אודות | צור קשר | עיתונות | ידידים | מגזין | ניוזלטר | ספריית החומרים | العربية | English  
מידע למבקר תערוכות אוספים לוח ארועים חינוך
גיליון #6
אפריל - אוקטובר 2012
כתבות
יוז'י ימאמוטו: מעצב, אמן, הוגה
דר' שושנה-רוז מרזל 28 יוני, 2012 /

יוז'י ימאמוטו נולד ביוקוהמה יפן, בשנת 1943. לאחר שסיים ב-1966 לימודי משפטים באוניברסיטת קייו, שבטוקיו, החל ללמוד עיצוב אופנה ב-Bunka Fashion College בטוקיו. הוא סיים את לימודי האופנה ב-1969 וייסד את בית האופנה על שמו ב-1972. כמה שנים אחר כך ב- 1977 הוא הציג את קולקציית פְּרֶט-א-פּוֹרְטֶה (Prêt à Porter) הראשונה שלו ביפן. ב-1981 הציג לראשונה קולקציה בפריז, תצוגה זו הייתה נקודת מפנה עבור יוז'י ימאמוטו כמו גם עבור עולם עיצוב האופנה בכללותו. מאז, באופן עקבי, ימאמוטו מעצב כמה קווי אופנה במקביל ביניהם +Noir ו- Y's (הנקראת כך על-שום האות הראשונה הזהה בשני שמותיו) ניתן לרכוש את בגדיו בחנויות הדגל שלו בטוקיו, בפריז, באנטוורפן, בניו-יורק וגם בנקודות מכירה בחנויות גדולות אחרות בעולם. למרות הקשיים הכלכליים אליה נקלעה חברת האופנה של יוז'י ימאמוטו בשנת 2009, היא עומדת כיום איתן.

מבחינה תיאורטית, ניתן לנתח ולבחון את עבודתו של יוז'י ימאמוטו כאמנות פוסט-מודרנית, בעיקר בהקשרים פילוסופיים של דה-קונסטרוקציה: על-ידי שבירת ההייררכיות הקודמות והבינאריות המערבית כגון יפה/מכוער, נשי/גברי, אלגנטי/מוזנח, חדש/ישן, מושלם/פגום וכן הלאה, מיישם ימאמוטו חלק מהמאפיינים של הפוסט-מודרניזם, כפי שניסח אותם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה (Jacques Derrida) זאת ועוד, ימאמוטו לא נאחז בזהות אחת ברורה: לא מינית, לא לאומית וגם לא אמנותית, ההיברידיות שביצירותיו, ציטוטיו המרובים הלקוחים הן מהמסורת היפנית והן מהמסורת המערבית - כל אלה מקרבים אותו אפילו יותר לעקרונות הפוסט-מודרניזם. בדרך זו, יוז'י ימאמוטו יצר וממשיך ליצור אופנה המקדימה את זמנה ופונה לאוכלוסיית העולם כולו. כך לדוגמה, בשנת 1984, הכריז ימאמוטו שהוא רוצה ליצור אופנה בינלאומית, כאשר בדיעבד ניתן להבין שהתכוון למעשה לגלובליזציה, לפני שהמושג היה שגור בפי כל.

האוונגרד של הגל היפני בפריז

יוז'י ימאמוטו הגיע לפריז כחלק מגל של מעצבים יפנים שכבשו את בירת צרפת בשנות ה-70 וה-80, בין המעצבים: קנזו טאקאדה (Kenzo Takada) שפתח את בית האופנה שלו בפריז בשנת 1970, איסי מיאקה (Issey Miyake) אשר הציג תחילה בניו יורק בשנת 1971 ולאחר מכן הציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז בשנת 1973, ובמעצבת הנאה מורי (Hanae Mori) אשר הציגה את  הקולקציה הראשונה שלה בפריז בשנת 1976 והפכה לחברה באיגוד אופנת העילית הצרפתית.

יחד עם ריי קאוואקובו (Rei Kawakubo) בעלת המותג Comme des garçons, יוז'י ימאמוטו הוא בן הדור השני של המעצבים המגיעים לפריז. אחריו הגיעו מעצבים יפנים נוספים, כגון: אקירה אונוזוקה (Akira Onozuka) אשר הציג לראשונה בפריז בשנת 1989 ג'וניה וואטאנאבה (Junya Watanabe) שהציג בשנת 1993 ועוד.

