רכישת כרטיסים

עיצוב ספקולטיבי מול חיבור למסורת: בוגרי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון

צילום: מיקה דור
קטגוריה: עיצוב והיסטוריה

המזון שאנו אוכלים טומן בחובו טקסים ומסורות אך גם יכול לשמש כחומר גלם דרכו ניתן לבחון שינויים שחלים בחברה. בדומה לתערוכה "אוכל" המוצגת כיום במוזיאון, בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון לשנת 2023 בוחנים את חוויית האכילה שלנו, דרך מבט לעבר ולעתיד ודרך הפן הרגשי והאופן שבו אוכל מחבר בינינו. 

מיקה דור | מן

הפרויקט מציג מערכת כלים לאפיית לחמים המתבססת על שיטות אפייה שהיו נפוצות במאה השלישית לפני הספירה, ומכניסה אותן למטבח המודרני. ״לחם הוא אחד המזונות המעובדים הראשונים שיצרנו כבני אדם״, אומרת דור. ״בתחילת התהליך על הפרויקט חקרתי את מקורות הלחם. למדתי על שיטות אפייה מסורתיות ועל ההתפתחות הטכנולוגית לאורך השנים, והבנתי שאני רוצה לתווך בין העבר להווה. התמקדתי בשלוש שיטות אפייה מסורתיות: אפייה על אש גלויה, אפייה שעושה שימוש בחלוקי נחל ואפייה בבורות מתחת לפני האדמה. כל שיטה מיועדת לאפיית סוג לחם אחר: לחם מדורה, לחם פרנה – שחלוקי הנחל מעניקים לו את הצורה שלו, ולחם מחמצת, שבחרתי בו מתוך התייחסות למטבח המודרני. הכלי שיצרתי מורכב ממערכת של ארבעה חלקים שכל אחד מהם מיועד לאחת מצורות האפייה האלו. בסופו של דבר לא נכניס חלוקי נחל או פחמים הביתה, כך שהכלי שיצרתי מאפשר חיבור למקורות של הלחם, ומגשר בין הישן והחדש בין מסורות עתיקות למטבח המודרני״. 

מן. צילום: מיקה דור

דניאל וקנין | Tarbit

פרויקט ספקולטיבי שמציע חוויית אכילה חדשה לבשר תרבית – בשר המפותח במעבדה. ״הפרויקט עוסק בשלב שאחרי הטמעת בשר התרבית בשוק באופן מלא״, אומר וקנין. ״כיוון שהבשר מיוצר במעבדה לא חלות עליו מגבלות הגוף הפיזי של הפרה, וזה מאפשר לנו לעצב מחדש את הבשר שנאכל מחדש וגם את חווית האכילה. בפרויקט חקרתי אפשרויות חדשות לאכילת בשר – בחלק מצורות ההגשה שאבתי השראה מהמצב הנוכחי המוכר לנו ובחלקן מתחתי את הגבולות כדי ליצור חוויה אחרת לגמרי. מאוד מסקרן אותי מה יקרה בעתיד ואיזה אפשרויות חדשות יווצרו בעקבות המשבר שאנחנו חווים עכשיו, ומה אנחנו יכולים להרוויח ממנו״. 

הפרויקט Tarbit. צילום: דניאל וקנין

רותם אליאסי | Memory Marks

סט כלים המייצג את חוויית האכילה משותפת לאחר אובדן בן משפחה קרוב. הכלים מהווים חלק מהמרחב הרגשי בארוחה ותומכים בבני המשפחה בתהליך עיבוד המוות של יקירם. ״איבדתי את אמא שלי לפני כשנה וחצי״, אומרת אליאסי. ״האובדן הוביל את המהלך של עיסוק בזכרון ובטקס של האכילה. חקרתי את חווית האבל של אנשים סביבי ואת שלי, ואחד הדברים שחזרו על עצמם זו חוויה של זכרון שבא והולך. כלומר יש איזשהי מהות של האדם שנשארת איתך, זכרון מסויים שעדיין קיים, אבל אלמנטים גשמיים של האדם כמו הריח או הקול שלו, הולכים ונעלמים ככל שעובר הזמן. מתוך התחושות האלו ניסיתי לייצר מערך כלים שתומכים במשפחה לאורך השנה הראשונה של האבל, כשהמטרה לקבץ את המשפחה ביחד ולייצר ארוחה למרות האובדן. כל הכלים מראים את סימני זמן שעובר מארוחה לארוחה ומשימוש לשימוש – קראף היין הולך ונעשה מוכתם על ידי הנוזל, הנחושת ממנה עשוי הרפלקטור של הנר הולכת ונעשית מוכתמת, ועץ האלון סביבו נאפת החלה הולך ונעשה מוכתם גם הוא. העץ הוא גם נוכח נפקד בתוך החלה – הוא מעצב את הצורה של החלה אבל הוא לא חלק מהחלה הסופית, כמו האדם שהיה חלק מהמשפחה ותרם לעיצובה וכעת לא נוכח בה״. 

Memory Marks. צילום: נדב גורן.

דניאל בן דוד | SOU

סט כלי אוכל המאפשר עבודה ביד אחת, המותאם לבעלי מגובלויות. ״הגעתי לנושא בגלל שנפצעתי במהלך השירות הצבאי״, אומר בן דוד. ״חקרתי כמה כיוונים שנוגעים לתחום המוגבלויות עד שהגעתי לחוויית האכילה עצמה: גיליתי שאנשים הפסיקו לאכול מאכלים מסויימים בגלל שהמבנה של כלי האוכל לא אפשר להם את זה. רציתי לתת מענה לצורך הזה – אני חושב שכמעצבים יש לנו יכולת לעזור לאנשים ורציתי לנצל אותה בפרויקט הזה. הכלים שעיצבתי נשענים על נראות של כלי מטבח מוכרים. נקודת המוצא הייתה עיצוב אינקלוסיבי – היה חשוב לי לעצב אותם בצורה שתתאים לכלל האוכלוסיה ולא רק לבעלי מוגבלות, כדי שבני משפחה שאחד מהם סובל מאיזשהי מוגבלות, יוכלו להשתמש באותו סט, והאדם הזה לא יצטרך להרגיש שונה או חריג. זאת הייתה המהות מבחינתי״.

הפרויקט SOU. צילום: עמיחי בן דוד