אודות | צור קשר | עיתונות | הצטרפות | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון #7
נובמבר - מאי 2013
כתבות
עיצוב כריטלין
ד"ר ויקטור פרוסטיג 02 מאי, 2013 /

Dr. Victor Frustig | Design

אנחנו רגילים לראות את החברה כמורכבת מאנשים שונים זה מזה. יש שהינם יותר יצריים, אימפולסיביים, אנרגטיים ויש שהינם יותר מופנמים, איטיים ומתבדלים. ישנם אנשים שעושים, מתנהגים וחושבים באופנים השונים מהמקובל. אלה הם אנשים שאין להם רצון, סובלנות או יכולת להתנהלות יום יומית נורמטיבית, ולכן הם מתקבלים כחריגים. בעבר היינו סובלניים לחריגות מסוימת, לכל שכונה וכפר היו "המשוגעים" שלהם.

במהלך עשרות השנים האחרונות מתחוללת תמורה. החברה מתייגת יותר ויותר אנשים כחריגים, והבחנות וקריטריונים שלא היו קיימים בעבר, כמו היפראקטיביות, הפרעות קשב ודיסלקציה, מאפשרות תיוג של עוד ועוד אנשים. עם ריבוי התיוגים מספר החריגים הולך ותופח, עד כי קשה למצוא את הנורמאלי באיש אחד שלם. ל"זכות" בתיוג משמעו הוצאה האדם מהכלל וכליאתו הווירטואלית או אף הפיזית מעבר לגדר הנורמטיבית. זו הרי דרכה של המודרניות, כפי שהבחין בה מישל פוקו, לסמן את הפגומים ולסגור אותם ב"בתי"- משוגעים, נכים, זקנים, חולים, אסירים... להוציאם מהכלל, וגם לא לאפשר לאחרים, כמו מהגרים המתדפקים על הדלתות, להיכלל בחברתנו. מי שאינו נורמטיבי אינו רצוי ולכן נעשים מאמצים רבים למנוע את חדירתו, שהותו והשפעתו המערערת. מספר האזרחים המוצאים מהחברה על פשעים שביצעו ונידונים לשנות מאסר בבתי כלא בארה"ב גדל מ-300,000 אסירים ב-1970 ל-2.3 מיליון אסירים היום, גידול של 700%. בישראל הוכפל מספר האסירים בעשור האחרון. לא הפשיעה התגברה כל כך, אלא הנרמול של החברה. עיצובה כמקשה הומוגני.

האם העולם משתגע, או שאמות המידה מתקשחות, הגדרות גבהות והפחד מהאחר ומעצמנו גובר על כל אפשרות לאמפתיה? לכאורה הננו פועלים היום הרבה יותר כדי ל"תקן" את החריגים, אך בפועל אנו מקדימים ומגדירים אותם כ"חריגים". אנו כחברה משליכים אנשים אלה מעבר לגדר הנורמטיביות, ומתוך נקודת מוצא זו מתאמצים לכאורה להכלילם ולפעול למענם, לנרמל אותם.