חשוב להבין את הגעתו של יוז'י ימאמוטו לפריז ואת הצלחתו במסגרת הקונטקסט הסוציו-היסטורי של שנות ה-70 וה-80 במערב. קונטקסט זה היה תולדה של אירועים שהתרחשו קודם לכן: במהלך שנות ה-60, השתנתה מפת עיצוב האופנה בעולם המערבי - דור חדש של צעירים, הבייבי-בומרס, שנולדו במהלך מלחמת העולם השנייה או מיד אחריה הפכו בשנות ה-60 לבוגרים צעירים, והיוו את קבוצת הגיל הרחבה ביותר, שכבה צרכנית משמעותית ביותר ולכן גם המשפיעה ביותר באותן שנים. הם התמרדו נגד הוריהם, ערכיהם ואורח חייהם, שאפו לתרבות מתירנית, פציפיסטית ויצאו נגד איסורים מיניים וחברתיים אשר אותם ראו כמגבילים ומדכאים.

שנות ה-60 התאפיינו גם בפריחה של תרבות בתחומים מגוונים, כולל מוזיקה, אמנות פלסטית, ארכיטקטורה, אופנה ועוד. שינוי אורח החיים לווה גם בשינוי המראה. מעצבים חדשים כגון מארי קוואנט (Mary Quant) באנגליה ואנדרה קורז' (André Courrèges)בצרפת הצליחו לגלם בעיצובי האופנה שלהם את שאיפותיו של אותו דור צעיר. המעצבים האלה חידשו את האופנה עצמה ובו-זמנית גם עירערו על מעמדם של מעצבי-על קודמים כגון דיור, קארדן ואחרים, כמו גם על מעמדה ההגמוני של אופנת העילית בכלל.

כאשר הגיעו המעצבים היפנים לזירת האופנה הצרפתית, בשנות ה-70 וה-80 רוח של שינוי כבר נשבה בה והיא הייתה מוכנה לחידוש.
לטענת החוקרת יוניה קאוואמורה (Yuniya Kawamura) המעצבים היפנים כבשו את פריז לאחר ערעור מעמדה של האופנה העלית. אולם עצמתה של מערכת האופנה הצרפתית לא נחלשה בשל כך וכניסתם של המעצבים היפנים, שהקפידו לקיים את החוקים שהיו קיימים עוד לפני הגעתם, רק חיזקה אותה.

ככלל, ניתן להסביר את הגעתם ואת הצלחתם של המעצבים היפנים באותו רגע ספציפי, בפתיחת התרבות המערבית לעולמות אחרים במרחב הגלובאלי (כפי שכבר הוזכר לעיל) כמו שמסביר זאת ריצ'רד מרטין (Richard Martin):

In the final third of the [20th] century, Western fashion struggled to find a new sign system that recognized fashion as a quotidian phenomenon more than as a function of an elitist couture, [...]. As an intellectual system, Western dress yearned for a new universal. Why did Japanese designers offer the best new options from the 1970s to the 1990s? Japanese design offers the extant alternative that reconciles kimono ceremony and applied use for dress (formality and informality). The ethos of
fashion in Japan, and especially the objectives of the new designers, did not functionally separate the best from the most basic in apparel. And Japan offered an aesthetic and practical possibility beyond conventional Western tailoring.

המעצבים היפנים ידעו לנצל בחוכמה רבה את אותו חלון הזדמנויות. יתרה מזאת, עיצוביהם הציעו מראה ששילב באופן נכון אלמנטים של זרות עם אלמנטים מערביים מוכּרים (strangeness).

