הרהורים נוספים על תערוכות הבוגרים. השימוש הנרחב בטקסטים ובעיצוב ספרים בויצו חיפה למשל, בהחלט מבורך וראוי לציון. אוהד זלוטניק יצר בעבודתו "פרלקס" גופן תלת ממדי הקרוי על שם התופעה האופטית "פרלקס" – היסט – תזוזה כביכול של עצם ביחס לרקע כתוצאה מתנועת הצופה.
הרהורים נוספים על תערוכות הבוגרים
טקסט
בסיורי סוף שנה באחד מבתי הספר לעיצוב נתקלתי בכיתוב הבא: "שאני אמות לא יהיה לי מה להעיר" אמא/2012. מצחיק ללא ספק, אבל בה בעת גם מקומם: בוגרים בבתי ספר לעיצוב עושים שימוש בטקסטים אבל ממשיכים להתייחס אליהם כאל צורות – כמו לא נדרשת להם הגהה.
לא יעלה על הדעת, הרי, שמעצבים יוציאו מוצר תחת ידם ולא ידאגו לגימורים. למה, אם כן, הם לא עושים זאת כשזה נוגע למילים? הגהה היא סוג של גימור, ודינה של כ' שנפלה (כשאני ולא שאני) כדין תיפורים רשלניים.
עם זאת, השימוש הנרחב בטקסטים ובעיצוב ספרים בויצו חיפה למשל (אקדמיה המוציאה מדי שנה כמה עבודות מצוינות), בהחלט מבורך וראוי לציון. העבודה, "פרלקס" (Parallax) של אוהד זלוטניק זכתה כבר ללא מעט תשומת לב (ראו בהמשך את הרצאתו של זלוטניק בפצ'ה קוצ'ה 13). זלוטניק יצר גופן תלת ממדי הקרוי על שם התופעה האופטית "פרלקס" – היסט – תזוזה כביכול של עצם ביחס לרקע כתוצאה מתנועת הצופה. הפרויקט המחקרי רחב ההיקף של זלוטניק בחן את הגופן "חיים" שעוצב בשנות ה-30 והוסיף לו נפח על ידי תרגומו מדו-ממד לתלת- ממד וחזרה לדו-ממד. התוצאה היא – זוויות שונות ומפתיעות של התבוננות על האלף-בית העברי.
צורה
אור וולף מויצו חיפה יצרה פרויקט ברוח הזמן. וולף בחנה את הסרט "אולימפיה" של לני ריפנשטל, שתיעד את המשחקים האולימפיים בברלין ב-1936 ויצרה ספר וסרט קצר שפירקו סצנות שונות מן הסרט למרכיבים שבהם השתמשה ריפנשטאל. "בחרתי לעשות מחקר בצורה קרה ומנוטרלת מהאידיאולוגיה שריפנשטאל ניסתה להחדיר ולבדוק במקביל איך הערכים שהיא יישמה מתאימים לעולמנו", היא אומרת.
קו
אחת ההפתעות הגדולות עבורי השנה בסיורי הבוגרים היתה המכון לאמנויות במכללת תל חי. 24 סטודנטים סיימו את המכון השנה בשלושה מסלולים: אמנות פלסטית, צורפות וקדרות. מעניין היה לראות איך הטבע הנשקף מן החלונות הוא אחד ממקורות ההשראה העיקריים בעבודות הבוגרים: רון בר-עד יצר פרחים משעווה, כמעין נרות שבת. חן יעקבי יצרה ורדים קמלים מנחושת. אתי מזור, יסכה הטב ועדי סקלר יצרו כלים המכילים או מאזכרים חומרים מן הטבע. אך, אחת העבודות שובות הלב היא "שארית היום" של מירב ניב רביב. רביב, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל (2006), עוסקת בזיכרונות ילדות ובעיקר בדימוי הבית ורושמת בקווי מתכת סילואטות שהן מעין עקבות של זיכרון.
טבע
הטבע היה גם מקור ההשראה של אחת העבודות המעניינות בסמינר הקיבוצים. יעל מרום יצרה אריחים צומחים ומתכלים למרחב הביתי. האריחים עשויים מקליפות אגוזי פקאן טחונים וחומרי קשירה אורגניים המכילים בתוכם זרעי צמחים. צמחי התבלין והפרחים שבאריחים גדלים בצורה אנכית וכשהם קמלים – האריח מתכלה כקומפוסט. מערכת השקיה טמונה במחברים המצמידים את האריחים לקיר.
עבודה מעניינת נוספת היא אפליקציה לבית הספר בשם Schooly של יהודה לוי. האפליקציה המציעה אלטרנטיבה לHighlearn מאפשרת ליצור, לעבד ולשתף חומר לימודי ממאגרי המידע של הרשת בכלל ומערכת החינוך בפרט תוך כדי אינטראקציה מהנה בין המשתתפים.
ספר
לא קל לצפות בתערוכות אדריכלות ועיצוב פנים. לא קל ודאי לעצב ולתכנן אותן כך שתהיינה נגישות לקהל רחב יותר מאנשי מקצוע ובוגרים. החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל מפליא בשנים האחרונות למצוא דרך לתרגם את העשייה העשירה והממוקדת בתפישות עולם חברתיות-מרחביות לשפה המאפשרת לקחת בה חלק. עדות מפתיעה לכך היא הספר/קטלוג שראה אור במקביל לתערוכה ולא רק שיקף את נושאי התערוכה אלא הוסיף לו מימד תוכני שקשה לתלות על קירות התערוכה. תחת הכותרת "הבית שלי, שלנו, שלהם" מציג הספר (והתערוכה) שש שאלות המתמצתות סוגיות חשובות בעולם העיצוב והאדריכלות: "מה אם צורות מגורים יגיבו לשונות תרבותית?", "מה אם נמציא שפת עיצוב פנים חדשה במרחב הציבורי?", "מה אם נייצר חללים מותאמים אישית בתוך מרחבים סטנדרטיים?" המאמרים בספר עוסקים בנושאים בהם דנו הסטודנטים בפרויקטי הגמר ומעלים סוגיות מגוונות כמו: ארכיטקטורה , גלות ומזרחיות; צורות מגורים חדשות; מרחב נטוש – אנשים נטושים.
הבחירה המובהקת של החוג לעיצוב פנים במכללה לעסוק בעיצוב "כסוכן של שינוי" באה לידי ביטוי בעבודותיהם של הבוגרים: בין אם אלה מעונות לעובדים זרים, מעונות סטודנטים או מרכז מסחרי, בין אם האתר הוא שכונת ג'סי כהן, דרום תל אביב או ממגורות, מן הפרויקטים עולה תפיסת עולם מגובשת ונטועה היטב בסביבה.
