רכישת כרטיסים

מחשבות על מוזיאונים ועיצוב

״אבל זה רק כסא,״ מזעיף פנים ילד בן עשר "למה לא?" שואל צעיר בן עשרים וחמש, "אם אני לא יכול לגעת בו, כל הביקור לא שווה כלום," רוטן גבר בן חמישים.

אז מה עושים במוזיאונים שלא מציגים אמנות, ציורי שמן גדולים או פסלי ברונזה מרשימים? מוזיאונים המציגים תערוכות, לא מוזיאוני מדע או מרכזי מבקרים, כאלה המציגים חפצים, חלקם מוכרים, חלקם נדמים ביתיים, פחות מאיימים או מרוחקים – מוזיאונים המציגים השתקפות בזמן, "הווה מתמשך" של הזמן בו אנו חיים. אוצרים ומעצבים נתקלים שוב ושוב באתגר הניצב בפניהם בתכנון תערוכות מוזיאליות – נגישות לחמשת החושים האנושים. באופן מסורתי, ראייה ושמיעה הם כלי העבודה שלנו, הם מקובלים, ידועים ואנו מנצלים אותם באופן מלא. גם ההליכה בחלל ותחושת המרחב מנוצלות עד תום, יחד עם זאת, לגעת בחפצים – אסור. האם זו המסורת המוזיאלית שעוצרת אותנו מלאפשר זאת, או הדאגה הפשוטה לשלום המוצגים?

תערוכות מוזיאליות בתחומי העיצוב והאדריכלות הן בדרך כלל תערוכות בהן נדרש המבקר ליכולת קריאה מופשטת וממשית כאחד, בחינה חומרית ומרחבית, ערנות ודיוק לצד נכונות להשתמש בשפה חדשה. המבקרים הנכנסים לתוך חלל מוכר ומתבוננים בחפצי יום יום מוכרים נתקלים בטקסט-קונטקסט חדש בכל פעם. במצב הזה, הדבר המתבקש לעשות הוא לגעת. השימוש בידיים, לצד כל יתר החושים הוא ההתנהגות האוטומטית, הידועה והבטוחה כאשר אנו נתקלים בחוויה חדשה או מקום חדש. האם נוכל לבוא על סיפוקנו כאשר חוויית הביקור תהיה טובה, אבל מופשטת לגמרי?

תערוכות עיצוב טובות הן ייחודיות וחד פעמיות לא רק בזכות מערכת היחסים בין החפצים לחלל, אלא גם בזכות המפגש ביניהם ובין המבקרים. תערוכה טובה תהיה כזו בזכות היותה כנה, ישירה ויחד עם זאת מורכבת ורבת רבדי קריאה, המציגה את שלבי העבודה לצד החפצים השלמים. תערוכה טובה באמת, תאפשר חופש לחשוב, ללמוד, לפרק ולהרכיב, ולעולם לא תאיים על המבקר או תביך אותו.

הכיתה הפתוחה, שנולדה באנגליה, נדדה לארה״ב בשנות השבעים והפכה למושג המשמש אותנו פעמים רבות לתיאור חללי התצוגה במוזיאון. כיתה פתוחה – מרחב למידה שמזמן חשיבה מחודשת על הדרך שבה אנחנו לומדים מהתבוננות בחפצים ושאילת שאלות. תהליך זה, במוזיאונים, מורכב מלימוד של שפה חדשה, שפת עיצוב. אנחנו משתמשים במונחים מקצועיים, שמות חומרים, תיאורים טכנולוגים ולא פעם אנחנו מראים סרטונים של מעצבים ואדריכלים המתארים את תהליך עבודתם. לא פעם, אנחנו שואלים את עצמנו האם באמת ניתן ללמד את המבקרים שפה חדשה מבלי להסתכן בקיצורי דרך הכרחיים, שכן זמן הביקור שלהם קצר לאין ערוך מארבע שנות הלימוד הנהוגות באקדמיה. בחולון, בחרנו להפוך את הילדים המבקרים, ובעקבותיהם גם המבוגרים שהביאו אותם, לבלשי עיצוב. אנחנו מעניקים להם מידי תערוכה רבע גיליון מקופל שיש בו מקום למחשבה, הזמנה להתייעץ, הזדמנות להתבונן לאורך זמן, בדבר אחד, ובעיקר אנחנו מוותרים מראש על "התשובה הנכונה". זה לא בגלל שהיא אינה קיימת, אלא בגלל שהיא לא נמצאת אצל המבקרים, אלא אצל האוצרים והמעצבים המציגים.

אחרי עשרים וחמש שנים של התבוננות ולמידה של מערכת היחסים הזאת – בין מוזיאון, קהל וחפצים, אני מבקשת להציע חמישה חושים חדשים לתכנון המרחב המוזיאלי והתערוכות המוכלות בו – מעין מדד חומציות מוזיאלי:

Pleasure   |  Passion  |  Humour  |  Humanity  |  Honesty