תרומתם העיצובית של המעצבים היפנים היא מיוחדת במינה. מעצבים זרים שהגיעו לצרפת איתם או בעשור שלאחר מכן (שנות ה-90), יצרו אופנה בהתאם לקודים הצרפתיים המקובלים; הדבר נכון גם למעצבים שעבדו (או עודם עובדים) בתוך בתי אופנה גדולים, כגון ג'ון גאליאנו האנגלי/ספרדי עבור דיור, אלכסנדר מקווין הבריטי עבור ג'יבנשי, קרל לגרפלד הגרמני עבור שאנל, וכן הלאה. כך גם בנוגע למעצבים עצמאיים כגון אזדין אלאיה (Azzedine Alaïa ) הטוניסאי, ריפט אוזבק (Rifat Ozbek) הטורקי ועוד. לעומתם, שאיפתם של המעצבים היפנים הייתה להטביע חותם באמצעות ערעור (מסוים), של הקודים העיצוביים המערביים.

כמה עיתונאים וחוקרי אופנה כינו את המעצבים היפנים בתחילת דרכם "פולשים", "הצבא היפני", וכו', המעצבים נתפסו כביטוי נוסף
לעימות הגיאו-פוליטי המתמשך בין מזרח למערב. אך כיום בפועל, הטרמינולוגיה הקונפליקטואלית (ואף הלוחמנית לעיתים), ההיאחזות במונחים של "אימפריאליזם", "יריבות אימפריאליסטית", "היסטוריות מתנגשות", "אקזוטיקה אסיאתית" וכו', נראות מיושנות ובעיקר מחטיאות את בשורת האוונגרד הגלומה בעיצוביהם של המעצבים היפנים שלעיל.

בפרספקטיבה ארוכת שנים הנפרשת לפנינו, נראה כי שפת העיצוב שלהם בראה אופנה חדשה, שבו זמנית הקדימה ויצרה את התרבות הגלובאלית העתידה לקום.

המסע האסתטי של יוז'י ימאמוטו

למרות כור מחצבתם המשותף של המעצבים היפנים, לכל מעצב סגנון ייחודי משלו. עיצוביו של יוז'י ימאמוטו מתאפיינים בשימוש מוגבל בצבע, עם העדפה בולטת לשחור; בבגדים רחבים (אובר-סייזינג); בריבוי שכבות, טשטוש צורת הגוף, הנשי והגברי כאחד; באסימטריה; בבדים בעלי מראה משומש; ובפרימה.

עם זאת, ראוי לציין שימאמוטו משלב גם אלמנטים מערביים לחלוטין בעיצוביו, דוגמת חליפות שני חלקים וחולצות לבנות בעלות צווארונים וכפתורים כמיטב המסורת האירופית. בשנים 1996 ו-1997 הוא אף יצר קולקציות המבוססות (ברובן) על המורשת העיצובית המערבית של שנות ה-60. בסופו של דבר, עירוב התרבויות היפנית והמערבית בבגדיו של ימאמוטו יוצר בגדים נוחים מאוד המשדרים אלגנטיות ו"שיק" פריזאיים.

על האסתטיקה שמנחה את עיצוביו של ימאמוטו נכתב רבות. כך למשל, לדעתה של חוקרת האופנה פאטרישה מירס (Patricia Mears) שלושה עקרונות עיצוביים מנחים את עבודתו של ימאמוטו לאורך השנים: טשטוש המגדר, דומיננטיות של הצבע השחור וערכי הדה-קונסטרוקציה ששלטו בשנות ה-70 וה-80 בחוגים האינטלקטואליים הצרפתיים. עיצובי האופנה של ימאמוטו הפונים לקהל נשי, חסרים במכוון את המאפיינים הנשיים המקובלים במערב: אין בהם עקבים גבוהים, מחשופים חושפניים, מכפלות קצרות ועוד; בנוסף, בין עיצוביו של ימאמוטו, בולטת החליפה הגזורה בצורה דומה גם לגברים וגם לנשים. הצבע השחור, מתחבר גם לעוני ולהרס, אבל באותה נשימה גם להיפך מאלה, לשיק, לאלגנטיות, ולחשיבה אינטלקטואלית. כך שהשחור של ימאמוטו משדר דיכוטומיה בו-זמנית.

