אוברדוז

30/07/2022- 28/03/2022

הרכבות מתחילות להתקיים רק כשהן יורדות מהפסים, וככל שמספרם של הנוסעים ההרוגים רב יותר, כך גוברת ממשותן, המטוסים זוכים לקיומם כאשר הם נחטפים, תכליתן היחידה של המכוניות היא להתנגש בעצים. אבל מה עם כל השאר? מה שקורה כל יום וחוזר על עצמו כל יום, הבנאלי, היום-יומי, המובן מאליו, הפשוט, הרגיל, שאינו יוצא דופן, רעש הרקע, השגרה כיצד לדווח עליהם, כיצד לחקור אותם, כיצד לתאר אותם?

גישות למה? ז'ורז' פרק, 1973. מצרפתית: לנה שילוני

התערוכה ״אוברדוז״ העלתה סימני שאלה לגבי מהות הדברים הפשוטים, אלה שאי אפשר להבחין בהם אבל גם לא לחיות בלעדיהם. החפצים השימושיים יישארו מובנים מאליהם כל עוד לא נעשה בהם שינוי. מכיוון שאנו מורגלים להתעלם מנוכחותם, באופן פרדוקסאלי אנו מאד רגישים לשינוים מזעריים בצורתם או בכושרם לתפקד. רבים מן היוצרים שהציגו בתערוכה שינו והרחיבו את הפונקציה המקורית של החפץ. נקודת המבט הביקורתית והפואטית הזו על המוכר מאפשרת לשהות במרחב ראשוני, ילדותי, משחקי ונטול דעות קדומות.

הפריטים שהוצגו בתערוכה הם פרשנות של כ־150 יוצרים לחפצי יומיום. החפצים הגיעו מתוך אוסף האמנות והעיצוב של גלילה ברזילי־הולנדר, אוסף המונה כיום אלפי עבודות אמנות ועיצוב עכשווי מהארץ ומהעולם. כל עבודה נבחרה לאוסף מתוך תחושת בטן ומתוך חיבור רגשי. רבות מהיצירות מוצבות בביתה הפרטי, כשהיא חיה לצידן. עבודות בנושא ספרים, אוכל, נעליים, כיסאות, כסף ועוד. לנוכח הבית הזה שמאוכלס בחפצים ״אנושיים״ הפך גם המוזיאון למטאפורה של בית. כל גלריה מרמזת לסביבה ביתית מוכרת וכל הצבה משחזרת סצנה יומיומית. שינוי נקודת המבט מאפשר למצוא את הזר במוכר, את האינטימי בציבורי ואת המרומז שבמופרז.

התערוכה "אוברדוז״ הציגה שתי עבודות מקוריות חדשות, שנוצרו במיוחד עבורה:

בפתחה של התערוכה, שנבנתה כבית מטאפורי על כל שטחי מוזיאון העיצוב חולון, הוצגה העבודה רוח רפאים VII, עבודתו של המעצב השוודי (החי ופועל בברלין) מייקל ג'והנסון. עבודה זו הוקמה בשיתוף סטודנטים מהמחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, והציגה קיר עצום ממדים, שמורכב מעשרות חפצים הנמצאים בבית של אחד: מכשירי חשמל, דלתות, מגירות, ארונות, מדפים, מקררים, תנורים, מסגרות.

מייקל ג'והנסון, **רוח רפאים VII**, צילום: אלעד שריג

עבודה מקורית נוספת שהוצגה בחלל גלריה מרגלית, היא בניין רכבת (2022), של המעצבים שאול כהן, אביחי מזרחי וניל ננר. העבודה התייחסה לבית מנקודת מבט חברתית, ובחנה את הפערים שבין המרחב הפנימי והאישי למרחב החיצוני והציבורי. חזית הבית המשותף ייצגה את הקונפליקט שבין הפנים לחוץ מכיוון שהיא כללה שילוט עירוני, סורגים, תריסים וטיח אבל גם כביסה, עציצים וחפצים אישיים.

שאול כהן, אביחי מזרחי, ניל ננר, בניין רכבת, 2022, צילום: טל ניסים, באדיבות גלילה ברזילי-הולנדר

דגם הבניין שנוסע במעגלים ולעולם אינו מגיע ליעדו, ייצג את הקשיים הנוגעים לדיור בארץ ולמצב הירוד של מבני המגורים מבחינת תחזוקה ואסתטיקה. הדפסת תלת־ממד בקנה מידה היא כלי מרכזי בתכנון אדריכלי. בעבודה טכניקה זו ייצגה את הפער שבין האידיאל למבנים כפי שהם נראים במציאות.