האם תערוכת הבוגרים שייכת לבוגרים או למבקרים? אולי היא שייכת בכלל לאוצרים? שאלה זו איננה חדשה ובכל שנה עולה הנושא שוב בעונת התערוכות הגדושה של בתי הספר לעיצוב וגם אנחנו דנו בה בעבר כאן במגזין. יש שטענו לא פעם בעבר, כי סיפור המסגרת הוא ניסיון לחפות על העדר התוכן. מדובר בחבל דק ואתגר גדול – העדר מוחלט של חשיבה אוצרותית ועיצוב או מיתוג אחיד עשוי לפגום בחוויית המבקר שרף הציפיות שלו עולה מידי שנה, אך גם הקצה השני איננו אידיאלי – שכן דווקא בעיצוב ואוצרות של תערוכות בוגרים, חשוב יותר מתמיד להזהר שחלל התערוכה והקונספט שלה לא יאפילו על העבודות עצמן. בכל זאת, עשרות בוגרים נרגשים, משייפים עד השנייה האחרונה עבור כמה דקות של תהילה ואין שום סיבה שגחמה אוצרותית היא שתגנוב להם את ההצגה. איך נותנים למבקר בתערוכת הבוגרים ערך נוסף בתערוכה מבלי לפגום בבמה לה ראויות העבודות? על שאלה מורכבת זו מצאנו, כמידי שנה, תשובות מעניינות במחלקה לעיצוב תעשייתי ובמחלקה לתקשורת חזותית בצלאל.
את התערוכה במחלקה לעיצוב תעשייתי אצרו השנה ליאורה רוזין ועידו ברונו ועבודת האוצרות היתה נוכחת במידה הנכונה והשפיעה לטובה על מבטו של המבקר. בדרך כלל תערוכות בוגרים בנויות כך שהעבודות שנחשבות מוצלחות בעיני המחלקה נמצאות בחללים המרכזיים והשאר בפריפריה. במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל החלוקה היתה תמיד עוד יותר צורמת שכן התערוכה בנויה לרוב כמסלול אחד. הפעם, חילקו רוזין וברונו את התערוכה כולה לשש תמות בסיסיות לפיהן נעשתה החלוקה: "תנועה", "משחק", "עשה זאת בעצמך", "אוכל", "לעבוד" ו"קרוב לגוף". התמות הקנו רובד נוסף להתבוננות והצליחו לנתק במעט את הצופה מהמלכודת של המבט הביקורתי המוטה מראש. בנוסף, הן כמעט וביטאו את הנישות השונות שהתחום הרחב מתחלק אליהן הלכה למעשה כשיוצאים מדלתות האקדמיה וחשפו גם תהליכי מחשבה ומחקר בעבודת המעצב.
בין העבודות הבולטות השנה היה קשה לפספס את השטיחים של ניב עמנואל כהן. שטיח, מוצר דו-מימדי בעל היסטוריה מפוארת הוא אחד האובייקטים הקשים יותר לטיפול עבור מעצבים. ניב עיצב שלושה שטיחים חכמים המהווים גם משחקים שונים עבור ילדים. עיצוב שאינו ילדי לאובייקט שכל בני הבית כולל ילדים קטנים במיוחד יכולים למצוא בו עניין הוא אכן הצלחה ראויה לשבח. פשוט מתחשק לקחת מיד הביתה.
בגזרת "הפרויקטים המחקריים", בלט במיוחד זה של הילה מור שבחנה לעומק כיצד ניתן לנצל את העובדה שחומר קרמי מוליך מים והציגה מחקר מפואר ואסתטי שבסופו יצרה כלים קרמיים חכמים שהולכת המים בתוכם מנוצלת למטרות כמו הנבטה או סינון מי שתייה ומכתיבה גם את העיצוב. אם תרצו – גרסה עדכנית ומשוכללת של form follows function.
הילה מור | צילום: עודד אנטמןתם דירקטור ערכה תהליך מחקרי סיזיפי וממוקד בו היא בחנה אפשרויות מורפולוגיות דרך כפית חד פעמית פשוטה. רבות נכתב על המעצב כחוקר ועל תהליך העיצוב ככלי למחקר תרבות רחב. עבודות מדויקות ומעמיקות מהסוג הזה, שפורשות על גבי הקיר וללא סינון, את מחשבות המעצב, מוכיחות שדווקא בתוך גבולות מצומצמים ופשוטים, נהירים מאוד, יכולים לקרות דברים מופלאים. וכן, ממחקר שכולל לא יותר מכפיות פלסטיק אפשר לעצב אפילו נעליים.