הלבוש שיוצר ימאמוטו מתכתב גם עם המסורת היפנית. בראש וראשונה, בבגדיו הרחבים ורבי השכבות המטשטשים את קווי הגוף. נקודה זו, כדאי לחזור אל מקורות האופנה במערב: אופנה היא המצאה מערבית, שהומצאה במחצית המאה ה-14. אופנה היא, מעצם הגדרתה, מצב שבו כל בני החברה מחליפים יחד את בגדיהם לא בגלל שהתבלו, נקרעו, או דהו ואינם עוד ראויים לשימוש, אלא מסיבות שאינן רציונאליות, מסיבות של "אופנה". יחד עם גילוי האופנה, התגלה גם הגוף ויופיו, ומעתה ואילך גזרות הבגדים התאמצו להבליט את הגוף או חלקים ממנו באמצעות האופנה. על מנת להשיג מטרה זו, התפתחה חייטות מקצועית הגוזרת בגדים בהתאם למידת הלובש, כדי שאלה יתאימו לאידיאל האופנתי של אותו רגע בצורה המדויקת ביותר. יחד עם חייטות זו, פותחו במערב לאורך השנים גם פריטי לבוש (בעיקר הלבשה תחתונה) המעצבים את הגוף עצמו, כגון מחוכים, חצאיות תחתונות, קרינולינות, חזיות, עקבים ועוד. במסגרת ביסוס מושג האופנה עוצבו לראשונה במערב בגדים בהתאם למגדר; מעתה ואילך, ההבחנה המגדרית, המפרידה הפרדה ויזואלית ברורה בין המינים הפכה לאחד מתפקידיו של הלבוש.

תרבויות אחרות (שאינן מערביות) לא עברו את המהפכה הזו ולכן, אצלן, הלבוש ומאפייניו נשארו מסורתיים ויציבים לאורך מאות שנים. על כן, מטרת הלבוש בכל העולם לא הייתה הבלטת הגוף או עיצובו מחדש, וגם לא הבחנה מגדרית. כל אלה נכונים גם ללבוש היפני, הוא הקימונו (עבור נשים וגברים כאחד). הקימונו לא נתפר בהתאם למידות המדויקות של הלובש/ת אותו, הוא עוטף את הגוף ונקשר במותן. כדי להתמודד עם הקור נהוג ביפן ללבוש מספר קימונואים זה על גבי זה. כך, במידה רבה, הלבוש היפני המסורתי מכבד את הגוף, לא מתעלל בו אלא עומד לשירותו. האדם ויחסיו עם בגדיו הם שיוצרים את המראה הסופי.

ימאמוטו מצטט חלק מתפיסות אלה בתוך הדגמים אותם הוא מעצב: הגזרות הרחבות, הרחוקות מהגוף ושכבות הבגדים הנלבשות זו
על גבי זו. המוקד של עיצוביו של ימאמוטו אינו עיצוב הגוף כפי שהוא עצמו טען: הגוף האנושי לא נראה לו יפה, וגם לא ניתן לסמוך עליו.  עיצוביו של ימאמוטו מכבדים את הגוף הנשי - ורובם לא חושפים אותו באמצעות ביגוד צמוד מדי, מחשופים עמוקים, בדים שקופים למחצה וכן הלאה. הם גם לא דורשים לשנות את הגוף כדי שיתאים לבגד. כך, הרחק מהפרובוקטיביות והאובססיה המינית שנראתה כמאפיינת את האופנה המערבית בשנות ה-80 וה-90, ימאמוטו הציע תחליף אלגנטי עבור נשים. כפי שהוא עצמו הסביר לא מעט פעמים, חשיפת הגוף מנוגדת לתפיסתו האתית והאסתטית כאחד:

Yamamoto says: I think to fit clothes tight on a woman's body is for the amusement of man ... It doesn't look noble. Also it is not polite to other people to show off too much.

גם האנדרוגיניות שבעיצוביו נוטלת השראה מתפיסה זו. לבסוף, המראה הסופי של האדם הלובש את בגדיו של ימאמוטו הוא תוצאה של
האינטראקציה בין הלובש לבין בגדו, ובין הבגד לבין המרחב:

Understanding his highly aestheticized clothing is to position modern minimalism against an urban dreamscape. As much as he is pioneering a new direction for clothing, Yamamoto is creating a new
environment for them. [...] he imbues form and shape with emotions and ideas and releases them to metamorphose on the wearer. The garments themselves are designed to hang unambiguously or drape romantically around the body. Precise seams intersect the planes of fabric fitted against the body or extending from it, like joins between walls that tell the story of how the building is constructed. Every cut he makes is an act of defining space.

