יכולתי לחשוב על העשייה ללא הבד הזה.
עיצוב כדרך לתיווך תהליכים
תוכלי לספר על הסטודיו שלך?
יש לי סטודיו בתל אביב שמתפקד כסטודיו לעיצוב ולתכנון במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי. הסטודיו מתפקד גם כאולם תצוגה וכמקום מפגש עם לקוחות. איתי עובדות עוד שלוש מעצבות מוכשרות ומקסימות והעבודה מתבצעת מול אנשי מקצוע שאני משתפת איתם פעולה כבר למעלה מ-20 שנה. באולם התצוגה אני מציגה קולקציות שמשמשות כסוג של מילון צורות עם דגש על עבודת יד באיכויות מוקפדות.
כסטודיו בוטיק העיצובים שלנו נוצרים במיוחד עבור הלקוח בגישה פרטנית וייחודית בין אם זו משפחה שחשוב לנו להבין את צורת חייה וצרכיה ובין אם זה פרויקט ציבורי. חשוב לנו מאוד לייצר קונספט ואסטרטגיה עיצובית שמתרגמת את החזון לסביבה פיזית. מאחורי כל פרויקט יש סיפור, נרטיב ואיזו חוויה הוליסטית שאנחנו משתדלים לייצר.
תוכלי לספר על כמה מהפרויקטים הבולטים שעיצבת בשנים האחרונות?
לאחרונה עיצבנו עבור עיריית תל אביב ועמותת אינקלו בית ספר מכיל שפועל בשיטת Inclusive Education. מדובר בפרויקט דגל ראשוני בארץ שמקדם את הגישה המכילה. 25% מהילדים בבית הספר הם עם לקויות שונות, מוגבלויות פיזיות או על הספקטרום האוטיסטי. הרעיון היה ליצור סביבה שכולם מרגישים בה נוח. דרך העיצוב ניסינו להנגיש את המרחב וגם לייצר סביבה עם חוויה לימודית אחרת וחדשנית. לדוגמה עיצבנו שולחן שילדים עם הפרעות קשב וריכוז יכולים לעמוד לידו וללמוד תוך כדי תנועה. עיצבנו מרחבים שיש בהם איזון בין הציבורי לאינטימי. כך שמצד אחד הם מעודדים התקהלות ואינטראקציות ומצד שני קיימים בהם כוכים קטנים שמאפשרים לילדים למצוא פינה של שקט. זה היה פרויקט מדהים שמדגים את המפגש בין עיצוב לפדגוגיה וגם זכה בשנה שעברה בפרס הבינלאומי של FRAME בתחרות שנערכה באמסטרדם.
בנוסף, לפני שנה נחנכו שלושה מרחבים שעיצבנו עבור בתי חולים כדי להפוך את השהות בהם לחוויה אחרת. אחד מהמרחבים שעיצבנו נמצא באברבנל, במחלקה של מתבגרים מתמודדי נפש. יצרנו שם מין סדנה של עשייה ויצירה. כל מי שנכנס אליה שוכח לרגע שהוא בבית חולים. מרחב אחר שעיצבנו נמצא בתל השומר ומדמה סביבת בית חולים שמעוצבת כמיני חדר ניתוח ומזמינה את הילד לשחק ולעשות סוג של סימולציה. הרעיון מאחורי החדר היה לתווך לילדים ולמתבגרים תהליכים, ניתוחים והליכים רפואיים שעשויים להיחוות כטראומטיים. הסביבה המשחקית מרככת את המפגש הקשה עם בית החולים. התמזל מזלי, ובאחד מביקורי בבית החולים נכנסה למרחב ילדה קטנה בשם רוני, לאחר שעברה ניתוח אפנדיציט בלילה שקדם. הייתי עדה לשינוי שחל בה. היא נכנסה מכונסת ועצובה, מחוברת עדיין לאינפוזיה אך תוך כמה דקות, היא הגיבה לסביבה, החליפה תפקידים והפכה להיות מנתחת קטנה המטפלת בבובה. כל שפת הגוף שלה השתנתה והחיוך חזר לפניה. עבורי זאת הייתה דוגמה מצוינת להשפעת הסביבה על המטופלת. זאת הייתה עבורי חוויה מרגשת.