אוצרות ועיצוב התערוכה במחלקה לתקשורת חזותית היה בכל השנים האחרונות "משהו לדבר עליו", שכן היא ממותגת בנפרד והשנה הרעיון המרכזי שהכתיב את התערוכה הוא "המפעל", בהובלתן של מיכל סהר ורותו מודן שלראשונה גם אצרו וגם עיצבו את התערוכה. משב רוח רענן קידם את המבקרים כבר במבואה שם הוצבה חנות המפעל – חנות פוסטרים מטריפה פרי שיתוף פעולה עם חברת HP. חנות המפעל עוצבה בצורה פשוטה למדי וכללה מערומי פוסטרים שהם חגיגה לעיניים מונחים צפופים על שולחנות מתכת כאילו רק לפני כמה דקות יצאו מהמדפסת. סהר ומודן המירו כמה עשרות פרויקטים מהמחלקה לקבצים שהודפסו במדפסת HP חדשנית המבטאת את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שיש לעולם הדפוס להציע כיום והיא כוללת הדפסות דיגיטליות על ניירות צבעוניים מגוונים. שיתוף הפעולה הזה שירת את הסטודנטים שיכלו כך לקבל חשיפה גבוהה יותר וכן למבקרים, שאוהבים תמיד שיש אפשרות גם לקנות משהו קטן למזכרת.
ואם כבר בדפוס עסקינן, בתערוכה השנה היתה כמות מפוארת של פרויקטים של מיתוג למוסדות תרבות או גופים ממלכתיים, אמיתיים או מומצאים. חלקם הם פרי קורס ייעודי של המחלקה אבל חלק גדול הם פרויקטי גמר ובחירות אינדיבידואליות של הסטודנטים. נדמה שהם עוסקים במציאות העכשווית, גם אם בדרך עקיפה ועשויים לשקף את העתיד – לעיתים במבט אופטימי ולעיתים במבט מודאג ומטריד.
אחד הפרויקטים הפחות אופטימיים הוא צבא ה', של חנה גלמן שבמבט ציני רב משמעויות עשתה מיתוג פיקטיבי לצבא של החברה החרדית. בפרויקט בחנה חנה את היחס שבין לימוד התורה ואורח חיים חרדי לבין חוקים המדמים עצמם לצבאיים ומיליטנטיים. מבלי לקרוא את כוונותיה של חנה ניתן גם לחשוב שמדובר בצבא של מדינת ההלכה האפשרית.
פרויקט אופטימי יותר (או אולי האופטימי ביותר) הוא מיתוג סיבוב ההופעות של התזמורת הפילהרמונית בארצות ערב של אור פורת שמזכיר לנו את כוחה של התרבות והאמנות בגישור בין תרבויות ואפילו אולי כמיישב סכסוכים בין מדינות. בהחלט אפשרות לעתיד ורוד יותר, אולי יום אחד נוכל לנסוע.
בגזרת האיור, ועדיין ב"תחום האופטימי", אי אפשר היה שלא להנות מספר הפופ אפ המאוייר של גל ערד-כבירי לסיפור הילדים של הסופר הגרמני וולף ארלברוך, שמטרתו להסביר מוות לילדים צעירים.
התערוכות ננעלו לפני מספר ימים אך יש סיבה להאמין שהדיון המתמשך יעלה שוב גם בשנה הבאה. שתי המחלקות הבולטות הללו בבצלאל הוכיחו השנה שניתן לעשות אוצרות ראויה ומאפשרת לתערוכת בוגרים מבלי להאפיל על העבודות עצמן. אוצרות שכזו יש לעשות באמצעות יציקת תוכן נלווה, ערך מוסף ושכבה נוספת להתייחסות שתשפיע על חוויית המבקר אם בלמידת משהו חדש ואם באמצעות שינוי המבט או מסלול ההליכה מבלי שהוא אפילו יהיה מודע לכך. את הגימיקים העיצוביים יש להשאיר במבואות הכניסה לתערוכה שכן בסופו של דבר מוטל על הפרויקטים לייצר את העניין בפנים כשהם עומדים בפני עצמם.