יוז'י ימאמוטו מקדיש תשומת לב רבה לבדים בהם הוא משתמש. כפי שהוא מפרט:

Fabric is everything. Often I tell my pattern makers, "Just listen to the material. What is it going to say? Just wait. Probably the material will tell you something."

הבדים מיוצרים ביפן, על-פי הוראותיו, הוא משתמש בטכניקות יפניות מסורתיות לצביעת הבד, כגון שיטת ה- Shibori וה- Kyo-Yuzen, כמו גם ברקמה ובסריגה. פעמים רבות, המראה הסופי של בגדי ימאמוטו מערב בדים כבדים דוגמת גברדין וטוויד יחד עם בדים עדינים ורכים. בניגוד לשותפיו לדרך, כגון איסי מיאקה העסוק בקיפול הבגד וריי קאוואקובו המעוניינת לשנות את הבדים (באמצעות חורים, פרימות במקומות שונים ועוד), ימאמוטו לא משנה את הבד לאחר שהוא מגיע לידיו. הוא (כמעט) ולא משתמש בהדפסים, כפי שנוהגים המעצבים המערביים, פשטותם וניקיונם של הבדים עצמם משדרים מראה נקי שהוא בסיס השיק. הפרימה המופיעה מפעם לפעם בעיצוביו אינה פוגמת בהם, וגם לא משדרת עוני, כפי שניתן היה לצפות, אלא גימור מיוחד.

לבסוף, למרות המראה המשוחרר והרחב של בגדיו, אין לטעות: בגדיו גזורים בצורה מוקפדת ביותר, המתאפשרת בזכות יכולת החייטות המושלמת של יוז'י ימאמוטו.

אולם, מעבר לציטוט הפוסט-מודרני והמסורות השונות, יוז'י ימאמוטו הינו בעל סגנון מובחן כאשר הוא יוצר אופנה עכשווית ועדכנית בפני עצמה. הוא גם נשאר נאמן לעצמו ולסגנונו הייחודי לאורך השנים, וכפי שמצוטט אחד מעובדיו, בספרה של יוניה קאוואמורה:

A designer needs to maintain a strong identity and image. Although it is a new collection every season, there has to be a continuity but not repetition. Image is very important so if the designer keeps changing his image, there is no way that the designer is going to be successful. Yohji was able to reproduce the same kind of image.

שלושים שנות הצלחה

כיצד ניתן להסביר את הצלחתו של יוז'י ימאמוטו, הנמשכת זה יותר משלושה עשורים? ניתן לענות על שאלה זו במספר דרכים; ראשית, למרות שבאופן מוצהר, הגוף אינו המוקד של עיצוביו של ימאמוטו, בסופו של דבר, לקוחותיו לא טעו: בגדיו נוחים ומחמיאים לגוף. הדבר בולט בעיצובי הנעליים שלו, חסרות העקבים, הדומות פעמים רבות לנעלי ספורט. בסופו של דבר, האופנה שמציע ימאמוטו הינה ביגוד משחרר - כאשר לא הגוף עובד למען הבגד, אלא הבגד עומד לשירות הגוף.

לקוחותיו של יוז'י ימאמוטו אינם בקיאים ברזי מקורם או ברוחם הגלובאלית של בגדיו. הם קונים אותם בגלל שבגדים אלה מוצאים חן
בעיניהם, בגלל שהם מתאימים להם, בגלל שעיצוביו של ימאמוטו משרתים אותם היטב. מצב זה בולט במיוחד מול תרבות שנות ה-80 וה-90, שעסקה בצורה אובססיבית בגוף, באמצעות ספורט וחיטוב הגוף ודרך אופנה חושפנית. באותן שנים אופנת העילית הציגה דגמים בלתי-לבישים בעליל, אשר מטרתם הייתה ליצור יחסי ציבור למול צרי ה"לוואי" של בתי אופנת-העילית כגון בשמים, קוסמטיקה, משקפיים ואבזרים נוספים. במצב דברים זה, ימאמוטו הציע אלטרנטיבה מכובדת, שגם מכבדת את לקוחותיו.