לאחרונה קראתי שנהוג לעצב סביבות מיוחדות לילדים היפראקטיביים, חללים שנקראים Stimulus Free. חללים חופשיים מסטימולציות, חסרי מניעים לפעולה הבולמים שינויי התנהגות והסחת הדעת, חללים המאפשרים התרכזות ללא הפרעות. אופן העיצוב שלהם מתאפיין בחלוקת השטח לחללים המוקדשים כל אחד לפעילות אחת ספציפית, ללא אזכור ואפשרות לפעילות חליפית, כדי שהילד יתרכז ולא תוסח דעתו. המרווחים בין הרהיטים מוגדלים למקסימום, כדי שהילדים לא יפריעו זה לזה. החדרים הינם חסרי כל קישוט, אורנמנטים שעלולים לגרום לאסוציאציות שלא מהעניין עצמו, חריגה מהפונקציה המופעלת באותו חדר ובאותו רגע. המדריכים לבושים בדרך כלל בשחור אחיד, שוב מתוך רצון לא לעורר נדידה של המחשבות למחוזות מדומיינים ובכך לאבד את הריכוז. למקרא הנחיות עיצוביות אלה לא יכולתי לעצור את האסוציאציה שהתעוררה בי.
שאלתי את עצמי האין ההנחיות לעיצוב חללים "סטימולוס-פרי" דומות להפליא למאפייניו של העיצוב המודרני בכללו? - פונקציונלי, אסתטי, נמנע מכל אלמנט נרטיבי כמו קישוטיות, מפריד בין הפונקציות. דוגמאות יש למכביר בפרסומות לדירות ובתי יוקרה. כולם מתהדרים בסלון ענקי, שמרחק הישיבה בו בין האנשים ככל שהוא גדול יותר, לבן יותר, נקי יותר הרי הוא יוקרתי יותר. עיצוב רציונאלי לאדם רציונאלי? הדירות שלנו מחולקות לחדרים ולכל חדר פונקציה ייעודית מוגדרת. במטבח מכינים אוכל, בפינת האוכל אוכלים, בסלון מארחים, ויש חדר שינה, חדר ילדים, חדר עבודה... ולא מערבבים ביניהם. זה נראה לנו כל כך טבעי, כל כך רציונאלי, אנחנו כל כך מנורמלים שכל חריגה מחלוקה פונקציונאלית זו נראית לנו כהפרת סדר. כדוגמא אציין שחדר נפרד לתינוק שנולד המנוטרל מכל גירוי רעש ושינויים בסביבה, 'סטימולוס-פרי', כפי שמקובל, מעכב את התפתחותו, תשכיבו את התינוק בסלסלה בהמולת הסלון, הוא יגדל בריא יותר.

Dr. Victor Frustig | Design

אנו צוחקים כשילדים חושבים שביצים גדלות בחנות המכולת, התרנגולות והלול נעלמו מעיני תושבי הכרך, למעשה גם המכולת נעלמת לטובת הסופר והקניון היעילים יותר. היום אנו בטוחים שלהכנת קפה צריך קפסולה בצבע מסוים, שמכניסים למכונה המוזגת קפה לספל. לכל פונקציה עיצבו מכשיר, רהיט ומקום. נראה שכל יום אנו צריכים לדעת פחות איך לעשות דברים. פעם להכין קפה היה צריך להבין בפולי קפה, בהכנתם, בטחינתם...ועד לאופן המזיגה. היום הכול מוכן עבורנו ואנו מתבקשים רק לצרוך, אין צורך להבין כיצד זה נעשה, יחי ההדיוט. אנחנו הולכים ומאבדים מיומנויות לטובת הטכנולוגיה, הופכים לחסרי מיומנויות הישרדות בסיסיות, אם הטכנולוגיה תשבות אנו נשארים חסרי ישע. העיצוב נראה כמייעל פונקציות ובפועל מטמטם אותנו. מתי לאחרונה נתקלתם בדבר שאינו ארוז? המטבח הפך למקום בו פותחים קופסאות אוכל, הפיצה של... החומוס של... המרק של... איך התלהבתי מפשטידה שהוכנה מצמח הח'וביזה שגדל פרא בכל מקום ורק צריך לגשת לפינת הרחוב ולקטוף, אך אם אתם יודעים לבחור ולפתוח קופסאות, אתם מיומנים לחיים המודרניים.

Dr. Victor Frustig | Design

אנו חיים בתקופה של שירות. לכל דבר יש את המומחה שייתן את השירות הנדרש. מי יודע להחליף נורה או פילטר, מי יודע למה המדפסת הפסיקה להדפיס... מי יודע לתקן את האוטו...למי אין יועץ, מתווך, מרפא, מנהל, עוזר, מתקן, מתחזק, מבדר, מעמל... בקיצור לכל דבר יש את איש השירות. האנשים למעשה מוגדרים על ידי השירות שהם נותנים. מי אתה? התשובה היא השירות שאתה נותן, אני מעצב, מורה, עיתונאי... האנשים הם פונקציה. הקופאית בסופר או אף המורה בכיתה, נותנים את השירות ונעלמים מחיינו. הצלחנו לשטח את האנשים, את העולם, את עצמנו, לחד ממדיות. עיצוב שירות, הנושא החם הבא. לאחר שהצלחנו לעצב, לשטח את הסביבה לאובייקטים אסתטיים, אנו עומדים לעצב, לשטח את היחסים בינינו.