יש הבדל בין האופן שעיצבת בתחילת הדרך, לפני 28 שנה, לאופן שבו את מעצבת היום? בסופו של דבר הילדים של היום גדלים בעולם אחר
אין ספק שהשפה העיצובית עברה איזו אבולוציה. אבל התפיסה והמהות לא השתנו. בסופו של דבר ילד הוא ילד. הדבר הכי שובה לב והכי מרגש בילד זה שיש בו אותנטיות וראשוניות. זאת הסיבה שאני כל כך אוהבת לעצב לילדים. ילדים לא מזייפים, הם אמיתיים וסקרנים. מה שכן השתנה, זה שאנחנו חיים בעידן מטורף, עידן דינמי שאנחנו לא עומדים בקצב שלו. כל הנושא הדיגיטלי והטכנולוגי מאוד השתכלל, יש סוג של הוויה משתנה, אבל הילד או האדם לא השתנו ביסודם.
"מאמינה בעיצוב ככלי לשינוי חברתי"
יש פרויקטים שלא תעצבי?
בהחלט, אם אני מרגישה שמצפים ממני לעשות משהו שאני לא מתחברת אליו קונספטואלית אני לא אעשה את זה. אני לוקחת רק פרויקטים שאני מרגישה שאני יכולה להתבטא בהם ולשנות. לא תמיד זה קשור לתקציב, אלא לחזון סוחף – כמו לדוגמה, בית הספר בטמרה, שבו היה לי מפגש מרגש עם מנהלת בית הספר, וביחד יצרנו מרחב לכיתות א' שיש בו ערך רב לקהילה. אני מאוד מאמינה בעיצוב ככלי לשינוי חברתי ובתפקיד שלנו כמעצבים.
יש מקרים שבהם שלא תכנסי לפרויקט בגלל אג'נדה שסותרת את האג'נדה שלך?
אני יכולה לעבוד עם יזמים ואנשים פרטיים שיש להם טעם שונה משלי, אבל חשוב לי שיהיה בפרויקט סוג של אמת, ואז אני שמחה מאוד להוביל את התהליך. בפרויקטים עם גופים ציבוריים פעמים רבות התהליכים לא מובנים ללקוח. התפקיד שלנו כמעצבים הוא ללוות את היזם ולתרגם למציאות מאווים וצרכים. לכן בשלב הראשון של גיבוש קונספט עיצובי אנחנו מקפידות להיות קשובות. רק לאחר מכן נפעל לאור הניסיון, הידע והשפה העיצובית שלנו ונתרגם את החזון לסביבה.
חוויית כישלון היא תמיד נקודה מעניינת בקריירה של מעצב, תוכלי לשתף אותנו בחוויית כישלון שלך?
אני מרגישה כישלון או אכזבה מאוד גדולה כשפרויקט לא יוצא לפועל. המון פרויקטים לא מתממשים בגלל עניינים תקציביים או עניינים של רוח התקופה. מבחינתי זה תמיד מעציב כשפרויקט שכל כך רציתי פשוט לא קורה. לפעמים כדי לנחם ולפצות את עצמי אז אני משקיעה בהדמיה וירטואלית כדי ליצור לפרויקט את היקום שלו. כך אני מרגישה שהקמתי את הדבר הזה, ולו רק בווירטואל. אני כל פעם מתפלאת מחדש כמה שההדמיה הווירטואלית דומה לחיים.
יש לך טיפ למעצבים צעירים?
כן, קודם כל תהיו נאמנים לעצמכם, ותשמרו על אותנטיות. הכי חשוב להיות עקביים. חשוב מאוד להכיר את כל התוכנות. אני לא יודעת להשתמש באף תוכנה ולכן זה כל כך חשוב בעיני. אמנם זה לא מחליף הרבה דברים, כמו רישום וסקיצה ראשונית, אבל זה כלי חשוב מאוד. תמיד תשקיעו בפרזנטציות ותהיו קשובים לכל תחומי החיים מהם תקבלו השראה. עיצוב זה לא רק עיצוב, עיצוב זה תרבות, זה אמנות, זה ספרות, זה מוזיקה. חשוב לפתוח את כל המחושים, לספוג, ולא לוותר.