שנית, בגדיו של ימאמוטו מכוונים לחיים אורבאניים, של נשים וגברים עסוקים. אלה לקוחות המעוניינים לרכוש בגדים שבאופן פאראדוקסלי, יישכחו ברגע שיילבשו, כאלה שגם ישרתו אותם כל שעות היום, כולל שעות הערב.

שלישית, ובאותה רוח, יוז'י ימאמוטו יוצר ביגוד שאמור לשרת את לובשו במשך שנים רבות. ואכן, הבגדים של ימאמוטו לא רק שאינם מתבלים מהר, אלא גם נשארים רלוונטיים, מבחינה אופנתית זמן רב; כפי שמנסחת זאת טמסין בלנשארד (Tamsin Blanchard):

His clothes are timeless and as apart from the ups and downs and crazy cycles of fashion as it is possible to be.

ימאמוטו מחוץ לימאמוטו

בנוסף לעבודתו כמעצב בבית האופנה שלו, יוז'י ימאמוטו משתף פעולה עם בתי אופנה אחרים: עם חברת Adidas לעיצוב בגדי ספורט שניתן לרכוש בחנויות החברה או באתר החברה; עם החברה האיטלקית ליצור תיקים Mandarina Duck ועם חברת היוקרה הצרפתית, Hermès בה ניתן לרכוש בהזמנה אישית תיק בעיצובו של יוז'י ימאמוטו. בנוסף הודיעה לאחרונה גם חברת האופנה היפנית Edwin כי בסתיו 2012 תוציא סדרת מכנסיים בעיצובו של יוז'י ימאמוטו.

במהלך השנים זכו עיצוביו של ימאמוטו לסיקור תקשורתי רב, לניתוחים מתוחכמים, ולתשומת-לב אקדמית. בין התערוכות, הספרים
והסרטים שהוקדשו לו, כדאי להזכיר את האוטוהביוגרפיה שלו My Dear Bomb שנכתבה בשיתוף עם איי מיצודה (Ai Mitsuda)ופורסמה בהוצאת Ludion בשנת 2010, ואת סרטו של הבמאי הגרמני וים ונדרס (Wim Wenders) "רשימות של ערים ובגדים" משנת 1989. עוד יש להזכיר את התערוכה שנערכה ב Victoria & Albert Museum בלונדון, בשנת 2011, לציון שלושים שנות פעילותו בשדה האופנה; ואת שיתופי הפעולה האומנותיים של יוז'י ימאמוטו: בין השאר עם הזמר אלטון ג'ון, עם הרקדנית והכוריאוגרפית פינה באוש, ועם איש הקולנוע היפני טאקשי קיטנו (Takeshi Kitano).

כתבות
פריז - לא רק דיסני
מיכל בן צבי - שפיגל, אגף החינוך
ללמוד על עיצוב - סיור משפחתי במוזיאון לאומנויות דקורטיביות בפריס עם ילד בן 7.
להמשך »
כתבות
עיצוב ישראלי בשבוע העיצוב ברצלונה 2014
במהלך ביקור במוזיאון העיצוב חולון, הכריזו ראש עיריית ברצלונה, מר חוויאר טריאס, וראש עיריית חולון, מר מוטי ששון, על השתתפותה של ישראל כמדינה אורחת בשבוע העיצוב של ברצלונה 2014.
להמשך »
המלצות
How to...
מיה דבש
פרויקט עיצוב יוצא דופן בשם How to... מוצג בימים אלה בפסטיבל העיצוב בבייג'ין, אותו הגו ויזמו האוצרות ליאורה רוזין וניצן דבי. מפגש עם אריק צ'ן, מנהל הפסטיבל בבייג'ין, שביקר במוזיאון בחודש אפריל האחרון כאורח של שבוע העיצוב הישראלי הוליד את התערוכה הנוכחית. נדיר למצוא פרויקט המשלב כך תבונה, רגישות, הומור וכושר המצאה.
להמשך »
© כל הזכויות שמורות למוזיאון העיצוב חולון, 2010   |   ניוזלטר   |   יצירת קשר   |   תנאי שימוש   |   הקמת האתר: סייברסרב   |   עיצוב: ™wuwa   |   צילומים: יעל פינקוס