ועוד עניין קטן, זוכרים את המעצבים המודרניסטים, רובם ארכיטקטים, שניתן היה לזהות מרחוק בלבוש הנזירי, המונוכרומטי. הופעה מוקפדת עד הפרט האחרון, כולל התיק, המשקפיים העגולים, העיפרון המכאני B6 ואפילו אופן הכתיבה והרישום. נראה שהם זן הולך ונכחד, אך המורשת עדיין כאן. המעצבים כמממשי האידיאולוגיה של התבונה המודרניסטית.

קצת מפחיד לחשוב שאולי תפקידם של המעצבים המודרניים הינו בעצם לנרמל אותנו, לעצב אותנו כאנשים תבוניים. לגרום לנו לחיות חיים שאין בהם הסחות דעת, חיים בהם השליטה היא ערך עליון, שליטה במעשה, בהתנהגות ובמשמעות החיים. חיים, שאם לא נעצבם בהתאם, נוצא מהחברה המנורמלת כחריגים.

העיצוב המודרני נולד מתוך הצורך של האידיאולוגיה המודרניסטית לממש את עצמה בכל. לעצב כל דבר באופן שיקדם את האנושות בכללה ואת האינדיבידואל לעבר הקדמה האוטופית. ככזה העיצוב המודרני דוחה ואף נלחם בכל הופעה תרבותית מקומית וזמנית. הארכיטקט המודרניסט לקורבוזייה קרא למחוק את כל הערים ההיסטוריות כי אינן תבוניות... הוא רואה את האדם המודרני כצועד בקו ישר, ללא פניות מיותרות, כי הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע. הקו הישר כדרך חיים לינארית, היה למאפיין העיצוב המודרניסטי. המעצב המודרני יודע כיצד צריך העולם להראות, ומתוך ידיעה נתונה זו מעצב את עולמם של האנשים.

אנו לומדים, מלמדים, ומיישמים בתמימות מתווים של תהליכי ותוצרי עיצוב ואיננו בודקים מה המשמעות המצויה מעבר למעשה הפרטני. המציאות המנורמלת כל כך נוחה לנו, כל עוד לא נפלנו מעבר לקו התיחום הנורמטיבי, היא נראית לנו כל כך טבעית, כדרכו של העולם. היא מפתה אותנו לעצום את עינינו בתענוג מתפנק, אנו מעדיפים להפנות את המבט ולא להבחין במציאות שעיצבנו. העיצוב המודרניסטי הופך ללא מוסרי, עם התמוטטות האידאה של התבונה המוחלטת, בפוסט מודרני. אך מה האלטרנטיבה? אלטרנטיבות עולות בשמות שונים, עיצוב משתף, עיצוב פתוח, עיצוב אקולוגי, עיצוב חברתי ועוד. כרגע האלטרנטיבות עולות כסטיות מהעיצוב הממוסד, עד שנפנים את משמעותם, משמעויות הנובעות לא מאידיאה אפריורית, אלא כאלו המגיחות מתוך זרימות החיים. אולי יום אחד נבחין שמטרותיו של העיצוב בכללו השתנו והוא אינו מנסה לנרמל אותנו יותר, אלא להעניק לנו חיים מלאי משמעויות, מגוון של דרכי חיים וככזה דורש אופן חשיבה, התנהלות ומימוש אחרים.

מוזיאון האופניים של אלון וולף
פרויקט מיוחד לקראת תערוכת החורף (נובמבר 2013) של המוזיאון שתאפשר מבט קרוב על אחד האובייקטים הייחודים בעולם העיצוב התעשייתי - אופניים.
להמשך »
כתבות
על הלא פוטוגניים לכאורה | בוגרים 2015
עדי המר
הסיור המקדים לעיתונאים בתערוכות הבוגרים מעלה שאלות לגבי השפעתה של הפוליטיקה על ההחלטות בתערוכה ועל מה הופך פרויקט לפוטוגני ולזה שבמהרה הופך ל"שיחת העיר" (Conversation piece). מה שעומד מאחורי כתבה זו הוא לא ניסיון רב או שנים של צפייה תערוכות בוגרים אלא נקודת המבט שצמחה מתוך למודי העיצוב ועברה אל העולם החיצון.
להמשך »
ראיונות
גלגלים כחול לבן - אייל צ'רניחובסקי
דיאגו פרילוסקי ואודליה לביא
ביקור בלעדי ואישי בסדנאות העכשוויות ביותר לייצור אופני "בוטיק" כחול לבן בסרטים המוצגים בתערוכה "ללא מעצורים".
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס